מהמילטון ועד למתכון לעוף עם מעוף: נחמות קטנות לקיץ שלא היה

מאת: דלית גבירצמן

אף מילה על הקורונה, את שומעת?! כך נשבעתי לעצמי השבוע. זהו, נמאס כבר ממנה! לא קוראת עליה, לא כותבת עליה, לא עוקבת אחריה, לא צוחקת עליה, ובעיקר – לא חושבת עליה. עייפתי כבר מהדאגה, מהלחץ ומחוסר הוודאות. אני רוצה לברוח הכי רחוק מהמציאות שרק אפשר, אל עולם דמיוני שבו אין עכשיו מגיפה כלל-עולמית שיצאה משליטה, למציאות שבה פשוט בחרנו לבלות את הקיץ הזה בבית, כי מה כבר יכול להיות יותר טוב מזה. תקראו לי שוטה, תקראו לי שטחית, תקראו לי מה שתקראו, אבל אני מתעקשת שלא לדבר עליה. הינה, אתם רואים, סיימתי כבר פיסקה שלמה שבה כלל לא הזכרתי אותה.

אך בואו לא נשלה את עצמנו, הקורונה כאן, ונראה שבסך הכול די נעים לה אצלנו והיא לא מתכננת ללכת לשום מקום. היא עוברת לה מבית לבית כמו תיירת מעצבנת שעושה קאוצ׳סרפינג, גולשת מספה לספה, מכירה אנשים חדשים מכל העולם, וחוסכת, על הדרך, לא מעט כסף על לינה. אז איך בכל זאת אצליח להימנע מלדבר עליה? לא נותר לי אלא לשלוף את התרגיל השחוק והמניפולטיבי מכולם, הלא הוא הספין התקשורתי (או כפי שמכנה אותו האקדמיה ללשון העברית – הסחריר). לפיכך בחרתי השבוע לעשות זום-אאוט ולהתמקד דווקא בדברים הטובים שקרו בעקבות הקורונה. ואין כוונתי להתפייט על איכות האוויר, הירידה בתאונות הדרכים או השיפור בכישורי הבישול והאפייה של כולנו, אם כי אלו הם, ללא ספק, תמורות חשובות. כוונתי להאיר על רגעי הזוהר של הקיץ ההזוי הזה, שזכה לכינוי הקיץ שלא היה.

ה מ י ל ט ו ן

אני רוצה שנדבר רגע על המילטון. כן, המחזמר. האם יש מישהי.ו שלא שמע.ה עדיין על התופעה הזאת שנקראת לין-מנואל מירנדה? חברים וחברות, אני מודה ומתוודה שאני מ א ו ה ב ת!!! הבחור גאון! והמילטון היא יצירת מופת. נקודה. עכשיו, בעקבות הקורונה, הוחלט להעלות אותה על המסך הקטן על אף שהגרסה המצולמת של המחזמר היתה אמורה לצאת בבתי הקולנוע רק באוקטובר 2021. הסרט, שעלה ביום שישי שעבר לשירות הסטרימינג של דיסני פלוס, מכיל צילומים משתי הצגות שרצו בברודווי בשנת 2016 וצילומים נפרדים שנעשו בין ההצגות. ישבנו, האיש היקר ואני, בערב ה-4 ביולי וצפינו בסרט מתחילתו ועד סופו, וכי יכול היה להיות עיתוי מושלם מזה לצפות במחזמר על האבות המייסדים של האומה האמריקאית? על אף שמחזות זמר הם לא ממש להיט אצלנו בבית (אלא אם כן הילד הפרטי שלנו מופיע בהם), ועל אף ששמענו על המילטון בלי סוף והציפיות היו בשמיים והחשש מאכזבה היה אמיתי – קרה הלא יאומן. לא די שלא התאכזבנו, פשוט נדהמנו. הקצב מסחרר, הקולות מופלאים, הליהוק מבריק, המוזיקה ממכרת והטקסטים לא פחות מגאוניים. משחקי המילים, כפל המשמעויות והתחכום של הטקסט הותירו אותי מסוחררת. עכשיו ברור לי לחלוטין כיצד המילטון כבש את העולם בסערה ומדוע נהרו רבים לראות אותו שוב ושוב. פרט לעובדה שזהו שיעור מרתק בהיסטוריה האמריקאית, מדובר בסיפור בעל מסר חשוב ואקטואלי להפליא על מהגר יתום שהגיע מהקריביים, והצליח בעזרת נחישות, שאפתנות וכישרון כתיבה יוצאי דופן להשפיע על מהלך ההיסטוריה ולהיות ״בחדר״ ברגעים המכוננים של האומה הזאת. באמצעות 46 שירי היפ-הופ וראפ מצליח מירנדה לספר את הסיפור המרתק ומעורר ההשראה על אלכסנדר המילטון, שאלמלא הוא, היה נותר אלמוני ומיותם כשהיה, על גבי השטר של עשרה דולר. אל תהססו ואל תפספסו את ההזדמנות!

