מה הקשר בין פרשת האזינו, יובל נח הררי ואמא שלי?
כשקרא אודי גוטליב את פרשת השבוע, יותר מידי דברים בה הזכירו לו את הכאן ועכשיו. המציאות שלנו כיום איננה רחוקה מאפוקליפסה תנ”כית מפוארת – קרוב למיליון נפטרים מקורונה ברחבי העולם, שריפות שכילו למעלה מ-3 מליון אקר (למעלה מחצי שטחה של מדינת ישראל), תוסיפו על זה את השחיתות השלטונית, התסיסה והמהומות ברחובות ובכל המקרים האלה הסוף לא נראה לעין. אז איך כל זה מתקשר לחזונו של יובל נוח הררי ולמה אמא של אודי סבורה שהמגיפה היתה חייבת לקרות?
מאת: אודי גוטליב
מה הקשר בין פרשת האזינו, יובל נח הררי ואמא שלי?
לא, זו לא חידת-קרש. עוד מעט הכל יתבהר.
נתחיל באוריינטציה בסיסית: פרשת האזינו, שבמרכזה השירה האחרונה בתורה, לקראת סוף ספר דברים.
העיתוי – הסטורי ודרמטי. העם, לאחר 40 שנה של נדודים, למרגלות הר נבו, על סיפה של ארץ ישראל. משה נושא דברי תוכחה לעם בפעם האחרונה לפני מותו, ודברים נישאים כשירה.
שאלתי את עצמי – למה שירה?
המדיום השירי משולב במקרא מספר פעמים – המפורסמות שבהן – שירת הים, שירת דבורה וקינת דוד שאת כולן למדנו (וחלקנו אהבנו) בשיעורי תנ״ך. השירים, מעבר למימד האמנותי שלהם, הם אמצעי יעיל מעין כמוהו להעברת רעיונות ומסרים שניתן לזכור בעל פה ולהעביר מפה לאוזן בעידן של טרום הכתב. המקצב, החזרתיות, החריזה כולם הופכים את השיר לטקסט שנצרב היטב בזיכרון האנושי. זה היה הטוויטר של העידן הטרום-דיגיטלי. וכך, אירועים דרמטיים של ניצחון, תעמולה, אידאולוגיה, אבל או תוכחה קיבלו את המעטפת השירית לאורך כל ההיסטוריה האנושית. יכולתי להקדיש את הפוסט הזה לשירי תוכחה לאורך ההיסטוריה. יכולתי לכתוב על ״עיר ההריגה״ של ביאליק בתגובה לפרעות קישינב ועל ההשפעה שלו על יהדות מזרח אירופה והתנועה הציונית בראשית המאה העשרים. יכולתי לכתוב על ״אוהיו״ של ניל יאנג ועל ההשפעה שלו על תרבות-הנגד ותנועת ההתנגדות למלחמת וייטנאם בארה״ב בשנות השישים המאוחרות, ועוד רבים וטובים.
אבל זה לא הולך להיות פוסט על שירה, כי יש בפרשה הזו יותר מדי מהכאן והעכשיו שלנו, שיותר חשוב לי לדבר עליהם.
שירת האזינו מתחילה במילים הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי, במהלך השירה משה עושה סיכום רחב יריעה של המחזור ההיסטורי של עם ישראל: ההתנחלות בארץ ישראל, חטאי העם, החורבן ביד האויבים, היציאה לגלות והגאולה. כל אלה נועדו להזהיר את העם טרם הכניסה לארץ מפני הבאות אם לא ידעו לשמור על הברית בינם לבין האלוהים. אז מה לכל זה ולכאן ולעכשיו שלנו?
קראתי את הפרשה לראשונה (מאז שלמדתי תנ״ך…) לפני כעשרה ימים, שהשמיים שלנו היו צהובים מעשן, ותפס אותי הפסוק ״כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי וַתִּיקַד עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּית וַתֹּאכַל אֶרֶץ וִיבֻלָהּ וַתְּלַהֵט מוֹסְדֵי הָרִים״ – אלוהים ממטיר אש על האדמה כעונש על חטאי עם ישראל. ואז הפסוק ״מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב וּמֵחֲדָרִים אֵימָה גַּם בָּחוּר גַּם בְּתוּלָה יוֹנֵק עִם אִישׁ שֵׂיבָה״ – על המוות שיבוא מבחוץ ומבפנים (פרשנים רבים פירשו את המילה ״אימה״ כמגפה). במיוחד החלק האחרון ״יונק עם איש שיבה״ הכה בי והתחבר לכתבה שקראתי רק יום קודם על סבתא ונכד שנספו יחד בשריפה באורגון בשבוע שעבר. משה מתאר כאן עונשים כל כך כבדים של הטבע כלפי הא/נשים, של בני האדם כלפי עצמם. תיאורים קשים כל כך.
