פרשת חיי שרה: בדרך לחתונה עוצרים בכנען

מאת: טלי שמי

רבקה משקה את עבד אברהם ואת גמליו (אלכסנדר קבנל, 1883)נערה טובה יפת עיניים,

 

הטי כדך, השקיני מים.

שתה, אדוני, כדי לפניך

אחר אשאב גם לגמליך.

מי את? הגידי נא, בת חיל,

היש מקום ללון בליל?

אני רבקה, יש בית לנו,

גם תבן, גם מספוא רב עמנו.

בוא, הברוך, פנוי ביתנו,

תאכל, תשתה – תהיה אורחנו!

חן-חן, נערה יפת עיניים,

על כי השקית אותנו מים.

הא לך ניזמי פז לאוזניך,

וצמד צמידים על ידיך.

מי לא זוכר את השיר שכולנו המחזנו בכיתה ב׳? אני ממש יכולה לדמיין את התנועה שאני ובנות כיתתי עשינו כדי להמחיש את מילוי הכד במים בכדי להרוות את צמאונו של אליעזר וגמליו.

כשאני שואלת את השאלה הרטורית הזו אני מניחה שכולנו או לפחות רובנו כאן בקהילתינו גדלנו על אותה שפה ואותו מטען תרבותי, וכך לרובינו זכרונות דומים יחסית מהגן, מבית הספר, מהצבא ומהאוניברסיטה. 

השיר הזה מתאר את הסצנה שעומדת במרכז הפרשה הנקראת חיי שרה. הפרשה הזו מתחילה עם מות שרה (בגיל 127 שנה) וממשיכה עם מותו של אברהם ואפילו מות ישמעאל, אחיו החורג של יצחק, מוזכר בה ממש בסוף. לעומת זאת חיי שרה לא נזכרים בה בכלל. סה"כ שם הגיוני, לא?

פרשת חיי שרה מתחילה במוות של שרה "וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה. וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ.

שרה מתה בחברון ואברהם רוצה לרכוש לה אחוזת קבר – את מערת המכפלה. הפרק מתחיל בתיאור מדוקדק של המשא ומתן עם בני חת ובייחוד עם עפרון החיתי. אברהם מתעקש לשלם על חלקת האדמה שהוא קונה. אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה הִוא וְאֶת מֵתְךָ קְבֹר.

תכף נחזור למשא ומתן הזה אך לפני כן יש לנו קומדיה רומנטית שעוסקת בסיפור מציאת שידך ליצחק, בבת עינו של האלמן הטרי אברהם: וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיהוָה בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל. 

אז הגיע הזמן למצוא ליצחק אשה, אולי מפני שאברהם כבר לא צעיר ורוצה לראות את העניין הזה סגור לפני שהוא נאסף אל אבותיו ואולי גם מפני שיצחק בעצמו כבר קצת רווק מזדקן. 

אברהם שולח את עבדו (החוקרים חושבים שמדובר באליעזר אך שמו אינו מוזכר לאורך כל הפרשה) למצוא ליצחק אישה וכך הוא אומר לו: וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּיהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ. כִּי אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק. 

רגע, למה? מה רע בבנות המקומיות? למה לשלוח את העבד למסע של יותר מ 1000 ק"מ לעבר חרן שבארם נהריים? אז מה אם בנות כנען לא נוהגות לגלח את הרגליים? 

וזה לא נגמר כאן. יש שבועה שאליעזר נשבע לאברהם. הוא צריך להבטיח לאברהם שבשום פנים ואופן אין להוציא את יצחק מכנען ולהחזירו לבית אביו. 

וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תָּשִׁיב אֶת בְּנִי שָׁמָּה. יְהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי וַאֲשֶׁר דִּבֶּר לִי וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לִי לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִשָּׁם.וְאִם לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרֶיךָ וְנִקִּיתָ מִשְּׁבֻעָתִי זֹאת רַק אֶת בְּנִי לֹא תָשֵׁב שָׁמָּה. 

טוב, את החלק הזה אני דווקא מבינה. הרי אברהם לא עשה את המסע הארוך והמפרך מאור כשדים, לחרן, לארץ ישראל, משם למצריים וחזרה לישראל רק בשביל שבנו יחזור חזרה למקום שממנו הוא בא. ואותו הוא עזב בציווי האלוהי. אלוהים הבטיח לו הבטחה וגם הוא רוצה לקיים את חלקו בברית. 

