החילוני הנודד: שיחה עם הדס רון זריז ומור שמעוני על תפילה חילונית

מאת: דלית גבירצמן

השבוע, נזכרתי פתאום איך הייתי נוהגת לסדר את הארונות בתקופות המעבר. הייתי משליכה את כל תכולתו של הארון על השטיח, ואז בוררת לי רק את הדברים הכי שווים. הייתי מגלה אוצרות נשכחים, פריטים חדשים עדיין עם תג המחיר, שקניתי ונשכחו ממני. עוד הרבה לפני ששמעתי על מארי קונדו, הייתי בוחנת פריטי לבוש ישנים, נפרדת מהם בתודה וממשיכה הלאה. הייתי מעבירה דברים לחברותי ומוסרת לכל מי שידעתי שזה ישמש אותו יותר ממני, ואז, הייתי מסדרת יפה בארון את כל מה שנותר. ובדיוק באותו האופן הייתי נוהגת לברור את החפצים וכלי בית, אבל הכי קשה היה לי להיפרד מספרים. אחרי מעברים רבים שעשיתי בחיי, ממדינות שונות ומעיר לעיר, עמדתי השבוע מול כוננית הספרים שלי וגיליתי, שאחד הספרים שצלחו את כל המיונים וכל הנדודים הוא ספר שנקרא ״חג ישראלי״. זהו ספר שיצא בהוצאת המדרשה באורנים המבקש לתווך בין המורשת והמסורת היהודית למשפחה הישראלית בת ימינו, עם רעיונות והצעות לטקסים שונים גם לאלו, כמוני, שאינם נוהגים לפקוד את בית הכנסת בחגים.

כל מי שמכיר אותי, יודע שאני מאמינה שדברים לא קורים במקרה. לא בכדי עמד הספר הזה במבחני המיון השנתיים, והצורך העמוק שקיים בי לציין את החגים וליצוק לתוכם משמעות וסמליות, על אף שאינני אדם דתי, הוביל והנחה אותי כל חיי. לפיכך, התרגשתי השבוע  לשבת לשיחה עם שתי נשים מרתקות העוסקות בדיוק בזה: שתיהן מובילות חברתיות היוצקות תוכן ורוחניות יהודית, כל אחת לקהילתה, אבל תחילה, הנה קצת רקע על שתי הנשים המעניינות והמרשימות הללו.

הדס רון זריז היא כל כך הרבה דברים, שקשה לדעת מאיפה להתחיל. הדס היא ראש תחום לווי רוחני וקהילתי בבית המדרש לרבנות ישראלית. היא מובילה את קהילת ״יפעת שברוח״ העוסקת בהתחדשות יהודית בקיבוץ יפעת. הדס היא בוגרת החוג לתיאטרון ופילוסופיה יהודית ובעלת תואר שני בייעוץ חינוכי, היא מנחת קבוצות, עוסקת בטיפול זוגי ומשפחתי ומלמדת ליווי רוחני ותמיכה קהילתית. היא ממייסדות המדרשה באורנים, ומלמדת בחוג לחינוך במכללת אורנים. בשל כך, הדבר הראשון שעשיתי כשנפגשנו, היה כמובן להראות לה את הספר ״חג ישראלי״. הדס התרגשה וביקשה לצלם אותי אוחזת בספר כדי שתוכל להראות לחבריה וחברותיה במדרשה ומשם, צללנו אל מיגוון של נושאים רבים הקשורים לעשייה בתחום של יהדות וקהילה, טקסים ותפילה חילונית, ועל הקשר עם יהדות התפוצות.

הדס (59) נולדה בקיבוץ משאבי שדה שבנגב לזוג הורים פלמחניקים ציוניים. הביוגרפיה שלה, כהגדרתה, היתה מאוד חילונית, אבל היה בה משהו שתמיד נמשך לחגים. היא היתה ילדה חולמנית ואידאליסטית. בלינה המשותפת, היא זוכרת שהיתה קוראת לאלוהים כדי שלא לחוש בודדה. מגיל צעיר, הדס חיפשה משהו מעבר, משהו רליגיוזי. אחרי הצבא היא עברה סדנה משולבת ואינטנסיבית בהנחייתם של מוקי צור, אביבה זמיר ויריב בן אהרון בנושאים של תרבות, יהדות ופסיכולוגיה הומניסטית. אחרי התואר הראשון, היא הצטרפה לקבוצה שהקימה את המדרשה באורנים ושמה לה למטרה להקים בית יהודי לחילוניים. כל אותן שנים, הדס היתה אמונה על התחום הפסיכולוגי, היא הדריכה, הנחתה והתמחתה בעבודה קבוצתית. ואז נפתח באורנים חוג לתואר ראשון למנהיגות נוער קהילתית, שם הדס מלמדת עד היום.

