25 שנה לרצח רבין ז"ל: איפה היינו בזמן הרצח? חברי קהילתינו מספרים

השבוע חל יום השנה ה-25 לרציחתו של יצחק רבין ובין כל מילות הזיכרון, הנאומים והטקסים ישבו מספר חברי קהילתנו וכתבו על הרגע בו התבשרו על הרצח ועל האופן בו הוא השפיע עליהם. טובה בירנבאום מספרת על היציאה בשאלה והמסע לחיפוש עצמי, יעל יחיאלי האקטיביזם החברתי שמניע אותה מאז, טל הארט על תיעוד כל הרגע ההיסטורי הזה כצלם עיתונות ואביב פרץ מרגיש שאת הרצח הזה ספק אם אי פעם יצליח לעבד, לא רגשית ולא מנטלית. הנה סיפורם:

טובה בירנבאום

מה נולד ביום שרבין מת? האם אתם יכולים להצביע על רגע אחד בחיים שבגללו (או בזכותו) אתם היכן שאתם? עבורי התשובה פשוטה. שלוש יריות שלקחו חיי אדם שינו את חיי מן הקצה אל הקצה.

ב-4 בנובמבר 1995 הייתי בקבר רחל עם חברותי מהאולפנא. י"א בחשוון הוא, ע"פ המסורת, יום פטירתה של רחל אימנו, בו סיימה את חייה הקצרים והמורכבים עם הולֶדֶת בנה השני, בנימין. ההתמקדות בקבר רחל בקרב הציונות הדתית היא פוליטית וטריטוריאלית. היא לא מהותית. איך אני יודעת? כי מעולם לא הזמינו אותנו, המורות והרבנים, להתעכב לרגע על סיפור חייה ומותה של רחל. הם רק עודדו אותנו להצטרף להסעה הממומנת מכספי המיסים אל אדמות שאינן שלנו ולהצהיר ברגלינו – שלנו שלנו שלנו!

ובכן, לא שלנו! לא קבר רחל ולא רחל עצמה. או יותר נכון, לא רק שלנו.

ברגע בו נפחה רחל את נשמתה הסתיימו חיים ונולדו חיים חדשים. איזה רגע עוצמתי בסיפור שלנו, של העם היהודי! באותו יום גם הסתיימו חייו של ראש הממשלה והסתיימו חייהם של הרבה חלומות, שהיו כנראה אשליות, על שלום עם האויבים ופיוס בעם. מה נולד באותו רגע שבו יצחק רבין מת?

אני הבנתי באותו רגע שהרבה ממה שלימדו אותי, הרבה ממה שסיפרו לי, לא שהוא אינו נכון, אלא שישנן אמיתות רבות אחרות. אמיתות רבות שבמכוון לא סיפרו לי עליהן ולא אפשרו לי לפגוש את הנושאים אותן.

כשרבין נרצח העזתי לראשונה לתת למחשבה לחלוף בראשי: אולי מה שהרב אמר לא לגמרי נכון? אולי מה שהמורה הסבירה הוא רק אחד משורה של הסברים אפשריים? זה רגע קשה. זה רגע שבו ילד מבין שאבא ואמא הם בני אדם שלפעמים טועים, אבל בממדים של שטיח שנמשך מתחת לרגליים.

ביום שרבין נרצח התחלתי לשאול לא רק איך יכול להיות שאדם רצח אדם ממניע הלכתי יהודי, התחלתי גם לשאול למה רק גברים עושים קידוש ולמה נשים נשואות צריכות לסמן את עצמן במטפחת. התחלתי לגבש השקפת עולם שקשורה בשיוויון מגדרי, שוויון אתני ודמוקרטיה. אבל המילים היפות הללו לא התחברו לי עם יהדות. היהדות סימלה בעיני פנאטיות לאומית, שובניזם, גזענות והומופוביה. התפיסה הישראלית של יהדות אילצה אותי לבחור; ובחרתי להיות חילונית שמתרחקת מיהדות כי יהדות זה ניוון, סגירות ושנאת האחר.

