פרשת נח: על נוחות, אמונה, אגואיזם ואקטיביזם

מאת: יפעת הרץ

"אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו…וַיּוֹלֶד נֹחַ שְׁלֹשָׁה בָנִים אֶת שֵׁם אֶת חָם וְאֶת יָפֶת. וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ…

וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם עַל הָאָרֶץ לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם כֹּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ יִגְוָע."

בתחילת הפרשה מודיע אלוהים לנח שהוא ”שורף ת‘מועדון" סה"כ כהורה צעיר יחסית שלא קרא את מרשל רוזנברג ולמד על תקשורת מקרבת, מבחינתו- הוא ברא, עבד, פיתח, נתן מלא אופציות, לא מאוד אהב את התוצאה והחליט שדי. הוא מוחק את האנושות. 

אלוהים פונה לנח, ”צדיק בדורותיו“, מודיע לו על המבול הצפוי ומטיל עליו פרוייקט בניית תיבה עם מפרט מפורט לתיבה בת שלוש קומות וחלון אחד. ועוד מתחייב אלוהים בפני נח, כי מכל בני ובנות האדם הוא הצדיק שנשא חן בעיני ה', ובני משפחתו נבחרו להינצל מרע הגזירה, ומי מאיתנו בעצם לא מעדיפ.ה לשאת חן להינצל ולחיות בנוחות? 

אך האמנם צדיק היה נח? אולי צדיק, אבל צדיק אגואיסט. 

בניית התיבה אורכת 120 שנה, זמן שמקובל לראותו כארוך מספיק כדי לאפשר לדור החוטא לחזור בתשובה. נח מזהיר אותם מפני מבול, אך הם אינם שועים לאזהרותיו ואף מלגלגים עליו ועל בני משפחתו. נח אמנם מזהיר את האנשים סביבו, אך לרגע לא מעלה על דעתו לפנות למי ש"סגר איתו את הדיל" ולנסות לבטל את גזירת המבול ולהציל את האנושות כולה מפני כליה. 

אולי נח מקבל בשלווה יחסית את רוע הגזירה כי הוא לא באמת מאמין שיגיע מבול (מזכיר לי קצת מה חשבתי על האנשים שהתחילו להפגין לפני שנים בפתח תקווה). 

בתחילת סיפור המבול נח מתואר כאדם ”קטן אמונה“ שגם כאשר מי המבול מתחילים להיאסף, ומגיעים לו עד הברכיים, הוא כבר נכנס לתיבה. לאמור, עד אותו רגע הצדיק שנבחר היה בספק. אולי בפחד. 

ואולי הוא אינו מתפלל עליהם ומנסה להצילם מפני שהוא עסוק בעצמו, משפחתו קיבלה מילוט ודי לו בכך.

נראה לי שרב הא.נשים שעשו רילוקיישן יכולות להזדהות עם ההרגשה של לדחוק את העולם לתוך מזוודה/מכולה ולשוט אל הלא נודע, לפעמים בתחושת הזדמנות, לפעמים בריחה והצלה ולפעמים אף בתחושת ”אחרינו המבול“…

בנוסף, אני חושבת שבכולנו יש חלק שבחר בנוחות, בחיים פשוטים יותר, בטוחים יותר, צפויים ואולי שפויים יותר, וזה חלק בריא וחשוב.

אבל מתוך הנוחות הזו צומח לפעמים גם קושי וספק, ספק באמונה בדרך כזו או אחרת וספק בצורך בעשיה ואפילו בדבר הזכות לה. כמה מחברותי הטובות מרגישות לא בנוח להביע את דעתן או לעשות מעשה אל מול המבול הנוכחי בישראל כי הם/הן לדבריהם ”יושבים רחוק, במקום נוח“ ולא מרגישות נוח…כמו בפרשה ממש, הספק והנוחות מעכבים – פה אנחנו פוגשים איך הבחירה בנוחות מייצרת נכות- מנשלת במקום לצמח. 

נדמה שפרשת נח מזכירה לנו או מזהירה אותנו מהבחירה האנושית הכמעט טבעית לצוף או לטבוע בחיים נוחים. או לפחות מפנה אותנו להתבונן במחירים של נוחות. 

נח דאג שיהיה לו ולמשפחתו נוח. ועם זאת הפרשה מביאה אלינו גם תקנה: גיבור הסיפור, בעל ספק הפחד, ספק העייפות והעלבון (בכל זאת 120 שנות גנאי וקלס מהסביבה יכולים להיות קשים) נכנס לתיבה אגואיסט, אך בתוכה אין לו מנוס מלהבין שנוח לא יהיה כאן כנראה, שהתבל כולה הצטמצמה לתיבה שהוא רב החובל שלה. ושבאמת יש מבול.

