Back to Play: שיחה עם רוני אלפרין על תיאטרון פלייבק בימי קורונה

מאת: דלית גבירצמן

כשנפתח החלון על מסך המחשב שלי ופניו של רוני אלפרין מביטות אלי מתוך משבצת הזום, אני מגלה שמאחוריו מופיע יער וירטואלי. לשאלתי, הוא מספר שבאוגוסט 2019, הוא השתתף בתוכנית הכשרה של מנהיגות בפלייבק שהתקיימה בארמון באנגליה, סמוך ללונדון. בתמונה רואים את הפרדס שהוביל לכניסה לארמון. במהלך השיחה מתגלה לי איש שיחה מרתק, רהוט ומשעשע. הוא בורר את מילותיו בקפידה וניכר שהוא מאוד קשוב ונוכח בשיחה שלנו. עד כדי כך, שנדמה היה שהמסכים שהפרידו בינינו – נעלמו כלא היו, ואנחנו צועדים ביחד בשבילי הפרדס.

רוני אלפרין זוכר את הרגע המכונן בחייו שבו החליט לבחור בתאטרון ולדבוק באמת שלו. זה היה בתיכון, כשהוא התאהב בילדה שהיתה בחוג לתיאטרון. בגיל 15, הוא לא היה בכלל בקטע של אמנות, אבל הוא ממש אהב אותה ורצה להיות בקרבתה. רוני פנה לבמאי וביקש להצטרף לחוג. יום אחד הבמאי השמיע מוזיקה קלאסית, סידר את כולם בטור וביקש מהמשתתפים לחצות את האולם בריקוד. רוני קפא במקום. לרקוד לצלילי מוזיקה קלאסית לא תאם כלל וכלל את הדימוי הקשוח שהיה לו בשעתו. ואז קרה הרגע, שבו הוא החליט ללכת נגד כל מה שהוא חשב על עצמו. ברגע הזה התהפכו חייו. הוא בחר ללכת עם האמת שלו, ולא עם איך שהוא נראה או מה שחשבו עליו אחרים. אחרי הצבא, רוני התחיל ללמוד מחול אצל ניר בן גל וליאת דרור. ואז, הוא נסע לשנה להודו, ושם גמלה בליבו ההחלטה ללמוד משחק. הוא חזר לארץ והתחיל ללמוד תיאטרון.

בזמן שלמד באוניברסיטה, וכשהופיע בהצגה עם חבר, הוא התוודע לראשונה לתיאטרון פלייבק. רוני לא ידע הרבה על כך, אך הוא החליט בכל זאת לגשת לאודישן לקבוצה שנקראית ״משחק מהחיים״ של אביבה אפל-רוזנטל, הכוהנת הגדולה של תיאטרון הפלייבק. באודישן ההוא, הרגיש רוני שזה הבית שלו, שזהו התאטרון שתמיד חלם לעשות. היה בו משהו כל כך חי, אמיתי ומרגש, בעובדה שלוקחים סיפור חיים של מישהו ובעצם יוצרים בו במקום סצינה או הבעה של הסיפור. כיום, ישראל נחשבת לאימפריית פלייבק עולמית, אך בשנים 2002-2003 הנושא היה עדיין בחיתוליו. רוני מצא את עצמו מופיע עם הקבוצה הזאת קרוב לשלושים פעמים בחודש. הם הופיעו בחברות הייטק, בצבא, בארגונים ללא מטרות רווח, במסיבות ימי הולדת, איפה לא, וכך הוא הכיר את החברה הישראלית על כל גווניה. הבחירה בתאטרון פלייבק הבהירה לרוני אלפרין שהעיסוק בריפוי דרך האמנות זה האלמנט שלו. בשנת 2007 הוא בחר להגיע לכאן ופה הוא למד בCalifornia Institute of Integral Studies תואר שני בפסיכולוגיה עם התמחות בדרמה תרפיה. מאז הוא עוסק בריפוי בתאטרון.