שנים של מסע, חיפוש, ניסוי וטעייה הובילו אותי ללמוד על יהדות אחרת. יהדות שמסוגלת להוות מקור השראה עבור מי שמעוניינת לקדם ערכים ליבליים בעולם שלנו. למדתי את המושג "תיקון עולם" מהיהודים האמריקאים ואת העובדה שיש יהדות חברתית רודפת שלום מחברי בישיבה החילונית בינ"ה. ההבנה שאין צורך לבחור, ההבנה שאוצרות התרבות שלנו מלאים בתכנים שמתיישבים עם עמדות ליברליות, ושזה לגמרי בסדר לדחות בשתי ידיים תכנים במסורת שלנו שקוראים לאלימות, אפליה ודיכוי – הובילה אותי לרצות להעמיק באפשרות הזו ולאפשר לאחרות ואחרים ליצור את העולם היהודי ההרמוני שלהם.

אז ביום שמתה רחל ומת יצחק רבין נולדה אצלי, בכאב, בחבלי לידה קשים, דרך חדשה. את הנסיעה ההיא לקבר רחל לא אשכח כיון שכאשר התקבלה הידיעה על הרצח פרצו האנשים שלידי בריקודים. את תחושת הקבס שעלתה בי לא אשכח; והיא עולה בי שוב כשאני רואה כיצד משיחיות השקר של כיבוש בשם הדת גובה קרבנות בגוף ובנפש.

רחל מתה ונקברה בדרך כיון שאת מסעה היא מעולם לא סיימה. צעירה הייתה ועוד רצתה לחיות ולהזדקן. הטרגדיה של רצח רבין סללה לנו דרך, אישית וקולקטיבית, שאנחנו עדין באמצעה. עלינו החובה לתת חיים למה שנולד ביום הרצח. לתת תקווה לדור שלא הכיר לא את רבין ולא את רחל; ולהביא לעולם יהדות חומלת, מתקנת ואוהבת.

אביב פרץ

באותו ערב, כששלוש היריות פילחו את גבו והוא הסתובב להרף עין ומיד איבד את הכרתו, הייתי בבית, שרוע לי על הספה, רואה סרט. ״רצח מן העבר״, שמו זכור לי בבהירות, מעולם לא שבתי לצפות בו. אני משער שהסרט שודר בערוץ הסרטים, כי השידור לא נקטע, ומה שבכל זאת קטע את הצפייה שלי היה טלפון מחברה של אמי, שהורתה: תפתחו טלוויזיה, ירו ברבין. 

מכאן ואילך אינני זוכר יותר מדיי, אבל דבר אחד אני זוכר: את אבא שלי מכריז באופטימיות מזהרת – מעט לפני שממשלת ישראל הודיעה בתדהמה – שאם רבין יוצא מזה, הוא לוקח את הבחירות בהליכה. מי יודע, אולי ביקום מקביל התרחיש הזה התממש? ביקום שלנו בכל אופן נאלצנו להסתפק בתסריט מתחתית החבית. 

מאז, לא היה בישראל מנהיג שנסך בי תחושת ביטחון אבהית, מגוננת. לא נתניהו, לא ברק, לא אולמרט, לא ציפי ולא בוז׳י, ואפילו לא פרס, אף אחד מהם לא הנחיל אצלי את הידיעה שיש שם בקודקוד מבוגר אחראי, שלוקח אחריות ולא בורח מאחריות, שעצמו אינו מעניין אותו, שעושה את מה שהוא עושה בלי לצפות לתשועות. איתן הבר, שנפטר בחודש שעבר, אמר עליו פעם: היה נדמה לו, ואולי כך הוא, שהוא צריך לשרת 24 שעות ביממה את מדינת ישראל ולהצדיק את המשכורת.

אז איך הרצח השפיע עליי? לא השפיע. את הרצח הזה לא עיבדתי, לא רגשית ולא מנטלית, ספק אם אי פעם אעבד. בכלל, עם חלוף השנים אני נוכח להבין, שכשם שישנם חומרים שגוף האדם אינו יודע לעכל כמו שצריך, כך ישנן ידיעות שנפש האדם אינה מסוגלת לעבד, בראש ובראשונה מוות: המידע נקלט, אך אינו מתעכל. 

ובינתיים, הזמן פועל את פעולתו, ביעילות ובאכזריות. בחלוף רבע מאה מהרצח, דור הלך מן העולם – ודור חדש בא אליו, ונדמה שעבורו הרצח הזה, אפילו הרצח הזה, הופך להיות עוד רצח מן העבר.   