באין ברירה התמסרו הוא ובני משפחתו לעבודה הרבה והבינו שכולם, בין אם יש בהם ספקות, שאלות, פחדים ותיסכולים כולם בתיבה אחת והקיום למעשה תלוי בעשיה למען האחר. נח נכנס לתיבה עם נעמה אשתו, שהיא נצר לשושלת קין הדחויה והמקופחת, שאולי זה סימן לשילוב של המקופח והדחוי והתיקון בעבודה המשותפת.

אולי הגיבור הזה מזכיר לנו שאין צורך להיות בהחלטה שלמה ובחוסר פחד וספק כדי לעשות מעשה, כדי להיות מעורב, כדי לתת בהתמסרות, אלא ניתן במסע המשותף להיות בעשיה יחד עם הספק והפחד וכך לעבור את המבול ולתת לספק דווקא להצמיח בנו טוב הרואה את האחר.

נהוג ומקובל לערוך השוואה בין נח לבין אברהם, אמר רש“י: ”ויש שדורשים אותו (את הקביעה

”איש צדיק בדורותיו“) לגנאי, לפי דורו היה צדיק ולו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום“,

אברהם כונה ”היהודי הראשון“ שכן יש תפיסה שהיהודי לא חי רק בתוך עצמו אלא דואג גם לסביבתו – כשרצה אלוהים להפוך את סדום, התמסר אברהם לתפילות ותחנונים להציל את הערים על אף יושביהן הרשעים. 

כותבת פרופסור רוחמה וויס: נח היה צריך להגיד לאלוהים: "לא", כשם שאמרו אברהם, משה וחסידי אומות העולם לדורותיהם. בשעת מבחן אנחנו ניצבות, כמו נח, כמו אברהם, כמו בת פרעה עם האחריות לומר "לא" לרצחנות ולשנאה.“ ואני מוסיפה לדיכוי ולשחיתות מוסרית.

”אברהם – בשעה שרב עם אלוהים על סדום, ומשה – בשעה שהתאמץ להציל את בני ישראל מגזירות השמד האלוהיות, הסתכנו לא רק בבדידות אנושית, אלא גם בגינוי ונידוי אלוהי. אלוהים יכול היה יכול לדון את המתריסים נגדו למוות, או להרחיקם ממנו לעד. אלוהים לא מודיע מתי הוא מצפה שנסרב, ומתי צייתנות היא התגובה הנכונה מבחינתו. אני רוצה להאמין שאלוהים קיווה שנח, וגם אברהם בעקידה, יאמרו לו – לא.“

לעיתים בשעת מבחן אנחנו ניצבות לבד; אך לא כן כאן בקהילה, לעיתים חלק מהקהילה והשליטים/בעלי השררה נגדנו, ואנו נותרות בכל זאת עם האחריות לומר ”לא“… ולהציל את מי ומה שנוכל.

ובפרפרזה מימי קדם לימינו אנו, יש לנו היום תפקיד והחובה ואף המדריך ההיסטורי להיות צדיקות ולהגיד ”לא“! לא לרוע הגזירה. 

יש לנו החובה להבין שגם פה בחיינו הנוחים יש טפטוף מבשר מבול וגם בישראל יש כבר מבול מוסרי ובכל זאת עם או בלי ספק ופחד להתפלל, לזעוק, לצאת מהנוחות ולהירתם לעשיה.

להגיד לא! לכל מי שמרגיש שרומס חופש וזכויות של חלשים, לא! להנהגה שרומסת זכויות אדם, לא להנהגה שפוגעת בדמוקרטיה, לא! לכל אדם קט או רב דרג שבאופן ישיר או עקיף מסית, מפלג, דורס ומנצל את החלש. ולא! לכל אדם שמנסה להחליש אותנו דרך הספק שבנו.

כן! לצו המוסר המצפוני והעשיה הקהילתית המשותפת סביבו . 

ועוד פרפרזה מאת פרופסור וייס על העצה ,“יורקים עלייך דמייני שזה גשם“, כדאי לזכור שהמצב ההפוך מסוכן לא פחות: כשיורד מבול לא כדאי לדמיין שאלו יריקות, ודאי לא כדאי לנו להמשיך ולחכות עד שהמים מגיעים לברכיים.  

זה הזמן להציל את התבל מתוך התיבה שלנו  דרך עשיה ותוך נחמה שהגיבורות והגיבורים החיים בינינו אינן בודדות כבר וניצבת לצידן קהילה שלא מפחדת לאמר לא! 

נמשיך להתפלל כולנו ליונה עם עלה של זית ובד בבד עם ולמרות הספק נעמוד בסולידריות ובמעשה עם קריאת החמס העולה מכל עבר. נעבור את המבול יחד.