״עד אז ידעתי שהתיאטרון עבורי הוא ריפוי עצמי, כי זה מנכיח אותי ומוציא את הטוב שבי", הוא מספר, "דרך הפלייבק, התחלתי לראות כיצד ניתן לעבוד עם זה אף ככלי שמציע אפשרויות ריפוי לאנשים אינדיבידואליים ולקהילות. אחרי ארבע שנים בארץ, החלטתי להגיע לכאן כדי ללמוד תרפיה בדרמה, כלומר להשתמש בתאטרון למטרות ריפוי. מאז, כבר 17 שנה, שאני עושה פלייבק עם הקליינטים שלי אחד על אחד, פלייבק עם קבוצות למטרות ריפוי, וכן פלייבק בתור תיאטרון עם ערך מוסף. הפלייבק הוא תיאטרון שמחבר אנשים ויוצר קהילה, והשפה שמשתמשים בה זאת שפת האמפתיה. שחקנים לומדים מתוך עצמם להיכנס לנעליים של המספר, וגם החוויה של הקהל שמקשיב לסיפור ורואה אותו, זאת חוויה שבונה אמפטיה וקשר.״

מהם העקרונות של תיאטרון פלייבקאיך זה בעצם עובד?

״באופן עקרוני, בהופעה יש חימום קצר עם הקהל, ולאחריו אנחנו מזמינים מישהו לבוא ולספר סיפור על רגע מהחיים. הסיפור יכול להיות כל דבר, החל מזיכרון ילדות, משהו מעצבן שקרה בעבודה ועד רגע עם הבן או הבת שלי או רגע עם עצמי. יש מנחה שמראיין את המספר או המספרת, והשחקנים מקשיבים ואז עולים ועושים החזרה שבה הם משקפים את הסיפור. הנחת העבודה היא שיש סיפור בתוך כל סיפור. יש סיבה לכך שהסיפור רוצה לספר את עצמו. זה יכול להיות רגש שתקוע ומבקש להשתחרר או איזושהי חגיגה, ניצחון או הבעת אהבה, שלפעמים מבקשים להתגלות דרך הסיפור. השחקנים מאומנים לגלות את הדבר הזה ולשקף אותו מפרספקטיבות שונות ולספר את הסיפור לא רק במילים, אלא גם בעזרת תנועה, מוזיקה וריקוד. כל זה הוא מה שנקרא ה״עדוּת״ או ה-witnessing, שלאחריה השחקנים פונים אל המספר ושואלים: האם זה הסיפור שלך? האם ראית את עצמך? האם הצלחנו לגעת ולהתקרב? בדרך כלל, כל הופעה מורכבת משלושה-ארבעה רגעים קטעים ושלושה-ארבעה סיפורים מלאים.״

מה ההבדל בין מפגש מול קהל למפגש טיפוליאני מניחה שהכלים הם אותם הכלים.

״הכלים הם אותם הכלים, אבל החוזה הוא שונה. בהופעה את מספרת סיפור וההסכם בינינו הוא שאני אצור אמנות מסיפור החיים שלך, כאילו היית כותבת הצגה על רגע מהחיים או היית עושה סרט, ואני מספק לך את השירות הזה. בטיפול, החוזה הוא שונה. בטיפול יש, בדרך כלל, משהו שרוצים לשנות וישנם דברים שאת צריכה בהם תמיכה, בין אם מדובר בזכרונות כואבים או רגשות קשים. במקרה הזה, בהסכם הטיפולי בינינו אנחנו משתמשים בכלים הללו כדי להגיע אליהם. זה שונה, כמובן, גם ברמת בחשיפה והפגיעוּת.״

אתה יכול לשתף אותנו בסיפור או שניים שהשאירו עליך רושם מיוחד כיוצר או כשחקן, בין אם על הבמה ובין אם באופן אישי, כמובן בלי לחשוף פרטים אישיים?

