פָּרָשַׁת וָאֶתְחַנַּן: החלום ושברו
פָּרָשַׁת וָאֶתְחַנַּן נפתחת בתיאור תחנוניו של משה לאלוהים להיכנס אל הארץ המובטחת. אחרי שעבר 40 שנה במדבר, ספג את תלונות העם ונשא בנטל ההנהגה הוא מגיע לרגע לו חיכה – להיכנס לארץ ישראל, אך אז אלוהים מעניש אותו וחלומו הגדול מתמוסס לנגד עיניו. סיטואציה זו מזכירה למור מוריה-שיפוני לא מעט חוויות שעוברים כאן סטארטאפיסטים בדרך אל החלום או את חיינו כעת בצל הקורונה, אולם דווקא התנהלותו האצילית של משה מלמדת אותנו שגם אם דברים לא הולכים כפי שתכננו, יש דברים שהם גדולים מאיתנו ואם נסתכל עליהם ממרחק, יכול להיות שנוכל לספר את סיפור הקורונה שלנו או כל סיפור אחר בצורה…
מאת: מור מוריה-שיפוני
בדיוק בזמן שאני יושבת לקרוא את פרשת ״ואתחנן״ לקראת כתיבת הטור הזה, אני מקבלת מייל מהדיסטריקט שהלימודים השנה יפתחו אונליין בלבד וברגע אחד אני כל כך מבינה את משה. הארץ המובטחת, בדמותם של לימודים (אומנם היברידיים אבל בכל זאת), עם התכנית המפורטת הכוללת ימים ושעות הייתה ממש בהישג יד והנה אני יושבת ובוהה בטבלאות אקסל שכבר אינן רלוונטיות. החלום ושברו.
פָּרָשַׁת וָאֶתְחַנַּן היא הפרשה השנייה בספר דברים. היא נקראת "ואתחנן" על שם הפסוק הראשון בו היא נפתחת המתאר את תחנוניו ובקשותיו של משה. דווקא ברגעים האחרונים לפני פטירתו, מספר משה בגילוי לב על אהבתו וכמיהתו להיכנס אל הארץ המובטחת, וכיצד למרות תחנוניו והפצרותיו אסר עליו אלוהים להיכנס לארץ ישראל.
תקציר הפרקים הקודמים: העם התלונן שאין מים, משה ביקש מים מאלוהים בשם העם, אלוהים אמר לו לדבר עם הסלע ויצאו מים ומשה במקום לדבר אל הסלע מרביץ לסלע ומקבל עונש על זה, לא להיכנס לארץ ישראל ובעצם לא להשלים את המסע אליו יצא.
כעת, בפרשה שלנו, הוא מסתכל אחורה ומספר את הסיפור מחדש – ״וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא (לאחר שנגזר עליי שלא להיכנס לארץ בשל העובדה שהיכיתי בסלע ולא דיברתי אליו) לֵאמֹר: אֲדֹנָי אלוהים. אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה, אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ. אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן.״
משה מתחנן: תן לי רק לעבור רגע ולראות את הארץ, טיסה קלה בשמי הארץ – ואלוהים מתנגד. ואני שואלת, מדוע התנגד ה׳ לכניסתו של משה לארץ ישראל בצורה כה חריפה? האם באמת לא היה מקום לסלוח ו"לוותר" למשה על העונש החמור? היום, במצב דומה, היה על משה, ככל הנראה, להגיש בקשה, מנומקת, בשלושה העתקים שמסבירה מדוע הוא מבקש להיכנס לארץ – וגם אז, כנראה שלא הייתה מתקבלת.
תהיה אשר תהיה הסיבה לסירובו של אלוהים להיענות לבקשת משה, מידת האיפוק שנכפתה על משה קורעת לב. בינינו, משה עובר תהליך דומה להקמת סטארטאפ – נראה לי שבעיקר כאן בעמק נוכל לשמוע לא מעט סיפורים על תחושת החמצה ותסכול. סיפורים של כמעט. של להגיע עד לגבול היעד של מסע מפרך ולא להצליח.