אם נכליל את הסיפור מעם ישראל לכולנו כחברה אנושית מודרנית, ואת החטא לאיבוד הדרך שלנו כחברה, נמצא שהסיפור בשירת האזינו אקטואלי מטריד, ומעורר מחשבה.
למתבונן מהצד, המציאות שלנו כיום איננה רחוקה מאפוקליפסה תנ"כית מפוארת: המגפה שהיכתה בנו לפני כחצי שנה גבתה כבר קרוב למליון(!) קורבנות ברחבי העולם. השריפות שהיכו בחוף המערבי באוגוסט כילו למעלה מ-3 מליון אקר (למעלה מחצי שטחה של מדינת ישראל). תוסיפו על זה את השחיתות השלטונית, התסיסה והמהומות ברחובות ובכל המקרים האלה הסוף לא נראה לעין.
האם איבדנו את הכיוון? אם שואלים את אמא שלי – התשובה היא כן, בהחלט.
תכף נגיע לאמא שלי, אבל בדרך אני רוצה להתעכב רגע אצל יובל נח הררי. לפני שנתיים בערך הגיע לכאן פרופ' הררי, היסטוריון מרתק וסלבריטי אקדמי להרצאה על ספרו ״ההיסטוריה של המחר״. בהרצאה פרש הררי את משנתו על האתגרים שיעמדו בפני האנושות במאה ה-21, מאה שבה האנושות כבר גברה על שלושת האתגרים המרכזיים שהעסיקו אותה לאורך כל ההסטוריה עד כה: מגפות, רעב ומלחמות. איך תראה האנושות ללא הצורך להתמודד עם כל אלה? אז אפשר לנשום לרווחה – אנחנו יכולים לחזור לחזיתות הישנות, כי עוד לא באמת ניצחנו בהם. חשבנו שכן. לא רק הררי. כולנו, חיינו בתוך קונספציה שניצחנו את הטבע, שאנחנו מוכנים להתקדם לשלב הבא בהתפתחות האנושית. ואת זה מסכם הפסוק החד והנפלא: ״וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט״, שמשמעותו הרגשנו טוב מדי (השמנו) והתחלנו לבעוט ביד שהאכילה אותנו. והשירה ממשיכה עם הפסוק הבא: ״כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם״ – שוב, תאור מדויק שלנו כ״דור תהפוכות״, דור שאין לתת בו אמון.
חזרה לאמא שלי. כל שבוע אני מדבר עם אמא שלי בערך שעה בטלפון. אמא שלי, אישה קטנה-גדולה וחדה כתער, שמלאו לה השנה 90 ראתה הרבה בחיים, ומעידה על עצמה שמה שיש לה הרבה בשנים האחרונות זה זמן לבד, ובזמן הזה היא מרבה לחשוב.
זה היה צריך לקרות – אמרה אמא שלי על מגפת הקורונה. למה אמא? למה זה היה צריך לקרות? – כי היה צריך לעצור את הריצה המטורפת הזו של כולם. היה פה יותר מדי טוב – ואנשים כבר איבדו את הכיוון, עוד מכונית חדשה, עוד טיסה לחו״ל, כל הזמן רצים ולא יודעים לאן. עכשיו הכל נעצר – וכולם יצטרכו לחשוב על הכל מחדש. העולם לא יחזור להיות מה שהוא היה (בטח שכן חשבתי בליבי, היא לא יודעת על מה היא מדברת, עוד כמה חודשים, שנה גג, הכל יחזור למה שהיה). העניין הוא – שאמא שלי דווקא כן יודעת על מה היא מדברת – אפילו אם אני לא רואה את זה בהתחלה.
גם כאן פרופ' הררי ואמא שלי מסכימים. בראיון עם אילנה דיין בתחילת אפריל אמר ההרי כי ״ההשלכות, לא רק הכלכליות, אלא הפוליטיות ואפילו התרבותיות, הולכות להיות אתנו עוד הרבה מאוד שנים אחרי שהמגפה הזאת תעבור" .
שירת האזינו שנאמרת רגע לפני הכניסה לארץ, רגע לפני יום כיפור מזמינה אותנו לעצור. משה עוד מעט נפרד מעם ישראל והוא חושש, כנראה בצדק. ורוצה ללמד אותם עוד משהו, להזהיר אותם, לפקוח את עיניהם. ואולי גם את עינינו.
ענווה. חישוב מסלול מחדש. רבים מאיתנו כבר חשים את זה ולוקחים את זה לרחובות, לכיכרות, למדיה הדיגיטלית. זה עוד לא פתרון שלם, אבל זה צעד ראשון חשוב קדימה. האזינו. האזינו. השפיעו. שבת שלום, שנה טובה וגמר חתימה טובה.
