פרשת שופטים: מבקש עיר מקלט

מאת: אייל עקיבא

פרשת השבוע מכילה את המקור לביטוי המוכר "עיר מקלט", ובוודאי ששימש מקור השראה לשירו הנפלא של אהוד בנאי הנושא את אותו השם:

לִפְנֵי שֶׁהַטִּפְטוּף יַהֲפֹךְ לְמַבּוּל

אֲנִי חַיָּב לִמְצֹא שַׁעַר לֹא נָעוּל

כִּי שׁוּב חָזַר אֵלַי הַבְּלוּז

חַיָּב לָצֵאת, חַיָּב לָזוּז

עַל הַכְּבִישׁ הַמִּתְפַּתֵּל בֵּין עַכּוֹ לִצְפַת

בִּטְבֶרְיָה עַל הַמֵּזַח, יוֹרֵד עַד לְאֵילַת

נִפְלַט, נִמְלַט, מְבַקֵּשׁ עִיר מִקְלָט

בָּאֹפֶק נוֹצְצִים הָאוֹרוֹת הָרְחוֹקִים

לְשָׁם אֲנִי אַגִּיעַ בְּכוֹחוֹתַי הָאַחֲרוֹנִים

וְאַתְּ חַכִּי בַּפֶּתַח וְהַדְלִיקִי אֶת הָאוֹר

בֶּן אָדָם חוֹזֵר אֵלַיִךְ מִן הַכְּפוֹר

קְחִי אוֹתִי אֶל הַמִּזְבֵּחַ, לִפְנֵי שֶׁאֶשָּׁבֵר

וְעַד שֶׁהָאֱמֶת תֵּצֵא אֲנִי בְּךָ אֶסְתַּתֵּר

כִּי אַתְּ, כֵּן אַתְּ, תִּהְיִי לִי – עִיר מִקְלָט

מהי אותה עיר המקלט אותה מחפש אהוד בנאי בשירו? פינה שקטה? אישה? שכינה? עיר? מדינה? בשיר של אהוד בנאי עיר המקלט היא מקום לנוח בו, להסתתר, לחכות עד שהמבול יעבור, להגיע אל המקום שבו אתה יכול להיות מי שאתה, להסתתר קצת. בפרשת השבוע הסיפור קצת שונה.

פרשת "שופטים" מכילה את ה"מרשם" המקראי לניהול חברה יציבה – מעין חוקה המעצבת את סדרי השלטון ואת תחומי האחריות של הרשויות השונות. בין השאר מוזכרת המצווה להקים ערי מקלט: "שָׁלוֹשׁ עָרִים תַּבְדִּיל לָךְ בְּתוֹךְ אַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ…וְהָיָה לָנוּס שָׁמָּה כָּל…אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת רֵעֵהוּ בִּבְלִי דַעַת וְהוּא לֹא שֹׂנֵא לוֹ מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם". כך מתמודד המקרא עם מנהג "גאולת הדם" שרווח בימי קדם. המדינה המקראית שומרת על חייו של אדם שהרג בשוגג ומונעת מקרובו של הנרצח לגאול את דמו. כלומר, אדם שרצח יודע שיש לו אפשרות להימלט לעיר המקלט ושם לעבור תהליך של שיקום – הרבה לפני שהוקמו בתי הכלא כפי שאנחנו מכירים כיום. המוצא מקלט בעיר זו מְצֻוֶּה להישאר בה לאורך זמן (אבל באופן זמני, לא לתמיד!). במקורות, הנמלט לעיר המקלט נקרא גּוֹלֶה – אדם שעוזב את מקום הולדתו, את שורשיו ועובר לעיר אחרת. 

אבל איך נראתה העיר הזו? אחת הערים המתוארות היא למשל העיר גּוֹלָן ("אָז יַבְדִּיל מֹשֶׁה שָׁלֹשׁ עָרִים בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן… אֶת בֶּצֶר בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ הַמִּישֹׁר לָרֻאוּבֵנִי וְאֶת רָאמֹת בַּגִּלְעָד לַגָּדִי וְאֶת גּוֹלָן בַּבָּשָׁן לַמְנַשִּׁי"), ובפרשה מופיעות כמה דרישות לגבי העיר הזו – ראשית, המועצה המקומית של העיר גולן היתה חייבת לדאוג לכך שהדרך אל העיר תהיה מוארת ומתוחזקת ("בָּאֹפֶק נוֹצְצִים הָאוֹרוֹת"). עובדי העירייה היו חייבים להציב בכל צומת בדרך אל העיר שלטים עליהם היתה כתובה המילה "מקלט",  כדי שהגולֶה ימצא את דרכו בקלות. העיר עצמה חייבת היתה לעמוד בקריטריונים של מקום נוח, נקי ונעים – עיר שאיננה קטנה או גדולה, כזו שיש בה מעיינות מים, עיר בה מגוון התושבים חייב להישמר. סביר להניח שגולן לא היתה העיר שאהוד בנאי של ימינו מצא, שכן היא שוכנת בסוריה של היום, בנחלת חצי שבט המנשה.