אוקי אבל…בתחילת הפרשה, במו"מ עם החיתים על קניית חלקת הקבר לשרה אברהם אומר להם –

גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם" (כג, ד). כלומר אמנם אני מהגר, אך כבר קיבלתי את הגרין קארד ובקרוב אתאזרח ואוכל אפילו להצביע בבחירות הבאות! אז מדוע הוא אינו עושה את הצעד הנוסף של היטמעות עם המקומיים ומשיא את בנו לגויה חיתית וחתיכית?

אברהם, כמו כל אבא טוב, רוצה את הטוב ביותר עבור בנו. כלה מארצו ומולדתו ואפילו מבית אביו. כי מה זה הנוהג הזה לאכול נקניקיות לארוחת בוקר? וקוטג' עם אננס וחומוס בטעם שוקולד? 

קבורת מתייך זה דבר אחד. אך מה בעניין המשכיות הדור? 

לא. חייבים למצוא ליצחק כלה מהמקום שבו אברהם יכול באמת לסמוך על טיבם של בני האדם. במקום שאליו אברהם עדיין מרגיש שייך. 

אז אליעזר ממלא את שליחות אדונו, ובעזרתו של החבר הטלפוני אלוהים, מוצא את הכלה האולטימטיבית, לא לפני שהוא עושה לה, ללא ידיעתה, אודישן שהיא הנבחנת היחידה בו. 

היא גם נדיבה וגם חרוצה וגם זריזה וכבונוס גם יפה ובתולה והפלא ופלא! היא בת בתואל שהוא אחיינו של אברהם ככה שיצא שהיא גם מהמשפחה הנכונה. 

אליעזר מובא לבית אביה של רבקה, ושם מרבה בתיאור עושרו של מעסיקו: וַיֹּאמַר עֶבֶד אַבְרָהָם אָנֹכִי. וַיהוָה בֵּרַךְ אֶת אֲדֹנִי מְאֹד וַיִּגְדָּל וַיִּתֶּן לוֹ צֹאן וּבָקָר וְכֶסֶף וְזָהָב וַעֲבָדִם וּשְׁפָחֹת וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים. וַתֵּלֶד שָׂרָה אֵשֶׁת אֲדֹנִי בֵן לַאדֹנִי אַחֲרֵי זִקְנָתָהּ וַיִּתֶּן לּוֹ אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ.

ולמרבה המזל המשפחה אכן מתרשמת ונעתרת לבקשה וגם רבקה מסכימה מיד ללכת עם אליעזר אל ארץ כנען וכבר בדרך מתחילה לפנטז על החתן המיועד. ואני שואלת את עצמי, אם אכן הכל טוב, ורבקה היא השידך המושלם, האם באמת היה שווה לצאת למסע המפרך הזה שבסופו יש סיכון שאולי לא תמצא הנערה האולטימטיבית, ואם תמצא אולי לא תסכים לבוא עם אליעזר עד ארץ כנען הרחוקה?

ואולי יש כאן עניין אחר? אולי החזרה הזו אל בית אביו, אל מולדתו של אברהם היא מסיבות אחרת?

אברהם אמנם עושה עליה לארץ כנען אך אינו מוכן שמשפחתו תתבולל עם המקומיים עובדי האלילים האלו. מממ…מזכיר לנו משהו?

קהילתינו כאן שהיא מארג ארוג דק של ישראלים הקשורים בעבותות חזקים מאוד לבית אביהם שם, בישראל. כנען זה כאן. וגם בלפור זה כאן. ישראל היא ארם נהריים שלנו. עבור ההבטחה האלוהית לאקזיט, הלכנו לנו מארצינו, ממולדתנו, מבית אבינו למקום אשר גוגל, פייסבוק ואפל הראו לנו. התמקמנו, קנינו כאן בתים ואף הלכנו לראות משחקים של הלייקרס וה-49׳. 

