פרשת תולדות: מאפליה בין אחים ועד לקרע בעם

מאת: צחי רוזנברג

אני קורא את פרשת תולדות, שהיא גם הפרשה של בר המצווה שלי. זה מעניין לחזור למקרא אחרי 29 שנים ולראות זווית שונה ולהבין את הסיפור ולחבר אותה לאלמנטים של היום ולחבר אותה לפילוג שנוצר בעם. 

מה הבנתי בגיל 13 על הסיפור של רבקה ויצחק? שזה היה עוד סיפור מהתנ"ך שהמשמעות שלו היא יותר על רבקה ויצחק ועל יעקב ועשו. לסיפור אז לא היתה משמעות הבנתית כמו שיש לה בימים אלה. כיום שאני אבא לשלוש בנות ואני קורא את המשפט הבא:  וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו, כִּי-צַיִד בְּפִיו; וְרִבְקָה, אֹהֶבֶת אֶת-יַעֲקֹב אני מבין שבתור הורה אסור לאהב ילד אחד יותר מהשני. לראות הורה מעדיף בן/בת יותר מהשני יכול לגרום לנזק גדול מאוד במערכת המשפחתית. בתור אבא אני לא מסוגל להתנהג כמו שרבקה ויצחק התנהגו על ידי זה שכל אחד מהם הראה עדיפות רק בגלל שכל אחד מהבנים בחר בדרך אחרת מהשני.

פרשת תולדות מתמקדת בחייהם המשותפים של יצחק ורבקה ועל הילדים שנולדו להם – שבחרו בדרכים שונות מאוד בחיים. אני מסתכל על הפרשה ורואה יחסים מורכבים בתוך המשפחה ואולי אף דיספונקציונליים במערכת היחסים של רבקה ויצחק.

ההתנהלות של רבקה ויצחק מסבירה את מערכת היחסים המורכבת של יעקב ועשו. המעשה של רבקה שהוא מן הראוי חוסר כבוד לבנה עשו על ידי זה שהיא ששמעה שיצחק הולך לברך את עשו היא חיכתה לרגע שבו היא תוכל לחתמן את המצב להלביש את יעקב כמו עשו ולגרום ליצחק להאמין שזה עשו ולתת לו את הברכה. להגנתה של רבקה היא לא ידעה שזה יגרום לנזק עתידי כל כך גדול.

וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת-בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל, הַחֲמֻדֹת, אֲשֶׁר אִתָּהּ, בַּבָּיִת; וַתַּלְבֵּשׁ אֶת-יַעֲקֹב, בְּנָהּ הַקָּטָן.

לראות אחים שבאים מאותו בית ומאותה משפחה לא בדיוק מכבדים אחד את השני. למשל אפשר לראות איך יצחק לקח את צדו של עשו ורבקה לקחה את הצד של יעקב. מה שמאוד עצוב פה זה איך נוצר שסע או שנאה מצד עשו לעבר יעקב בגלל שקיבל את הברכה מיצחק, לראות פילוג אחים שמזכיר קצת את פילוג העם שיש כיום במדינת ישראל ובסופו של דבר אנחנו שבת של אחים ואחיות. יש פה גם נושא של ריסוק היחסים בין יצחק לעשו שלא קיבל את הברכה שהייתה המיועדת לו וזה מזכיר גם את ההשתלחות שנעשית בעם ישראל בימים אלה מצד אלה שאמורים להגן עליהם ולתת זכויות שוויוניות לכולם ואת המשאבים שמגיעים לכל. 

עצוב לומר את זה, אבל בנוסף יש פה גם ניצול של רגעים מסוימים איך שרבקה ניצלה רגע מסוים בו עשו לא היה ואיך היא הצליחה לגרום לכך שיצחק יברך את יעקב ולא את עשו. מן רגעים כאלה שיכולים לגרום לשנאה לשנים ארוכות בגלל אלה שאמורים לדאוג לנו. 

זה גם מראה על אלמנט שלפעמים חייבים לתת לבן אדם את המשאבים שבו הוא טוב ולתת לו להצליח בהם ולא לחשוב שאם תחנך אחים או אחיות באותה צורה הם יגדלו להיות אותו דבר. יש פה איזה נאיביות מצד רבקה ויצחק שחשבו שיעקב ועשו יהיו דומים אחד לשני ובגלל הטעות הזאת נוצר אנטגוניזם אצל עשו.

היום לצערי הקולקטיב שהיינו השתנה. הפיצול בעם הוא משהו שהולך ומתרחב ולא רואים את האור בקצה המנהרה שבה תחזור התקוה שתאחד אותנו. גם אם ישתנו האנשים בצמרת, השיקום עדיין יהיה ארוך וקשה. 

וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו, אֶל-יִשְׁמָעֵאל; וַיִּקַּח אֶת-מָחֲלַת בַּת-יִשְׁמָעֵאל בֶּן-אַבְרָהָם אֲחוֹת נְבָיוֹת, עַל-נָשָׁיו–לוֹ לְאִשָּׁה. 

ברגע שעשו לקח את מחלת בתו של ישמעאל לאישה זה מן רגע כזה שעשו בחר בדרך חדשה ולא בדרך שאביו יצחק רצה שהוא ילך בה. אני מקווה שאנחנו לא הולכים בדרך אחרת כמו שעשו החליט לעשות ונוכל לחזור לדרך יותר טובה ממה שאנחנו נמצאים בה.

הסיפור מעלה חרדות על איך בתור הורים אנחנו צריכים לאהוב את הילדים שלנו ולא משנה באיזה כיוון הם הולכים בחיים שלהם.

לסיום, בתור הורים צריך לדעת שאת הילדים שלנו צריכים לאהוב לא משנה באיזה דרך הם/הן בוחרים/ות בחיים שלהם. להעדיף את האחד על פני השני יותר יכול לגרום לנזק עצום ולשסע שלא ניתן לאיחוי. 

 כִּשְׁמֹעַ עֵשָׂו, אֶת-דִּבְרֵי אָבִיו, וַיִּצְעַק צְעָקָה, גְּדֹלָה וּמָרָה עַד-מְאֹד; וַיֹּאמֶר לְאָבִיו, בָּרְכֵנִי גַם-אָנִי אָבִי.

 וַיֹּאמֶר, בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה; וַיִּקַּח, בִּרְכָתֶךָ. 

לא רק במשפחה אלה גם בחברה עצמה צריך ללמוד לנתב את הדרכים שלנו כדי למנוע את הקרע בעם.