פרשת בראשית: קיצור תולדות האדם

מה בין ניק קייב, התיאטרון האנושי, והצורך לתקן, למרות הכל.

מאת: דנה גרייצר-גוטליב

כבר חמישה ימים שאני בוהה מול מסך מהבהב. קמה, יושבת, הולכת, חסרת מנוחה. איך מתחילים לספר את הפרמיירה של כל ההתחלות. את היצירה המונומנטלית עטורת הפרסים בכל קטגוריה אפשרית שהפכה לבסט-סלר בכל הזמנים, החגים והמועדים. אני מדברת על סיפור הבריאה וקורות האדם וזו פרשת השבוע שלנו, ״פָּרָשַׁת בְּרֵאשִׁית״. הפרשה הראשונה בספר בראשית ובתורה כולה. אתם מבינים.

לשם כך זימנתי את ה״כְּתוּבִים והפירושים אוֹן-לַיין״ לחברותא והתחלנו ללמוד. 

בפשט של הפרשה סיפור שמתחיל בקסם ובאופוריה, משתבש מהר ומסתיים בעולם שהוא רחוק מלהיות מושלם. זה סיפור על, כלום ויש-מאין. על בריאת עולם בשבעה ימים (או במפץ גדול), בריאת אדם ועל נסיון לייצר חיים הרמוניים בעולם שכולו גן עדן.

אך…לאותו אדם שהצטרף ממש בסוף היתה אובססיה. הוא אהב לקלקל. ״אדם קלקולים״ היה כתוב על כרטיס הביקור שלו. הוא קלקל עד שגורש מגן העדן, צאצאו קין, רצח את אחיו הבל ונענש ונוח שהגיע מאוחר יותר, חש לא בנוח בתוך עם חוטא שבתוכו ישב. בורא עולם התאכזב, לחץ על כפתור ה- Reset, ומחק את העולם במבול. סוף?  

ובדרש; מי כתב את הסיפור? (שימו לב שאני שואלת בגוף זכר). מה היו המניעים שלו? למה הוא כתב טקסט לא שוויוני, מטלטל, מדמם ומאוד אלים שיש בו מעט יופי, מעט תקווה והרבה כאב ואכזבה. זה בגלל שאנחנו יהודים תגידו, לא באנו לפה להנות וכדאי שנדע את זה מההתחלה. זה הנרטיב. האמנם?

לפני שנתיים הלכתי לראות את ניק קייב בהופעת שיח ושירה באולם הפילהרמונית בסן פרנסיסקו. ישבתי מהופנטת, על הבמה, ניק החכם, העמוק, המצחיק, העצוב והמוסיקלי עד כאב, עונה בגילוי לב לשאלות הקהל ומספר על האבל הקשה והגעגוע לבנו בן ה-15 שנהרג. על התמוטטות המשפחה, המעבר למדינה חדשה על מנת לרכך את הזכרונות, יצר ההשרדות והאהבה הגדולה שמחזיקה אותם יחד. כשנשאל איך? איך אתה מצליח אחרי כל כך הרבה שנים לשמור על הזוגיות שלך, על המשפחה שלך, על החיים, ענה: החיים שלנו סובבים סביב קלקולים ותיקונים, אנחנו מתקנים ושוב מתקלקל. הדברים מתקלקלים ביננו, החיים מתקלקלים לנו ואם אנחנו רוצים לחיות אנחנו צריכים לתקן מחדש בכל פעם ממקום אחר. 

כשקראתי את סיפור הבריאה והפרשה חשבתי על דבריו של ניק, מהות הפרשה היא על יצירה, קלקולים ותיקונים. כדי להסביר בצורה מוחשית את הפרשה אשתמש בדימוי של תיאטרון. שם התיאטרון: עולם. מרכיביו; יזם, אדריכל, במה, תאורה, תפאורה, מחזה ומחזאי, שחקנים וקהל. שם ההצגה בראשית. להצגה ארבעה מערכות ; סיפור בראשית, סיפור גן עדן, קין והבל, נוח ומחיקת העולם במבול.

