פרשת כי תצא: מחשבות על רצח לא מפוענח ואחריות קהילתית

מאת: רלי זיגל

כשאני לומדת תורה אני אוהבת לקרוא את הקריאה הראשונה לבד, לתת לעצמי את המרחב הפנימי שלי לגלות מה מדבר אלי לפני שאני פונה למקורות נוספים. וכך עשיתי בפרשה זו. פרשת "כי תצא" היא חלק מ"נאום המצוות", שנמצא בליבו של ספר דברים. המצוות הן תוכן הברית שנכרתת בין האל לעם, עם תום המסע במדבר ולקראת הכניסה לארץ.

הפרשה מתחילה במצווה מיוחדת במינה שהיא בעצם טקס שאמור להתבצע על ידי ראשי הציבור – טקס עגלה ערופה.

הפרשה מתחילה כך: כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ..

כלומר גופת אדם נמצאה בשדה ולא ברור מי הרוצח. מה עושים במצב כזה? הפסוקים לא מתארים את החיפוש אחרי הרוצח, אך מבהירים כי גם במקרה שלא נמצא הרוצח, צריך שמישהו ייקח אחריות. וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדְדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל. וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדְדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל. החוק מורה על מדידת המרחק מזירת הפשע אל הערים הקרובות. ואחרי המדידות – וְהָיָה הָעִיר הַקְּרֹבָה אֶל הֶחָלָל וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעֹל. זקני העיר הקרובה ביותר (=המנהיגות המקומית) נקראים לבצע טקס המכונה טקס עגלה ערופה הכולל שלושה חלקים:

עריפת עגלה: וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָעֶגְלָה אֶל נַחַל אֵיתָן אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל. וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי כִּי בָם בָּחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם יְהוָה וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע.

חשבון נפש: וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל. וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שפכה [שָׁפְכוּ] אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ.

ובקשת כפרה: כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ יְהוָה וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם. וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה.

זו הפעם הראשונה, למיטב זיכרוני מלימודי התנ"ך בתיכון לפני הרבה שנים, שקראתי את הפרשה והדבר הראשון שהרגשתי היה זעזוע עמוק מהמעשה הברברי של הרג העֶגְלָה הצעירה. כל כולי זעקתי – איך אפשר להרוג חיה באכזריות שכזו, רק לשם טקס? איך אפשר לשטוף ידיים מעל דמה של העגלה ולהגיד אנחנו לא אחראים ולא יודעים וזהו? למה לעשות כדבר הזה?

אחרי כמה דקות של זעזוע התחלתי לשאול – למה נדרש טקס כזה? מהי המשמעות של הטקס הפומבי הזה? למה צריכים זקני העיר לומר שלא עשו את הפשע? מה פרשה זו מסמלת ומה אני יכולה וצריכה ללמוד ממנה?

בעודי חושבת על שאלות אלו, בחרתי לשתף את ילדי בפרטי הטקס ושאלתי אותם לדעתם. השאלות שעלו מהשיחות עימם הובילו להסתכלות על אחריות קהילתית והחלק של המנהיגים וכל אחד מחברי העיר במציאת האחראי לפשע, והאם אנחנו ברחצנו את ידינו מסירים אחריות מעלינו?

חיפושיי לתשובות הובילו למקורות שונים שעזרו לי להבין יותר טוב את משמעות הטקס באופנים שונים.

בימים אלו, בהם טבעונות וכבוד החיה תופסים חלק מרכזי בשיח הציבורי, טקס שכזה לא היה עולה על הדעת, אבל בימים עברו, טקסי טיהור כאלו ואחרים היו מאוד מקובלים בחברה הפגנית. במקרה שלנו, הטקס של הרג העגלה הצעירה, קטיעת חיים צעירים ורכים נעשה כסמל לרצח של אדם, לקטיעת חיים בטרם עת.

הדבר המעניין ביותר בשבילי בטקס זה קשור לנשיאת האחריות. התאור המפורט נועד להביא בפנינו את היקף האחריות והמחויבות של זקני העיר למה שקורה בטריטוריה של עירם. כשקוראים את הטקסט אפשר להבין שהמנהיגים שבקרבת עירם בוצע הרצח בוודאי לא ביצעו אותו אחרת הם היו נידונים כרוצחים, אבל עליהם להיות מסוגלים לומר ביושר שעשו מה שיכלו כדי למנוע מעשים מהסוג הזה וכי אינם יודעים מי הוא הרוצח. באמצעות הטקס עליהם לפעול לתיקון המצב כי דם נשפך, איזון הופר, וצריך כפרה.

אז מדוע צריך טקס כל כך מזעזע, פומבי וחריג?

תשובה מכיוון אחד נותן הרמב"ם שטוען שהטקס נועד לוודא שכל האנשים בכפר יודעים על הפשע שנתגלה כדי שאלו יהפכו להיות חלק באחריות למציאת האשם בהרג. הרמב"ם מעלה לתודעתנו את האחריות הקהילתית, את האחריות של אלו שבאיזור שלהם קרה הרצח.