יעל יחיאלי

במוצאי שבת, 4.11.95 הייתי בתל אביב עם אבא וסבא שלי באזכרה של יוצאי פיוטרקוב, עיר הולדתו של סבי. בתאריך י״א בחשוון רבים/ות מהקהילה היהודית נשלחו אל מותם בטרבלינקה, בתוכם אחיו הקטן של סבי, דודים דודות ועוד. יצאנו מהאזכרה ושמענו את החדשות, ואני זוכרת שתיקה. נסענו ברחובות תל אביב וההרגשה הייתה שסוף העולם הגיע. אבא שלי, שהוא איש ימין, דתי, נכנס לאוטו ושתק. שמענו רדיו והוא חזר ואמר – זה נורא. זה נורא.

למחרת נסעתי לאתר הקרוואנים "נווה כרמל" שם התנדבתי עם עולים/ות חדשים/ות מאתיופיה, התלמידות שלי הגיעו לישראל כמה חודשים לפני, לימדתי אותן עברית, ישראלית, וקצת יהדות. הגעתי אל הכיתה, נערה בת 18, ולא ידעתי מה לומר, סיפרתי את החדשות הקשות, אמרתי שאנחנו ביום אבל. אחת התלמידות אמרה לי – אבל רבין היה רע, וזה מה שקורה למנהיגים רעים. ואני זוכרת את עצמי, מעבירה להן שיעור על משטר דמוקרטי ועל אלימות ועל מה לגיטימי ומה לא. לא הייתי אבירת הדמוקרטיה ופוליטיקה לא ממש עניינה אותי באותן שנים, אבל ידעתי שקרה משהו נורא. נורא.

עברו השנים, הפצע הזה השאיר את הצלקת שלו ובמבט לאחור אני רואה איך מאז הלב שלי נמשך לארגונים שקמו בעקבות רצח רבין – הדרכתי במכינה קדם צבאית "נחשון" שהייתה מהמכינות הראשונות, הצטרפתי לבתי המדרש הפלורליסטים – אלול, בינ"ה והמדרשה באורנים, תנועות שקמו מתוך החברה הישראלית ודרשו לקחת בעלות ואחריות על החיים שלנו, על הזהות שלנו וגם על עתיד המדינה.

אהבתי מאד את הלימוד, את החיבורים בין היהודי והישראלי. את העיסוק במנהיגות, בארון הספרים היהודי, ביצירת תרבות חדשה ישנה. לאחר כמה שנים הרגשתי שזה לא מספיק. רצינו להפוך לתנועה שמשפיעה על המדינה שמדברת זהות מורכבת ויוצאת מבית המדרש, ובצער אני אומרת שזה לא קרה. הייתה השפעה על א/נשים אבל לא השפעה על החברה, המדינה. הצעד הבא היה להצטרף לארגוני חברה אזרחית שפועלים במישור הפוליטי, הייתי חלק ממאבקים רבים בתחום של הפרדת דת ומדינה. ראיתי איך א/נשים לוקחים/ות את היהדות שאני כל כך אוהבת ומשתמשים בה כדי לכפות על א/נשים אחרים/ות את תפיסת עולמם, מעוותים את היהדות שיכולה להיות קריאה לצדק חברתי ובמקום זה משמשת כבסיס לגזענות, אלימות ועוולות. הצטרפתי לקרן החדשה לישראל, קרן שקמה על ידי הקהילה היהודית בסן פרנסיסקו לפני יותר מ-40 שנה מתוך דאגה לאופייה הדמוקרטי של מדינת ישראל. בשנת 1979 הם הסתכלו לאן מדינת ישראל הולכת והרגישו שאינם יכולים לתרום למוסדות המדינה שהיו מיוצגים אז בקרן הקיימת לישראל. מתוך אחריות ואכפתיות הם הקימו קרן שתתמוך בארגונים בישראל שייאבקו על הדמוקרטיה, זכויות אדם ועוד.