״אחד הרגעים המשמעותיים במדרשה היה אחרי רצח רבין, שאגב היה גם חבר של אבא שלי, כך שהיה בזה משהו אישי ומאוד מטלטל. הבנו במדרשה שצריך להתחיל דיאלוג עם יהודים אורתודוכסים ולא רק עם חילוניים. הרגשנו מספיק בטוחים בזהות היהודית-חילונית שלנו ובשלים להקים בתי מדרש משותפים, בהם למדנו ביחד. אנחנו, הנשים, הרגשנו שאנחנו רוצות לדבר על מגדר ופמיניזם, ולכן הקמנו את ״ניגון נשים״, שהוא בית מדרש ומרכז ליהדות ומגדר במסגרת המדרשה באורנים. היינו נשים אורתודוכסיות וחילוניות, למדנו ביחד תלמוד ופמיניזם ומצאנו שם אחוות נשים עמוקה וחזקה שקיימת עד היום. אני זוכרת שכשפרצה האינתיפדה הראשונה, הגענו למפגש והתחלנו לדבר ותוך חצי שעה מצאנו את עצמנו צורחות אחת על השנייה, החילוניות מצד אחד, והאורתודוקסיות מנגד. השמאלניות החילוניות מצאו את עצמן מול החרדיות המתנחלות. ברגע מסוים התאפסנו על עצמנו והבנו שאנחנו רוצות לבנות פה משהו אחר, וזה היה רגע כל כך משמעותי שאחריו ידענו שנוכל לעבור כבר הכול ביחד. ראינו שהאהבה ניצחה״.

הקסם האישי של מור שמעוני חודר ועובר וממיס את כל המסכים שעמדו בינינו. גילה הצעיר לא עולה בקנה אחד עם העשייה החברתית העניפה, הלימוד, הנסיון, הידע והיצירה הקהילתית שנזקפים לזכותה. מור היא יזמת תרבות יהודית קהילתית. היא מובילה ומנהלת את קהילת הצעירים והצעירות בבני״ה, התנועה ליהדות חברתית, בתל אביב. היא חוקרת ויוצרת מרחבי התפתחות, השפעה ולקיחת אחריות על תרבות חיינו. היא מנחה טקסים ומורה לתנ״ך, פילוסופיה יהודית ומגדר. מור היא מייסדת בית בינ״ה בהודו, שהוא בית פתוח למטיילים/ות ברוח היהדות החילונית. היא בוגרת תוכנית מנדל למנהיגות בתרבות יהודית ובעלת תואר ראשון בפילוסופיה יהודית.

מור בת ה-30 היא במקור מכרמיאל, והיא גרה עכשיו בתל אביב עם זוגתה, לה הספיקה להינשא ממש לפני תחילת הקורונה. אחרי הצבא, היא רצתה ללמוד פילוסופיה ואחת התוצאות הראשונות שעלו בגוגל היתה פילוסופיה יהודית בישיבה החילונית. היא לא בדיוק ידעה מה זאת פילוסופיה יהודית ומה זאת ישיבה חילונית, אבל זה נשמע לה כמו אופציה מושכת ומעניינת. היא נרשמה ללימודים בבינ״ה לתוכנית בת שנה, שעסקה בזהות ותרבות יהודית ובמנהיגות צעירה. מאז, היא נשאבה אל תוך העולם הזה ואל תוך המשימה של יצירת תרבות יהודית במרחבים חילוניים. אחרי שנה, מור קיבלה את התפקיד של רכזת תוכן, חגים ואירועים בישיבה החילונית, שם עבדה 6 שנים, ובמהלכן טסה להודו לפתוח את בית בינ״ה.

מור: ״כששואלים אותי למה הגעתי ללמוד בישיבה החילונית אני מספרת על שני אירועים. האחד הוא, שכשהייתי בת 16 והשתתפתי במשלחת של הצופים לGreen Family Camp בטקסס של תנועת ה-URJ (Union for Reform Judaism, ושם בפעם הראשונה ראיתי יהדות אחרת. זה הפתיע אותי והיה לי כיף להיות חלק מזה ואני זוכרת שניסיתי להביא את זה בזמנו הביתה. השאלה של האם אפשר ליצור פה משהו כזה נשארה איתי, והמוטיבציה הזאת מלווה אותי מאז. האירוע השני היה בצבא, כשהייתי מ״כית בחוות השומר ושירתו איתי בנות מדרשות ואולפנות שצמחו על ברכי בית מדרש דתי פמיניסטי, ואני לא הכרתי את זה בכלל.״

מהי בעינכן ההגדרה של יהדות חילונית? איך ניתן להתיר את הקשר או הזיקה המדומיינת, שרבים רואים כמובנת מאליה, בין אתאיזם לחילוניות?