אז מה היה המבנה הדמוגרפי בעיר המקלט? מי גר בעיר גולן? מובן שהתגוררו בה בני המנשה– שבט שמחצית ממשפחותיו ישבו ממערב לירדן, ומחציתו השנייה בחרו לגור בחו"ל. בתקופת ההתנחלות, בני המנשה לחמו כתף אל כתף לצד בני גד וראובן בכל החזיתות, ואחרי שכל שאר השבטים קיבלו את נחלתם, הם התיישבו במקום נעים ומוריק, מחוץ לכנען. בנוסף למְנַשִּׁים, היו בגולן גולים – אותם אנשים שנסיבות חיים שלא היו תלויות בהם לגמרי הובילו אותם להמלט לעיר ולחיות בה לאורך זמן. אחרונים היו בני שבט לוי ("וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם אֵת..עָרֵי הַמִּקְלָט"). מה אנו יודעים על שבט זה? בפרשה כתוב: "לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל…וְנַחֲלָה לֹא יִהְיֶה לּוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו". השבט היחיד שלא נתנה לו נחלה היה לוי. בהעדר נדל"ן, תפקידם היה ללמוד וללמד תורה. הם סיפקו את הצרכים הרוחניים של ה"גולים", כחלק מההזדמנות שניתנה להם להתחיל חיים חדשים. יכול להיות שהחסך ההסטורי בקשר ישיר עם האדמה, גרם לכך שבני לוי סרבו לעלות לארץ ישראל בימי שיבת ציון (ככל הנראה בשל התנאים הנוחים בגולה…). יש לנו עיר עם מגוון של אוכלוסיות, חלקן קבועות, חלקן מזדמנות, חלק באו מתוך בחירה, חלק באו תוך בריחה. יש בה מקום לאלו ואלו.  

ואיך כל זה קשור אלי, אלינו?

כשאני קורא את פרשת "שופטים" בעודי יושב בעמק הסיליקון אני חושב שהפרשה יכולה לספק נקודת מבט מעניינת על החיים פה: אני רואה פה סביבי הרבה מחצאי המשפחות של בני המנשה, אני מוצא הקבלה בין בני לוי לבין חברי הקהילות היהודיות החיים סביבנו, ואני חושב שיש כאן כמה וכמה "אהוד בנאים" שבטח לא רצחו אף אחד, אבל נסיבות שונות הביאו אותם לחפש עיר מקלט בין עכו, צפת, טבריה ואילת, ולבסוף גרמו לכך שהם נפלטו-נמלטו אל עיר מטופחת, נעימה וזמנית(?) מחוץ לגבולות כנען- פה בעמק הסיליקון. החיים יחד בעיר מקלט גורמים להשפעות של קהילה אחת על רעותה – המקומיים על המהגרים, ולהיפך.

באופן ייחודי, קיימת כאן הזדמנות לדבר, להקשיב ולחבר בין אלה שנחלו לבין אלה שאין להם נחלה. בין אלה שהרגישו בצעירותם את שמנוניות המים של ים המלח, ואת התחושה של גומיה המהדקת מכנס על הרגל, לבין אלה שחיי קהילה חקוקים בנפשם. ליחסים מסוג זה יש השפעה חיובית: כך ל"ג בעומר, חג שעד לפני כמה שנים נחוג בצנעה רבה בקהילה היהודית המקומית, הפך לחגיגה גדולה עם הגעת הישראלים לאיזור. כך גם נולדות שיחות כגון זו: שאלתי חבר טוב – "למה אתם משקיעים כל כך הרבה זמן ואנרגיה בבר המצווה של הבן שלך?" והוא ענה: "כי אנחנו לא יודעים איפה הילדים שלנו יחיו, ובכך שאני מספק להם היכרות בסיסית עם היהדות, אני פותח  צוהר. אם יתחשק להם בעתיד להרגיש חלק מקהילה או לצעוד בנתיב רוחני – הם לא ירגישו חסרי אונים. אני נותן להם כלי להתמודדות עם האפשרות שירגישו בודדים נפשית או חברתית מתישהו בעתיד". אני חושב שנדיר לקבל הסבר כזה בישראל. זו נקודת מבט של אנשים שאולי פחות קשורים לנחלה, אבל קשורים לסיפור, לאתוס. ולנו יש הרבה מה ללמוד מנקודת המבט הזו. יחסי גומלין כאלה יכולים ליצור עיר מקלט ל"אהוד בנאים" שבאו מרחוק ולאלה הנמצאים כאן.

פרשת השבוע והשיר של אהוד בנאי גרמו לי לחשוב על האנשים סביבי, חלקם "חצאי מנשה", חלקם מצאו כאן עיר מקלט, חלקם שילוב של שניהם, והרבה "בני לוי". החיבורים הנוצרים כאן מעניינים, מפרים ויוצרים משהו חדש ומרגש. 

תודות: הרב ינון קלזאן, פרופ' יואל אליצור, הרב אורי שרקי, פרופ' נחמה ליבוביץ', הרמב"ם, הרב עדין אבן-ישראל שטיינזלץ ז"ל ויעל יחיאלי.