ניהלתי את תחום חופש דת בקרן מתוך ידיעה שהפרדה בין דת ומדינה בישראל תעשה טוב לדת ולמדינה. הפרדה כזו תאפשר לכל אחד ואחת לבחור את היהדות שלו/ה, תיתן מקום לזרמים השונים, ותמנע כפייה דתית על מי שלא רוצה בה. במהלך השנים המחשבה שאותה היהדות שאני אוהבת שימשה את הרוצח יגאל עמיר כטיעון לרצח לא הניחה לי, הוא קרא את אותם הפסוקים שאני קוראת, גם את הציווי לא תרצח, ורצח את ראש הממשלה ויחד איתו פגע אנושות בחברה הישראלית, בדמוקרטיה, בתהליך השלום ומבחינתי גם ביהדות. בפרשת השבוע אברהם מקבל צו מאלוהים להרוג את בנו יצחק, ואברהם נכון לצו הזה, הולך אל המשימה, ברגע האחרון אלוהים עוצר אותו. הרוצח יגאל עמיר חשב שהוא שומע את קול האלוהים והלך לרצוח את יצחק רבין. אלוהים לא עצר אותו, וכולנו נותרנו עם פצע גדול.

המאבק על ישראל הדמוקרטית בועט ונושם, האיום קיים, יש בינינו בשם האלוהים, כאלה הרוצים/ות מדינת הלכה, פוגעים/ות בזכויות אדם, ושוכחים/ות את הנאמר בבראשית על האדם – בצלם אלוהים ברא אותו. כל אדם באשר הוא/היא. 25 שנה אחרי, אני נזכרת בשתיקה, באלם שתפס אותי כששמעתי על רצח ראש הממשלה, ויודעת שאסור לשתוק. צריך לצעוק – זה נורא. נורא. ואחרי הצעקה צריך לפעול כדי שיהיה אחרת. אדישות היא לא אופציה, רק מאבק נגד עוולות ועשייה למען עולם טוב יותר.

טל הארט

באותה תקופה הייתי צלם חדשות באזור הצפון, וכמה חודשים לפני הרצח, עברתי להתגורר בתל אביב והתחלתי לעבוד כעורך סרטים. דירת הרווקים שלי ושל שותפיי הייתה ממש צמודה לכיכר ולמרות שתכננתי ללכת לעצרת, בסוף נסעתי באותה שבת לבקר את ההורים בצפון, שם שמעתי את החדשות. ברגע שהודיעו שרבין מת, נסעתי חזרה לתל אביב ולכיכר שכבר התחילה להתמלא בילדי הנרות. האווירה הייתה איומה מצד אחד, אבל השוק והתדהמה יצרו סוג של אופוריה בכיכר. אנשים שלא הכירו חיבקו האחד את השני, התחברו לחבורות, הרכיבו מעגלי תפילה, שירה ובעיקר בכו יחד. אלפי נרות נשמה הודלקו, אינספור מילות פרידה ועצב עיטרו את קירות הכיכר. האווירה הייתה כזו שלא אשכח בחיי. בימים הבאים חזרתי ערב ערב לכיכר, וגם צילמתי סדרת תמונות של נוער הנרות, וכן אוסף של כתובות הגרפיטי שנכתבו בכיכר. מכיוון שעדיין הייתה ברשותי תעודת עיתונאי ממשלתית, ולמרות שלא הייתי בתפקיד רשמי, החלטתי לנסוע לירושלים על מנת להשתתף בהלוויה. עוד אירוע שקשה לשכוח. כל מנהיגי העולם הגיעו – נשיאים, ראשי ממשלות, שרים, בני משפחה והמון המון צלמים מכל העולם. היו שם כמה תמונות חזקות, אבל את הרגש העצום ששטף אותנו, דור שלם שהרגיש כאילו רצחו את אבא או סבא שלו, קשה היה לראות.

יש שם תמונות שהתפרסמו, כמו איתן הבר עם הפתק המוכתם בדם, פרס וקלינטון לוחצים ידיים, נועה בן ארצי, וחלקת הקבר.. כל אותו שבוע היה סוראליסטי לגמרי, רגע היסטורי קשה שלקחתי בו חלק. בתור מי שגר בתל אביב, לא נתקלתי כלל באנשי ימין שצידדו ברצח, אבל המחשבה על קיומם מחוץ לבועה שלי, לא נתנה לי מנוח.