״כן, יש לי לא מעט סיפורים כאלו, וקצרה היריעה, אך אספר לך שני סיפורים, האחד מצחיק והשני יותר נוגע ללב. בהופעה אחת, מישהי סיפרה שהיא רצתה לפנק את עצמה וקנתה כרטיס להפלגה, אלא שהיא לא טרחה לקרוא את האותיות הקטנות, ומסתבר, שזאת היתה הפלגה של נודיסטים. היא לא האמינה למראה עיניה כשגילתה שכולם הסתובבו ערומים במשך כל ההפלגה. היא המשיכה וסיפרה שיום אחד היא ישבה לאכול ארוחת צהריים, ולבחור אחד שישב ואכל מולה נפל הספגטי למטה, לאזור החלציים. להפתעתה, הוא פשוט הרים את הספגטי והמשיך לאכול… אנחנו עשינו slow motion על הרגע הזה בעזרת צעיף ובליווי כלי מוזיקלי, וזה היה מאוד משעשע. הסיפור השני ההתרחש לפני הרבה מאוד שנים, אך אני זוכר אותו בצלילות. בכנס של עובדים סוציאליים ומטפלים שעובדים בישראל עם ניצולי שואה, עלתה אישה מאוד עצורה שדיברה בקול רך ועדין, ונראה היה שהיא מפנימה הרבה כאב. היא סיפרה שבמשך 20 שנה היא עבדה בבית חולים באזור ירושלים והמטופל שלה היה תמיד לוקח אותה ביד ומוביל אותה, תוך שהוא מספר לה את הסיפור של המשפחה שלו. הוא סיפר לה כיצד הם צעדו בלילה בכפר לעבר הנהר, שם הנאצים תכננו לרצוח אותם. הוא הצליח לחמוק, ובדרך הוא ראה את הגופה של הדוד שלו תלוייה מעל לגשר. לאחר שהוא הצליח לברוח, כומר אחד החביא אותו במשך שבועיים במלונה של הכלב. האיש אמנם ניצל, אך מנטלית הוא מעולם לא התאושש מהחוויה הזאת. כאשר היא סיפרה את הסיפור שלו, עלתה בראשי ״הצעקה״ של מונק. אני גילמתי את דמותו של הניצול ופתחתי את הפה כמו בציור, והתחלנו לתאר את מה שהיה, אלא שהפעם, הוצאנו את כל הרגשות החוצה. היה הרבה שיחרור ברגע הזה ואחרי שזה הסתיים, הרגשנו שזה עזר לכל המטפלים והמטפלות לשחרר את הרגשות ולעשות מעין cleansing של הכאב. זה חלק מהכוח של הפלייבק שמצליח לשבור את המחסומים והמחיצות הללו, ולהתגבר על המוסכמות בנוגע לאילו רגשות אנחנו מביעים בציבור, ואילו לא״.

אז מה בעצם קורה שם מבחינה פסיכולוגיתמה קורה בתהליך מבחינה טיפולית?

״אני חושב שאנחנו עוברים חוויות מסוימות בחיים, ומרגישים שאף אחד לא יכול להבין אותנו. יש בנו את הצורך בעדות, מה שנקרא הצורך To be witnessed. יש פה לפחות שני תהליכים שאפשר להצביע עליהם. האחד זה האינטנסיביות או הקשר שאת יכולה להרגיש כשאת מובנת, לא אינטלקטואלית ולא רק במילים שלך, אלא כשמישהו קולט כיצד זה מרגיש בפנים. יש בזה הכרה עמוקה בסבל, שיכולה להביא לתחושה של ניראוּת ולהרגשה שאתה לא לבד במקום הזה. הדבר השני, זאת היכולת לקבל פרספקטיבות חדשות. בפלייבק, כל האנשים מביאים את עצמם, ופתאום אתה יכול לראות את הסיפור שלך מזוויות שונות. מה שקורה בתהליך הזה מבחינה פסיכולוגית, ואפשר להגיד שזה עיקרון שעומד מאחורי כל הטיפול באמנויות, הוא שברגע שאנחנו מצליחים להוציא מאיתנו משהו מבפנים ולהוציא אותו החוצה, ולעשות embodiment שלו, בין אם בציור או בתנועה, יוצרים השלכה של העולם הפנימי שלנו. עכשיו, כשהעולם הזה נמצא בחוץ, אפשר לראות אותו בצורה ברורה, ולאחריו מתחיל התהליך המעניין של מה אני בוחר להחזיר פנימה. בדרך חזרה פנימה ניתן לשנות זכרונות כואבים או תפיסות שיש לנו. התהליך האמנותי הוא רגשי ופיזי, וכמו שהחוויה קרתה לך בחיים, כך גם בתיאטרון, זאת חוויה שיש לה מימד של זמן ומקום. התהליך הזה מאפשר גישה לכל מיני חלקים בגוף שלנו, שלפעמים המילים לא מספיקות כדי לגעת בהם״.

היית פעם מהצד השני, של המטופל? ואם כן, איך זה מרגיש? כיצד המעבר הזה תורם לשני הכיוונים?