מערכה ראשונה – הבריאה, היצירה והבנייה

״בְּרֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א אֱלֹהִ֑ים אֵ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם וְאֵ֥ת הָאָֽרֶץ״.. ואת האור (הקמת התיאטרון) – ביום השני יצר את הרקיע . בשלישי ים ויבשה (הבמה). ברביעי תלה את השמש ואת הירח וקבע שהשמש תאיר ביום והירח בלילה – (פנסי התאורה). ביום החמישי והשישי נבראו יצורי המים ועופות השמים והיצורים החיים ביבשה (הקהל). בסוף מעשה הבריאה ביום השישי ברא אלוהים את האדם (השחקנים) וביום השביעי, מנוחה. (מחיאות כפיים של הקהל ומעבר למערכה השנייה).

מערכה שניה: סיפור גן עדן

לסיפור גן עדן שתי גרסאות המתארות את בריאתה של האישה. מעניין.

הגרסה הראשונה: (בראשית פרק ב׳) אישה נוצרה מצלע האדם. יש היררכיה ברורה מי היה ראשון ואיך נוצרה השנייה.

 {ז} וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה: {יח} וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂהּ לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ: … {כא} וַיַּפֵּל יְהוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה: {כב} וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם: {כג} וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת:

בגרסה השנייה, כמה פרקים מאוחר יותר כתוב, שני המינים נבראו יחד באותו הזמן! הופה, הופה!.

(בראשית פרק ה׳, פסוק ב׳) זָכָ֥ר וּנְקֵבָ֖ה בְּרָאָ֑ם וַיְבָ֣רֶךְ אֹתָ֗ם וַיִּקְרָ֤א אֶת־שְׁמָם֙ אָדָ֔ם בְּי֖וֹם הִבָּרְאָֽם: 

המחזאי עכשיו מחליט להכניס לסיפור צלע שלישית לסיפור שיהייה מעניין, נחש. הנחש פונה לאישה (ולא לאיש) משכנע אותה שאין בעיה לאכול מהפרי האסור של עץ הדעת. זו משכנעת את אדם ששוכב לו עירום, זרוק איפשהו ויחד הם אוכלים מהפרי, עוברים על כלל האיסור ו…מקלקלים. העונש שמטרתו הוא תיקון, גירוש מגן העדן, הנחש יזחל על גחונו והאישה תלד בעצב בנים. 

שימו לב איך המחזאי מנכיח את עליונות האדם על האישה, {טז} אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ:

יעני, האישה נוצרה בצלם האדם (תלוי באיזו גרסה אתם בוחרים), ערמומית כנחש ובגללה האדם עבר על כלל חשוב. היא נענשת בלידות קשות והאיש שאיתו קשרה את חייה ימשול בה. 

וואו. איזה טקסט וקביעה מגדרית לדורות במחזה.

על כך אומרת סימון דה בובואר בספרה על ״המין השני״, ״בתיאור המקראי של בריאת האישה הראשונה מצלעו של האדם הראשון, כדי לאשש את גישתה בדבר מעמד האישה כישות שונה ונחותה מן הגבר״. לדעת בובואר, תיאור הבריאה מבטא הבחנה מהותית בין האיש לבין האישה. 

מערכה שלישית – קין והבל (בראשית פרק ד׳). 