אבל סיפורים כאלה אינם רק נחלתם של ההייטקיסטים. מאז פרוץ הקורונה לחיינו אני בטוחה שלכולנו יש חלומות שלא התממשו – לתוכניות לקיץ, לשנה הבאה, דברים שלא נהיה בהם, תוכניות שנקטעו באמצע, יעדים שכמעט הגענו אליהם ובסוף לא. אותי הסיפור הזה מחזיר ארבע שנים אחורה. כשעברנו לקליפורניה הייתי באחד מרגעי השיא בקריירה המקצועית שלי. הובלתי מספר פרוייקטים במקביל בתחומים שונים ואחרי שנים של תכנונים והשקעה עזבתי את כולם ממש שניה לפני ה״אקזיט״. כך שכשהגענו לכאן יכולתי רק לצפות מרחוק מה קורה עם מה שלקחתי חלק בהקמתו. שמחתי מאוד עבור השותפים שלי שזוכים לקצור את הפירות ושכל המאמץ של השנים האחרונות לא יורד לטמיון, נהפוכו, מקבל תקציבים וממשיך להתפתח. אבל אני (כצופה מהר נבו ולא יכולה להיכנס לארץ המובטחת) חוויתי מערבולת רגשות ובעיקר חשתי תסכול עמוק על כך שאחרי כל הדרך שעשיתי עכשיו אני נאלצת לברוא את עצמי מחדש.
גם משה נמצא ברגע שיא בקריירה שלו – אחרי שעבר עם העם 40 שנה במדבר, ספג את תלונותיהם ונשא בנטל ההנהגה הוא מגיע לרגע לו חיכה – חלומו הגדול עומד להתממש וממש ברגע האחרון מתפורר לנגד עיניו והוא נאלץ בעל כורחו להעביר את המקל ליהושע, שזוכה לקצור את פרי עמלו של משה ולהנהיג את העם בעת כיבוש הארץ.
בדבריו של משה אפשר לשמוע את הכעס שלו. אבל גם סוג של השלמה. יש לו יכולת להסתכל על זה בעיניים – וכשהוא מבין כי לא יוכל לשנות את גורלו הוא פונה אל העם בנאום שנמשך על פני כמעט כל ספר דברים.
בנאומו הוא מזכיר אירועים מכוננים בחיי העם מאז יציאת מצרים ובעיקר מצייד אותם (קצת כמו הורה ששולח את ילדו למחנה ראשון מחוץ לבית) ברשימת המצוות ובתזכורת לעונשים שיקבלו במידה ולא ישמרו על החוקים: "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם…" (ד, טו).
הוא יכול היה לשבור את הכלים ולהגיד – זה לא משתלם לי כל העיניין הזה.. תסתדרו בלעדיי (או כמו שהיינו אומרים היום: ממממ ביי) אבל, כיאה למנהיג, הוא חושב גם על טובת העם ובכך דואג שמפעל חייו לא ירד לטמיון.
יש משהו בהשלמה של משה שמדרבנת אותו לעבור ממצב של בכיינות למצב של תכלס. תוך שבעה פסוקים הוא עובר מלספר את הסיפור והעלבון האישי שלו לשאלה של ״מה עושים עכשיו?״ ״מה חשוב באמת?״ ״למה עברנו את כל הדבר הזה מלכתחילה?״
כשקראתי את הפרשה לא יכולתי שלא לתהות – אם כל כך חשוב למשה להיכנס לארץ, ברמה שהוא ממש מתחנן בפני אלוהים ואפילו דואג לציין את תחנוניו בפני העם – איך זה יתכן שבכזו מהירות הוא עובר הלאה? איך כל כך מהר הוא עובר ממצב של תחנונים להשלמה מלאה? אלוהים אומר לא וזהו? למה הוא לא עומד על שלו?
כנראה שבעת כתיבת סיפורו, משה עושה עם עצמו מה שפסיכולוגים מתארים כ״טיפול נרטיבי״ – כתיבת הסיפור בדיעבד נותנת לו הזדמנות לספר את הסיפור מנקודת מבט רחבה יותר. על פי הגישה הנרטיבית, אין גרסה נכונה אחת של סיפור חייו של המטופל וניתן לבנות עם המטופל סיפור חיים אלטרנטיבי ומסתגל יותר, שכולל התבוננות מזווית אחרת, חיובית יותר, ובכך להקל על תחושותיו ולגרום לו להכיר בכוחות שלו.
באופן כתיבת הדברים כפי שהם מוצגים בפרשה, תוך שימוש בסיפור תחנוניו, מראה לנו משה דווקא את הכוח הגדול ביותר שלו. את היכולת לעשות עם עצמו תהליך ולהגיע להשלמה והבנה עמוקה של מה חשוב באמת. בעצם עשותו כך, הוא מלמד אותנו כי גם אם דברים לא הולכים כמו שתכננו יש דברים גדולים מאיתנו ואם נסתכל על הדברים ממרחק, יכול להיות שנוכל לספר את סיפור הקורונה שלנו או כל סיפור אחר בצורה קצת אחרת שתהפוך אותנו להרבה יותר חזקים.
