ולפעמים הדאגה נגמרת: חופשה ב-Wilbur Hot Springs

מאת: דלית גבירצמן

ולפעמים… החגיגה נגמרת, האנרגיה אוזלת ואחרי שבועות וחודשים ארוכים של התמודדות תוך עשייה מתמדת, הגוף, ובעיקר הנפש – משוועים למנוחה. המצברים זועקים עד שנורית האזהרה נדלקת ומסמנת שהגיע הזמן לטעינה. משהו בי דורש מעבר ממוֹד של doing למוֹד של being. פשוט להיות. להתרחק מכל מה שמוכר וידוע, מכל מה שדורש פעולה ותגובה מיידית, מכל מכשיר שמתחבר לחשמל, כל המאיר, המצפצף, המזמזם, המתריע, המפריע והמסיח את הדעת. אז ארזתי תיק ובו שמתי מעט בגדים, מגבת, חלוק רחצה, ספר או שניים, נר ריחני, בקבוק רוזה צונן, קצת גבינות צאן וקרקרים ונסעתי למקום שבו דבר לא יוכל להשיג אותי, פרט למחשבותי.

כי לפעמים… כל מה שצריך, זה לגלות שוב מחדש כמה מעט אנחנו באמת צריכים. מזרן יוגה, הר צחיח, פכפוך של מעיין מים טבעי, שמיים זרועי כוכבים, רוח קרירה, ספר טוב ומישהו לרוץ איתו. אחרי נסיעה לא ארוכה, הנוף מתחיל להשתנות לנגד עינינו. קליפורניה אחרת, שונה מזאת שאנו מכירים. חוות חקלאיות שבחלקן נראות נטושות, דרכי עפר לא סלולות ותחנות דלק שנראות כמו מסט של הסרט קפה-בגדד. ואף אחד לא קורא לי. בנקל ניתן לגלות מי מקומי ומי עובר אורח. בחנות היחידה שבה ניתן להצטייד במים וקרח תלוי פוחלץ ענק של אייל מצוי מעל לראשה של הקופאית. הוא מביט אלי במבט קפוא ומשתומם למראה המסיכה שעל פני, כאילו שואל בשמה של הקופאית: קורונ-מה? דגלי ארצות הברית מתנופפים לראווה על אף שהארבעה ביולי כבר מזמן חלף. פסל של חייל אמריקאי גאה, אף הוא אוחז בדגל, עומד במרכז העיר. אמריקה אחרת.

קשה להאמין שאחרי נסיעה קצרה יחסית של כשעתיים מסן פרנסיסקו בכיוון צפון מזרח, תמצאו את עצמכם באזור הנקרא copay valley, וכבר שם תרגישו שהגעתם לארץ אחרת. ואז, שוב הנוף מתחלף, ואת מקום השדות, החוות החקלאיות ועדרי הבקר תופס נוף הררי וצחיח. כמעט בראשיתי. אחרי נסיעה של כמה מיילים בדרך עפר מאובקת זה לפתע קורה. הקליטה נעלמת ואיתו ניתק באיבחה חבל הטבור המחבר אותנו לציביליזציה. אך בניגוד למקובל, הפעם גורם הניתוק לתגובה הפוכה. הוא לא מפריד אלא דווקא מחזיר ומחבר אותי בחזרה אל עצמי.

שעתיים חלפו מאז שעזבנו את העיר והתחושה היא שאנחנו בסוף העולם. יפה שם, בסוף העולם. השלט בכניסה מורה שהגענו אל Wilbur Hot Springs. שער הברזל נסגר מאחורי ואחרי מספר דקות אנחנו בבקתה. אני מתחילה להרגיש באיטיות את השינוי שחל בי. תוך מספר שעות אני מצליחה להוריד הילוך; מחמישי לרביעי, ואז לשלישי וכן הלאה. השקט מתחיל לחלחל פנימה. לאט-לאט אני משילה מעלי את השכבות; תחילה יורד האיפור, ואז הבגדים, התכשיטים ואפילו המשקפיים, ואחריהם יורדים סף הציפיות, הדרישות, ואפילו סף החששות. לבסוף מגיע הרגע המיוחל שבו פוסק הצורך התובעני, המוכר עד לזרא, לעשות משהו. כל מה שעלי לעשות כרגע זה פשוט לנשום, עמוק, להתמסר לציוץ הציפורים, לקול פכפוך המים ולקדושת הרגע הזה.