לבמה עולים קין והבל, צאצאי אדם וחוה, בידם מנחת תודה למחזאי רק שזה מעדיף ומקבל בברכה את מתנת הבל. לא משנה מה הסיבה. קין מקנא לאחיו, המחזאי מבין את זה ואומר לו: "וַיֹּאמֶר ה', אֶל-קָיִן: לָמָּה חָרָה לָךְ, וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ; הֲלוֹא אִם-תֵּיטִיב, שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב, לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ; וְאֵלֶיךָ, תְּשׁוּקָתוֹ, וְאַתָּה, תִּמְשָׁל-בּו." (ספר בראשית, פרק ד', פסוק ו'). אם תשפר מעשיך ומחשבותיך תוכל להתמודד עם היצרים שלך. קין בוחר אחרת ורצח את אחיו ונענש בגלות. למרות שמדובר על דור שני בלבד עלי אדמות, נוצרת תחושה ברורה שלא מדובר רק על שלב בתולדות האדם והעולם, אלא על בעיית נצחיות.  קלקולים אמרנו? אז עכשיו העונש. להיות נווד. קין לא יהיה תושב קבע ולא יעבד את אדמתו ויהיה בעל נכסים. קין מנסה להתווכח, הופך לנווד וברבות הימים הוא מחליט בניגוד לעונש, משתקע צובר נכסים ומעבד את אדמותיו…שוב מקלקל.

המסך יורד. הקהל משתעל בכסאותיו בחוסר נוחות. ״מחזה לא פשוט״, אני שומעת מישהי אומרת בשורה מאחורי,  הפסקה. המסך עולה-

מערכה  רביעית – נוח והמבול

האדם ממשיך לחטוא, לעשות רע ובעיקר לעבור על הכללים. נח, שהיה "איש צדיק תמים בדורותיו", נבחר להיות מי שישרוד את המבול עם משפחתו ולייסד את האנושות החדשה אחרי המבול.

בסצינה יש אפקטים של רוח, מים, הכל נמחק רק תיבה קטנה צפה לה על פני המים מחכה לבאות.

ההצגה מסתיימת בטון צורם אך עם תקווה.

בדרך הביתה אני מנסה לעכל את מה שראיתי,

ההצגה עוסקת בבריאת עולם מושלם, הרמוני  גן עדן. בבריאה של אדם שמתעלם מכללים, מקלקל ונענש ושוב… בלופ. העונש משמעותו לטהר, לזכך ולתקן. אבל מרגיש לי שהשיטה הזו לא עובדת. התעייפתי, זו כרוניקה ידועה מראש. למה האדם לא לומד מטעויות? ולמה המחזאי לא מחליף את העונש במשהו יותר בונה כי אנחנו רואים, זה לא עובד מי יודע מה. 

יש משמעות לסדר ההצגה, קודם הבריאה של הטבע. אח״כ האדם, תפקידו לעבוד ולשמור על הטבע לא כאדון, אלא כמבוגר האחראי, הוא אמור להבין את פוטנציאל ההרס ולבחור בטוב. המחזאי רוצה שנהיה טובים יותר אבל, התרגלנו לראות את עצמנו כאדוני העולם, כשליטי הטבע והעולם כולו נועד למלא את הצרכים שלנו ולעמוד לשירותינו. אנחנו מבינים את זה יותר עכשיו בתקופת הוירוס המשתק והאקלים שמשתנה לרעה, ואנחנו מסרבים ללמוד, חוצים ובודקים כל גבול אפשרי, פושעים במעשים של בן אדם לחברו; קנאה, יוהרה, רצח, חוסר שוויון מגדרי, אינטרסים, מלחמות ועוד. ועל הדרך הורסים את התפאורה ואת אולם התיאטרון שבו אנחנו מופיעים – העולם שבו אנו חיים, בלעדיו אין לנו קיום. האם שכחנו שאנחנו בסך הכל שחקנים? 

רות ביידר גינסבורג אמרה שהיהדות שלה מתבטאת בחתירה לצדק, זו גם היהדות שלי. בשביל צדק ושוויון צריך לקום ולעשות תיקון. שמעתם? צריך להתחיל מהתחלה ולתקן, תיקון אחר קילקול ושוב תיקון, הרבה תיקונים והרבה התחלות, כל פעם מבראשית.