הדס: ״קודם כל, אני לא מגדירה את עצמי כ״יהדות חילונית״. אני מרגישה שכל הגדרה היא נורא מצמצמת. זהות היא דבר מאוד מורכב ולא תמיד קוהרנטי, ולפעמים יש בו סתירות. כמו שהישראליות אצלי היא מרכיב מרכזי, כי אני חיה בישראל ופועלת בעברית, עדיין אני לא תמיד אוהבת את כל מה שקורה בישראל. אותו הדבר בשבילי היא היהדות. אני נולדתי יהודיה, ובשבילי זאת בחירה לעסוק בתרבות שלי. מהרגע שאני חיה את היהדות, חוגגת את החגים ומחפשת את המשמעות שלה לחיים שלי, אז אני יהודיה. עבורי, יהדות זה לחפש את המשמעות ואת החיבור לחיים שלנו. אלוהים בשבילי היא ישות והוא הפרספקטיבה, ואני חיה בתחושה שאני לא רק לעצמי, אלא שאני חיה בתוך קונטקסט של תרבות. אני חושבת שבארץ יש הרבה פעמים אשליה שאנחנו לא צריכים לברר את זה, אבל אנשים לא באמת מכירים את היהדות שלהם. ואז, אחת הבעיות שקורות היא שהחילוניים נותנים המון כוח ובעלות לציבור מאוד מצוצמם, שיחליט עבורם מהי היהדות. הבירור הזה הוא מאוד חשוב והוא מאוד יהודי. יהודים תמיד התעסקו בבירור הזהות שלהם, ולאורך כל ההיסטוריה היהודית אף פעם לא היתה הסכמה מה זה יהודי. למשל, כשאני אומרת את המילה ״אלוהים״, מיד אני משויכת לציבור מסוים, ואני מרגישה שצריך לחלץ את המושגים התפוסים האלו של ״הלכה״, ״אגדה״, ״לשון הקודש״ ו״תרבות״, כי מישהו תפס אותם. היהדות שלי היא לחלץ מושגים ולתת להם משמעות, לצקת בהם תכנים חדשים ולדרוש אותם, ולא לוותר עליהם.״

מור: ״זאת שאלה מאוד טובה. אנחנו לא קראנו לקהילה שלנו קהילה חילונית. פשוט הנחנו רגע את המילה הזאת, לא משום שאנחנו רוצים לטשטש את זה, אלא משום שאנחנו פשוט עושים. היהדות שלי היא חלק בלתי נפרד מתרבות חיי ומהזהות שלי. אני לא מתעסקת באיזו יהדות זאת, אלא פשוט חיה את החיים שלי, ובתוכם חשוב לי לא לוותר על המרכיב של הזהות היהודית. אנחנו עושים תרבות יהודית קהילתית בעיר. זאת תרבות חיינו, היהודית, התל אביבית והישראלית. חלקה גם להט״בית, חלקה גם דתל״שית, יש לנו מיגוון גדול של זהויות. חילוניות זאת גישה לחיים או גישה לטקסט. יש חילוניים שהם מאוד מאמינים, ומאוד רוחניים, ויש דתיים שהם לא רוחניים ולא מאמינים. אז אנחנו באים בגישה חילונית, במובן הזה שאנחנו לוקחים את הבעלות בחזרה על העולם הזה ועל הגישה לטקסטים האלו והיכולת לחדש אותם. החדשנים הכי גדולים היו האנשים הכי מסורתיים כמו הרמב״ם וחז״ל, והדבר הכי מסורתי ויהודי הוא לחדש. אנחנו מבקשים לחקור את הזהות שלנו ולא לקחת אותה כמובנת מאליה, ולא שמישהו אחר יכתיב לנו אותה.״

אז מה גורם לאדם חילוני להקים בית תפילהומה זו בכלל תפילה חילוניתאיך יוצקים תוכן לתפילה חילונית?