כי לפעמים… דווקא כשנדמה שהעולם ירד מהפסים ועטה על פניו מסיכה של טירוף, דווקא עכשיו צריך לחפש את הדרך בחזרה אל עצמנו. אל הדברים הפשוטים, הבסיסיים, שמסבים לנו הנאה. כמו לחם וחמאה, כמו טבילה בבריכה, כמו רחש הרוח בקני הסוף. יש משהו בצימצום שמרחיב את הלב, שמכייל את הנשמה. התקופה האחרונה הכניסה לחיינו כל כך הרבה פחד וחרדה, שכמעט ושיתקו אותנו. התכנסנו, התבודדנו והשתבללנו עד שכמעט ושכחנו שהטבע ממשיך בשלו – למרות הכול. יום בא ויום הולך, הקיץ עוד מעט יפנה את מקומו לסתיו ולחורף שיבוא אחריו, ואנחנו כאן רק אורחים לרגע.

זאת הפעם השלישית שלי כאן. בפעמים הקודמות קסמו לי הפנסים היפניים, הרומנטיקה והשלווה. המקום המה אנשים ונשים יפות שהגיעו לסדנאות היוגה ולפינוקים של השף האורח. הפעם, הגעתי בשביל המטרה שלשמה נוסד המקום בשנת 1865, בשל מעיינות המים החמים הידועים בסגולות המרפא שלהם. הטבילה בבריכות בשעות הקסומות של בין הערביים, השקט מסביב שנדמה שרק מועצם בשל הבידוד החברתי, ארוחת הערב הצנועה בסוכת הגפנים, השיחות האינטימיות והשתיקות החשובות לא פחות, הביאו מזור לנפשי שצמאה לחופש מדאגה. המקום המשמש למנוחה ולמרגוע מזה למעלה מ-150 שנה, מקדש את איכות הסביבה והטבע. בצורה מכובדת ומכבדת דורשים כעת צוות העובדים מכל המתארחים במקום לשמור על ריחוק חברתי ולעטות מסיכות בכל האזורים הציבוריים. במטבח הקהילתי המאובזר לתפארת, שבימים כסידרם הומה אדם, יש לשמור על הכללים, ובכל פינה ניצבים מיכלים עם מחטאים לידיים. אנחנו הצטיידנו מבעוד מועד בגבינות, חלב, פירות וירקות אותם שמרנו במקרר ניפרד שהוקצה רק לנו. כרגע לא ניתן להשתתף בסדנאות יוגה קבוצתיות, אך מרפסת העץ המשקיפה לברכות המים פתוחה לקהל. גם שרותי הספא (סאונה ומסג׳) מוגבלים אך הבריכות פתוחות, השבילים פתוחים לצעידה ולרכיבה על אופניים והקסם של המקום, אין לו סוף.

אך לפעמים… לא, במקרה הזה, זה תמיד קורה – החגיגה נגמרת. אחרי שלושה ימים שבהם טבלתי בשקט מוחלט והשריתי את נפשי בשלווה, אני מרגישה שקולפו ממני משקעי התקופה. קמטי הדאגה קורצפו והוחלקו מעט, והגיעה העת לגרש את עצמנו מגן העדן אחרי שטעמנו מפרי עץ הדעת. הבוקר עלה, ובעוד שעות אחדות נמצא את עצמנו שוב על דרך העפר שתוביל אותנו בחזרה אל חיק הזמזום החם והמוכר של המציאות. עד לפעם הבאה!

Wilbur hot Springs

קיץ, 2020