״בוודאי. את יודעת, אני חושב שיש את הארכיטיפ הזה של ה-Wounded Healer. ישנם מטפלים שבאים מתוך הסיפור האישי שלהם ומתוך הריפוי שהם עשו בעצמם, וזה מה שנותן להם את התובנות ואת ההשראה להיות מטפלים ולהציע בחזרה את העזרה לאחרים. החוויות של הטיפול שלי גם בקבוצות של פסיכודרמה וגם באופן אישי מאוד מזינות את מה שאני עושה.״

אתה ואני חיים על הגבול שבין שתי תרבויות, הישראלית והאמריקאית, מה שאני קוראת in-betweeners. האם אתה רואה הבדלים תרבותיים-משמעותיים בין הקהלים ובשימוש בשפות השונות, עברית ואנגלית, בתהליך הזה?

״קודם כל, אני רוצה להדגיש שאמנם עד כה התמקדנו בפן הטיפולי של הפלייבק, אך קודם כל מדובר פה בתיאטרון. אני חושב שזה שונה לעשות פלייבק עם ישראלים ועם אמריקאים, כי יותר קל לדובב את הישראלים, ולא בכדי הפלייבק כל כך נפוץ בישראל. יש שלנו צורך גדול כי אנחנו מדינה עם פוסט טראומה, וגם משום שאנשים יותר מחוברים ללב. אמריקאים, באופן כללי, קצת יותר עצורים ויש יותר חשש. אני יכול לראות שעם ישראלים מגיעים יותר מהר לסיפורים עמוקים, לסיפורים שקולחים. אני מייחס את זה לכמה דברים; יש את הישירות הישראלית או ה״דוגרי״ והדיבור ״מהלב״, ויש את אלמנט השבט, שאנחנו עוברים ביחד הרבה דברים ויש צורך להתגייס כדי לעבור אותם ביחד. יש חיבור ואחדות בחוויה הקולקטיבית שלנו, ואת מרגישה את זה בקהל ישראלי. מה שמדהים בסוג כזה של תיאטרון זה שקבוצה של אנשים מרקעים שונים ומעמדות שונים נכנסת לאולם, ובסיפורים אנחנו מגלים שכולנו מחוברים. הפלייבק מחבר אותך לתחושה של קשר לאנשים שמסביבך הרבה יותר ממה שנדמה לך. אנחנו בפנימיות שלנו הרבה יותר קרובים, וזה ממש יוצא החוצה באמצעות הריטואל של התיאטרון הזה.״

איך עובד פלייבק בזמן קורונה?

״עובד בזום – מדהים. זה היה שוֹק עבורי, כי כשהתחיל הזום חשבתי שזהו, תיאטרון בזום לא יכול לקרות. ואז, התחילו מפגשים ויוזמות בקהילת הפלייבק שאי אפשר היה לעצור. זה לא יאומן. שחקנים מכל העולם התחילו להתחבר, קבוצות מציעות שיעורים, מפתחים מודלים וטכניקות ספציפיות לעבודה בזום, עם המשבצות והכול. זה מעלה את המימד הקולנועי של הפלייבק כי יש לנו אפשרויות לעבוד עם המצלמה.

יש כל כך הרבה דברים יפים ותוכלי לראות את החידושים האלה בהופעה ביום שני, ה-17 באוגוסט בשעה 8 בערב. זה יהיה אירוע מקוון עם קבוצה שנוצרה בזמן הקורונה עם שחקנים ושחקניות מהודו, נורווגיה, הפיליפינים, מקאו, גרמניה ורוסיה. מדובר בקבוצה בינלאומית שדוברת שמונה שפות ואנחנו לפעמים גם משחקים בשפות שונות. הכרנו בתוכנית של מנהיגות בפלייבק וכך התחברנו, וכשהתחילה הקורונה עשינו שיחה קבוצתית וראינו שזה עובד נפלא, אז החלטנו לעשות הופעה לחברים. התגובות היו כל כך נלהבות, שהתחלנו להופיע, וכעת אנחנו מופיעים אחת לחודש. פרט לזה, אני פותח באופן אישי, בשותפות עם הג׳יסיסי של לוס גאטוס, כיתת לימוד לפלייבק שתתקיים פעם בשבוע. אז כן, פלייבק יכול להיות משמעותי ומהנה, כייפי ויצירתי גם אונליין".

לפרטים על שיעורי תיאטרון הפלייבק שמתחילים ביום שני, ה-24 באוגוסט, לחצו כאן.

כל הפרטים על המופע ביום שני הקרוב כאן.

לאתר של רוני אלפרין.

ניפגש בזום!

דלית גבירצמן

dalit@gvirtsman.com