מור וקהילת בינ"ה

מור: ״אני חושבת שהתפילה לא שייכת רק לאנשים מסוימים. זה גם שלי וכולם מתפללים. כשאנחנו אומרים למישהו ״תהיה בריא״ אנחנו מתפללים שיהיה בריא. כשאני מדליקה נרות שבת, אני באמת מתפללת. יש את המקום הזה של ״היש המבקש״ וה״הלוואי״ וה״לו יהי״ שהם גם תפילה. דבר שני, חסרים מעגלי משמעות בחיים שלנו, ובאופן ספציפי בחיי אנשים צעירים, שמרגישים את זה בתקופות של בין לבין. בתקופות הביניים הללו, בין לימודי התואר להקמת משפחה, אנחנו מחפשים מעגלים ומרחבים של תוכן ורוח, שאפשר פשוט להיות בהם ולהתכוון. בשום מקום אחר לא יהיה לי את הרגע הזה שבו אוכל לעצום את העיניים ולשים כוונה לשבוע, ליום או לשנה. רגע שבו אוכל לבקש משהו ולפגוש בו את עצמי. זה מרחב שהוא לא רק אינטלקטואלי ולא רק חברתי, ולא רק רוחני או ניו אייג׳י, אלא משהו באמצע. ואלו הם המרחבים שאני שואפת לייצר עבור הקהילה של הצעירים והצעירות בתל אביב״.

הדס: ״כדי להפוך משהו לרלוונטי, צריך קודם כל ללמוד אותו. למשל, עכשיו הימים הנוראים ומגיע יום כיפור, אז אני יכולה להגיד שלא מעניין אותי מה עשו כל הדורות לפני, כי אני אדם חילוני אתאיסטי, ובשבילי יום כיפור זה זמן לחשבון נפש. דרך אחרת היא לקחת את התפילות המסורתיות, ללמוד אותן, ולברור מתוכן מה רלוונטי לי ומה אני רוצה לשמר. בסידור שלנו יופיעו גם ״אלי אלי״ של חנה סנש, וגם ״שתלתם ניגונים״ של פניה ברגשטיין שכבר הפכו לתפילות. מעבר לזה, אנחנו מניחים את התפילות המסורתיות בסידור, אבל אומרים עליהן דבר חדש. אנחנו, כשליחי ציבור, צריכים לעשות את התיווך בין הישן לחדש. כמו שעושים על פרשות השבוע, שלא משתנות משנה לשנה, אבל אנחנו אומרים עליהן דברים חדשים ומחברים אותן לחיים שלנו. זאת תרבות של מדרש וזה המסע שאני מציעה.״

בישראל יש ציבור חילוני גדול שמגדיר את עצמו כמאמין ומקיים מצוות. אלו תהליכים קרו בחברה הישראלית בעשור האחרון מהבחינה הזאת?

מור: ״אני חושבת שבתחום הזה של החילוניות ישנן שתי תופעות. האחת היא הפורום החילוני, שהוא נגד הדתה, שבעיני העשייה שלהם היא נזק גדול למה שבינ״ה מנסה לעשות כבר למעלה מ-25 שנה. אנחנו מנסים להגיד כן, זה יהודי, וזה גם שלנו. מצד שני, הולכים וגדלים המניינים הישראליים והקהילות הישראליות, ואלו דברים שמשלבים את העולמות של המסורת היהודית והישראליות. אני רואה מגמה של צמיחה של יותר מרחבים שפתוחים לזה, וזה מאוד משמח אותי.״

מה בנוגע לקשר של בתי התפילה הישראלים עם יהדות התפוצות ויהדות ארצות הברית?

הדס: ״בארץ, היהדות נורא ״תפוסה״; יש חילונים, ויש דתיים, יש חרדים, יש רפורמים, ואין לאן לזוז. המפגש עם יהדות ארצות הברית פתח בפנינו אופציות חדשות ומעניינות. הקשר שנוצר בינינו לבין הקהילה האמריקאית השפיע אחר כך על קהילת ״ניגון הלב״ שהקמנו ביחד, שהיא קהילה אזורית בעמק. הרגשנו שאנחנו רוצים לא רק ללמוד ביחד, אלא גם להתפלל, ולקיים טקסי חיים. לכן הוצאנו ספר שנקרא ״ימי אדם״ שעוסק בחתונה, ברית מילה, בר ובת מצווה ולוויה, ואחר כך הקמנו את ״הוויה״, הארגון שעומד היום בפני עצמו, שעושה חתונות וטקסי חיים לזוגות חילוניים. אני נמצאת היום בקבוצה שלומדת ביחד עם יהדות צפון אמריקה. אנחנו חבורה של עשרים וחמישה אנשים ונשים, שלושה מישראל וכל השאר מארצות הברית. הקבוצה כוללת רבות ורבנים, ואני נפעמת מהעומק ומהרצינות שלהם.ן, מהמחויבות שלהם.ן ליהדות ומחיפוש הדרך. אני בעיקר מתפעלת מהנשים הצעירות שמחזיקות קהילות גדולות במסירות רבה ובתפקידים מאוד תובעניים. אני מרגישה שהקהילות הללו פתחו לנו את הדרך באופן משמעותי, הן נתנו לנו אומץ להתחיל לעסוק בתפילות ולא לפחד מטקסים והמחויבות שלהן ליהדות מאוד מרשימה אותי.״