אנשים נורמליים (Normal People)

ואם החלטנו הפעם להתמקד דווקא בטוב, הרי שהמגיפה שלא נזכיר את שמה, פינתה לנו ה מ ו ן זמן. היא אילצה אותנו לנוע פחות על הכבישים, מנעה מאיתנו לטוס למקומות רחוקים ואיפשרה לנו לבלות זמן איכות עם היקרים לנו. אז מה עושים עם כל הפנאי הזה? אחת ההנאות הגדולות שלי בחופשה היא צפיית בינג׳ בסדרות טלוויזיה. וכך קרה שלילה אחד נתקלתי במיני-סדרה שנקראת ״אנשים נורמליים״. ומי שהמליצו לי עליה, היו דווקא הילד והחברה שלו, שלשמחתי לא צפו בה לצידי, ותיכף תבינו למה. זהו סיפורם של קונל ומריאן, שני תיכוניסטים בעיירה סלייגו שבאירלנד. הוא החתיך, הספורטאי והמקובל והיא החנונית, החכמה והפחות פופולרית של הכיתה. אימא של קונל עובדת כמנקה אצל משפחתה האמידה של מריאן, וכך הם נפגשים ומתיידדים. הסדרה מלווה את סיפור האהבה ויחסי הכוחות שלהם מהתיכון ועד לסוף התואר בטריניטי קולג׳ שבדבלין (אחד המקומות הכי יפים שהייתי בו). כשלעצמו, אין בסיפור הזה כל חדש, אבל מה שמיוחד ב״אנשים נורמליים״ זאת דווקא הנורמליות שלהם. קונל ומריאן הם אנושיים, מרגשים, מקסימים ו… כן, נורמליים. הם לא יפים במיוחד או שנונים במיוחד, וסיפור האהבה שלהם לא חריג או דרמטי במיוחד. וזה כל היופי. יש בסדרה, המבוססת על הספר שכתבה הסופרת האירית סאלי רוני, איזה קסם של פשטות. היא מעוררת בנו ריגוש שנובע דווקא מהדיוק יוצא הדופן, במערכת היחסים שנרקמת בין השניים, ובעיקר בסצינות האינטימיות שהפכו לנושא שיחה פופולרי בפני עצמו. מה שנקרא, כשתראו – תבינו. הסדרה ״אנשים נורמליים״ עלתה ב-Hulu בתקופה הכי פחות נורמלית בחיינו והיא מספקת לנו את מה שכל כך חסר לנו כרגע בחיים; שקיפות, כנות ורכות.

The Good Fight

זה עתה הסתיימה, בטרם עת, העונה הרביעית של סדרת הדרמה המשפטית The Good Fight (״הטובות לקרב״), ואני לא יכולה להגיד לכם כמה פעמים שמעתי עליה לאחרונה מסביבי. הפרק הראשון של הסדרה, שעלתה לפני שלוש שנים, נפתח עם דיאן לוקהארט (כריסטין ברנסקי) עורכת הדין הזכורה לנו מ״האישה הטובה״, כשהיא צופה בטקס ההשבעה של דונאלד טראמפ לנשיאות. ומי מאיתנו לא זוכר.ת איפה היינו ברגע הזה. דיאן מחליטה לפרוש מהעבודה בחברת עורכי הדין בו היא שותפה לטובת חיי הנאה ונוחות באירופה. אלא שהיא נאלצת לגנוז את תוכנית הפרישה המפתה שלה בשל העובדה שכל חסכונותיה ירדו לטמיון בעקבות הונאה פיננסית גדולה. לוקהארט נאלצת לחזור לעבודה ומצטרפת למשרד המורכב ברובו מעורכי דין אפרו-אמריקאים המתמחה בתביעות נגד אלימות משטרתית. היא עושה זאת ביחד עם מיה רינדל (רוז לזלי) בת טיפוחיה, הנושאת על גבה את העובדה שהוריה היו אחראיים להונאה שרוששה את דיאן. הסדרה מתכתבת עם אירועים פוליטיים וחברתיים עכשוויים ואקטואליים כמו ממשל טראמפ, הטרדות מיניות ונושא הגזע, והיא רק הולכת ומשתבחת מעונה לעונה. אם כבר ספין על המציאות, אז שיהיה משובח!