ואז שלחנו את ילדינו לגנים ישראלים, לבתי ספר שבהם לומדים עוד ילדים ישראלים, קיווינו שההורים של הילדים האלו יהיו נחמדים ושנוכל להתחבר איתם, שלחנו את ילדינו לבגד כפת, לצופים, למכינות ולגרעיני צבר. כשהילדים חזרו לארץ עם גרעין צבר על מנת להתגייס, הזלנו דמעה עת הודיעו לנו שהם נשארים בארץ (ואולי היתה זו דמעה של גאווה?) 

אני מדברת ברבים, זהו סיפורם של רבים מחברינו כאן, אך אתוודה ואספר שהמקרה הפרטי שלנו הוא שונה במקצת. שלוש בנותינו נולדו כאן בארה"ב. דרך בנותינו העמקנו את שורשינו כאן. הקשר שלהן לישראל, לצערי הרב, הולך ומתרופף. לפני כמה שנים אמרה לי בכורתי שהסיכוי שתתחתן עם בחור שהגיע לכאן מבנגלור הוא הרבה יותר גדול מהסיכוי שהיא תמצא עצמה חבוקה בזרועות בחורצ׳יק ישראלי יוצא סיירת גבעתי. עניתי לה שאשמח בכל בנזוג או בת זוג שתבחר ללא קשר לדת, מוצא, לאום או מין ובלבד שיהיה אדם טוב ויאהב אותה. 

אך בכנות אגלה לכם שעמוק עמוק, אבל ממש עמוק הייתי שמחה לראות את בנותי הלא ממש ישראליות חולקות את חייהן עם בני זוג ישראלים.

הייתי שמחה שכשאומר אחלה, סבבה או איך את עפה על עצמך הם יבינו את שפתי. הייתי שמחה שהוריהם יזכרו יחד איתי במחזה מכיתה ג׳ של רבקה והכד ואליעזר והגמלים.

אגב, לא מזמן צפינו כל המשפחה יחד בסרט הסמי תיעודי המשעשע Meet the Patels. הסרט מספר על נסיונותיהם הבלתי נידלים של הורים מהגרים מהודו לשדך לבנם כלה מבני משפחת פאטאל, כולל נסיעה של כל בני המשפחה להודו לצורך העניין. כמה אנו שונים מהם בשאיפותינו עבור ילדינו – להמשיך את השושלת ואת התרבות שלנו כאן?

ולכן אני קצת מבינה את אברהם ואת התעקשותו על יבוא כלה מארץ מולדתו. 

נחזור רגע לסיפור יצחק ורבקה. כאמור, ליצחק אין saying בבחירת הכלה המיועדת לו ואינו מעורב בכלל בסיפור עד רגע הופעת שיירת הגמלים באופק (ואותו רגע שנראה כאילו נלקח מסרט בוליוודי ובו רבקה נופלת מהגמל מרוב התרגשות כשהיא רואה את חתנה לעתיד). ואני תוהה אם זה מפני שיצחק, שהוא כבר כנעני גזעי, ממש צבר, אם היו שואלים אותו, היה דווקא מעדיף כלה מקומית, שדוברת את שפתו התרבותית. ולכן לא כדאי לקחת צ׳אנסים אלא להביא לו כלה משם כעובדה מוגמרת. 

אצלינו לבנותינו כמובן יש חופש מוחלט לבחור לעצמן את בני הזוג שלהן, להחליט היכן יגורו ואיך יחיו את חייהן כנשים בוגרות. 

בבחירתינו לגדלן כאן באוירה ישראלית אמריקאית, תהינו לא פעם לגבי תחושת הזהות שלהן. תהינו אם לא בלבלנו אותן כאשר חשפנו אותן למדרג ולשאלה: מה הן קודם כל – ישראלית? יהודיות? אמריקאיות? 

ואולי לא צריך לבחור? אלא פשוט לסמוך עליהן שיצרו להן דבר חדש. שימשיכו את שושלת בית אבא ובית אמא, שימשיכו לדבר את השפה שלנו – הלינגווסטית והתרבותית – יציינו את השבת, יחגגו את החגים, את המסורות ואת ההיסטוריה העשירה של מוצאן היהודי והישראלי ובאותו זמן יחנכו את ילדיהן (אם יבחרו להביא צאצאים לעולם) ברוח של סקרנות, סובלנות ופתיחות לכל עמי העולם בכל מקום שבו יקימו את ביתן.