מור: ״כפי שסיפרתי, מאז שחוויתי את זה במחנה קיץ הרפורמי כשהייתי בת 16, אני מנסה לייצר את זה כאן. לא לייבא את זה, אלא לבנות משהו שהוא שלנו. המשימה היא להבהיר את הצורך ושזה יצמח מכאן, כי להרבה אנשים כאן אין את הבית היהודי שלהם. אנשים צעירים מחפשים את המרחב של המשמעות, את המקום של מפגש משמעותי עם עצמך, ואם המרחב הזה מדבר בשפה יהודית ואני חווה אותו בשפה שלי, אז זה הכלי דרכו זה יקרה״.

השלימו את המשפט: יהדות בשבילי היא

הדס: ״היכולת לדרוש ולהתחדש. יהדות זה לשאול מדוע אני עושה את מה שאני עושה ואיך זה קשור לחיים שלי״.

מור: ״יהדות בשבילי היא תרבות חיי, מקור השראה, בית רוחני ושפה.״

השלימו את המשפט: תפילה בשבילי היא

הדס: ״עבורי, תפילה היא משמעותית לא רק בגלל המילים. לפעמים מתחברים לתפילה דרך המנגינה או דרך החזרתיות שלה. כל שבוע אנחנו שרים בקבלת שבת ״לכה דודי לקראת כלה״. לפעמים אנחנו מתחברים דרך זה שאנחנו דורשים את המילים והמשמעות או לומדים לעומק את הפיוט הזה, ולפעמים דרך זה ששרנו את זה שוב ושוב ואנחנו יודעים שזה הרגע שבו השבת נכנסת, ולפעמים זה משום שאנחנו יושבים עם הקהילה שלנו, וזה מה שנותן את המשמעות.״

מור: ״תפילה בשבילי היא כל רגע אמיתי שיש לי עם עצמי. רגע שיש בו איזושהי כוונה ובקשה, ואיזה חיבור. אין לנו הרבה רגעים כאלו, והמפגש האמיתי שלנו עם עצמנו מאוד חסר. למשל, לי ברור שעשרת ימי תשובה זאת הזדמנות למפגש מחודש עם השנה, ועל אף שאפשר לעשות תשובה בכל יום, זה לא באמת קורה. עכשיו הסתיו מגיע, החגים מגיעים וכל המרחב הציבורי מזמין את זה. אז למה לא לקחת את ההזדמנות לעצירה ולמבט פנימה? זהו הרגע שבו אנשים מבינים שזה לא לקבל תשובה או לחזור בתשובה, אלא פשוט לשוב לעצמי, לכוונות ולמטרות שלי.״

ביום רביעי ה-30 בספטמבר יתקיים מפגש במסגרת התוכנית ״חמישים גוונים״, ובו תשוחח יעל יחיאלי פרסיקו עם הדס רון זריז, מור שמעוני והרב אסטבן גוטפריד הנמנה עם מייסדי ״בית תפילה ישראלי", על נושאים כמו מקומה של התפילה עבור אדם חילוני ואיך אפשר להתפלל בחילונית. חילופי העונות ואווירת הימים הנוראים, הימים של בין לבין ועיתות המעבר, הם זמן מושלם לצלול אל נושאים אלו. והשנה, עוד יותר מתמיד, אנו נקראים אל המרחב הכללי והציבורי, כמו גם לפרטי והאישי, לשעת חשבון הנפש של האדם עם עצמו, מול חבריו, בן או בת זוגו וקהילתו.

לפרטים נוספים על המפגש והרשמה לחצו כאן.

לימים טובים, לחתימה טובה ולבריאות!

שלכם,

דלית גבירצמן

dalit@gvirtsman.com