מכיוון אחר הרמב"ן טוען שהטקס נועד להקריב את העֶגְלָה ושזרם המים ייקח עימו את האירוע וישכח, ובזה נותן לנו פתח לחשוב על כפרה לנפש הנרצח, טקס טיהור. ספר מורה הנבוכים חלק שלישי פרק מ', מסביר שתועלת טקס עגלה ערופה היא לפרסם ההורג, וחִזֵק זה העניין, בהיות המקום אשר תיערף בו העגלה "לא יעבד בו ולא יזרע לעולם. שבעל הארץ יעשה כל תחבולה ויחקור עד שיודע ההורג כדי שלא תיערף העגלה ולא תאסר ארצו עליו לעולם". הפרשנות הזו בעצם נותנת מוטיבציה לבעל האדמה לעשות ככל יכולתו למצוא את ההורג, שאם לא, פרנסתו תיפגע באופן ישיר. בכך מיוצרת מחוייבות אישית שיש לה השלכות ישירות על היחיד והקהילה.

לאחר שהבנתי יותר את הסוגיה, הבנתי שבאופן אישי התחברתי יותר לפרשנות הרמב"ם , ליצור דרך הקרבת העגלה הצעירה "עֶגְלַת בָּקָר, אֲשֶׁר לֹא-עֻבַּד בָּהּ, אֲשֶׁר לֹא-מָשְׁכָה, בְּעֹל", שחייה נגדעו באיבם ודמה נשטף "אֶל-נַחַל אֵיתָן, אֲשֶׁר לֹא-יֵעָבֵד בּוֹ, וְלֹא יִזָּרֵעַ", ליצירת אחריות קהילתית. הטקס המשמעותי והחריג הזה מטיל אחריות על המנהיגים ולכן גם על הקהילה.

מחשבות אלו הובילו אותי לימים אלו, בהם אנו עדים/ות לפשעים שאנשים לא יודעים מי ביצע ואז נשאלות השאלות – מה האחריות של המנהיגים? מה האחריות של כל אחד/ת מאיתנו לסביבה שלנו? כיצד אנחנו פועלים/ת כשאנו יודעים/ת שמשהו נוראי התרחש?

-האם אנו רואים את עצמינו שותפים/ת למציאת האחראי או שחלקינו נגמר בלשטוף את הידיים בנחל ולהצהיר שלא עשינו, לא ראינו או לא שמענו? האם אנחנו מפחדים לומר את מה שאנו יודעים?

מה שאני כל כך אוהבת בלימודי התורה בשלב זה של חיי הבוגרים, זה שאפשר לזהות בחיי היום יום שלנו דוגמאות רבות שמתקשרות ללימוד. בעידן קורונה אני רואה אנשים שלא עוטים מסיכה בטענות שונות ואני מוצאת את עצמי לעיתים מעירה לאנשים בצורה יפה, אבל לעיתים גם חוששת מתגובות של אנשים. אני מבינה ויודעת שכמו בפרשה, אני צריכה לומר ביושר שעשיתי כל מה שביכולתי למנוע הדבקה שלי, של משפחתי ושל הסביבה.

דוגמא נוספת לאחריות קהילתית או חוסר אחריות קהילתית נפרש בפנינו במקרה שמזעזע את מדינת ישראל, נערה נאנסת על ידי עשרות גברים, מעשה ברברי ולא נתפס ואני, עם הזעזוע העמוק מאוד שאני חשה בתוכי אני שואלת את השאלה – איך יכול להיות שאף אחד לא ראה או שמע דבר? מהי האחריות של בעלי המלון שבתחומו נעשה מעשה מזעזע זה? מהי האחריות של הכלל לדאוג למצוא את כל האשמים במעשה? מה האחריות של כל אחד ואחת מאיתנו לעזור למצוא את האשמים? מה צריך ללמוד מזה כדי שדבר כזה לא יקרה יותר?

כמו העגלה הצעירה שחייה נגדעו בדרך אכזרית, כך גם חיי נערה זו השתנו ברגע במעשה נוראי.

ופה בארה"ב, אנו עדים לאירועי רצח של אנשים כהיי עור שחייהם נקטפו ללא עוול בכפם ומותם עורר הדים ברחבי המדינה ועזר להביא את האשמים במעשה לדין. פרשת עגלה ערופה מזמינה אותנו לשים לב לחשיבות של האחריות הקהילתית ולהפוך אותה לדבר שבמרכז חיינו עכשיו, בארץ ופה בארצות הברית וחובת המנהיגים לשמש דוגמא ומופת ליושר והגינות ולדאגה לשלום הזולת ומציאת אלו שפוגעים בכל אדם באשר הוא.

שבת שלום,

רלי זיגל