Basik Candle

עכשיו, כשכולנו נמצאים ימים, שבועות וחודשים ארוכים בבית, למדנו להנות מה״כאן ועכשיו״. זה הזמן להשמיש את כל הדברים הקטנים שאולי לפעמים אנחנו נוטים לשמור ל״אירועים מיוחדים״ או לאורחים. זה הזמן לפנק את עצמנו בכל מה שעושה לנו טוב. התקופה האחרונה הביאה איתה בהירות מסוימת. העתיד כל כך עמום וקשה לדעת מה ילד יום. יש משהו חזק בקריאה להתמקדות ובהתבוננות פנימה. התקופה האחרונה החזירה אותי ביתר שאת אל היוגה, המדיטציה והגאגא שמחברים אותי אל עצמי. נתקלתי לאחרונה בשיר מאת Mary Anne Perrone המדבר בדיוק על זה:

I am no longer waiting for a special occasion;

I burn the best candles on ordinary days.

I am no longer waiting for the house to be clean;

I fill it with people who understand that even dust is Sacred.

I am no longer waiting for everyone to understand me;

It’s just not their task

I am no longer waiting for the perfect children;

my children have their own names that burn as brightly as any star.

I am no longer waiting for the other shoe to drop;

It already did, and I survived.

I am no longer waiting for the time to be right;

the time is always now.

I am no longer waiting for the mate who will complete me;

I am grateful to be so warmly, tenderly held.

I am no longer waiting for a quiet moment;

my heart can be stilled whenever it is called.

I am no longer waiting for the world to be at peace;

I unclench my grasp and breathe peace in and out.

I am no longer waiting to do something great;

being awake to carry my grain of sand is enough.

I am no longer waiting to be recognized;

I know that I dance in a holy circle.

I am no longer waiting for Forgiveness.

I believe, I believe.

ואם חשקה נפשכם בנר מפנק או בדיפיוזר חלומי שמפיץ ניחוחות נעימים, זה הזמן וזה המקום-

Basik Candle.

עוף עם מעוף

ולסיום, מתכון משגע לעוף עם טעם של ילדות. ברוח התקופה, מצאתי את עצמי מעבירה סדנת בישול בזום לצד אישה מקסימה, חברה ושפית נפלאה בשם עינת פרטין. בסדנה היא שיתפה במתכון שעובר במשפחתה מדור לדור. בהתרגשות ובאהבה סיפרה עינת על סבתא לידיה שלה, שלימדה אותה להכין את העוף המושלם; רך, עסיסי, ארומטי וקל להכנה, כמו שרק הסבתות שלנו ידעו להכין. כמובן שמיד הכנתי אותו לאיש היקר, שליקק את באצבעות ואמר שהוא בין הטובים שטעם. אז הנה הוא לפניכם:

העוף של סבתא לידיה

מה צריכים?

6 ירכי עוף

6 שיני שום

3/4 כפית אבקת שום

3/4 כפית פפריקה מתוקה

3/4 כפית כורכום

3/4 כפית מלח

3/4 כפית אבקת זנגביל

1/2 כפית פלפל שחור

2 כפות חרדל

2 כפות קטשופ

מה עושים?

מניחים את הירכיים בתבנית אפייה. זורים מעליהם את כל התבלינים ומעסים אותם באהבה וביסודיות. מכסים בנייר אלומיניום ומקררים למשך הלילה. מוציאים את התבנית מהמקרר ומביאים לטמפרטורת החדר. מחממים תנור ל-350 מעלות פרנהייט ואופים 2-3 שעות עד שהעוף רך ועסיסי. העוף מגיר נוזלים וממלא את הבית בניחוחות משכרים. לפני ההגשה מסירים את נייר האלומיניום ואופים עוד 10 דקות להשחמה. מגישים ונותנים ללב להתמלא באהבה.

זהו להפעם. כולי תקווה שהצלחתי להאיר לכם קצת את היום. יותר מזה אנחנו, כרגע, לא צריכים.

באהבה,

דלית גבירצמן.

dalit@gvirtsman.com