חג מתן תודה: על מה חברי קהילתינו מודים בחייהם?

לקראת ה-Thanksgiving ניצלנו את ההזדמנות לשאול מספר חברים בקהילתינו על מה הם מודים בחייהם. מתודה לקהילה ועד תודה למקצוע, קבלו על מה מירי אקשטיין, נעמה לוגסי, דריה הניג שקד, יפעת הרץ וגרשון דינר מודים בתקופה זו:

מירי אקשטיין

השנה שנת 2003. הגענו לעמק לשנה שנתיים שהספיקו להתארך לחמש. הספקנו לעבור בין שלוש מדינות, להפוך להורים ואפילו קנינו בית ראשון בלב רועד.

אני אמא צעירה, בימים שלפני הרשתות החברתיות, ילדון בן שנתיים כמעט שעדיין לא הולך לגן ובן זוג שנוסע המון בעולם ההייטק.

הרגשתי בדידות, לא גרתי קרוב לקהילה והייתי צמאה לחברת נשים בגילי. הימים נעו בין בילוי בגן המשחקים השכונתי לטיולים אקזוטיים לג׳ימבורי ששנינו לא ממש אהבנו ובעיקר הרבה געגועים למשפחה. תחושת הלבד והאחריות היום יומית לא היו פשוטות, בעיה בריאותית של הילדון הולידה אצלי המון חרדות שלא הכרתי קודם ובתוך כל זה הייתי חייבת למצוא פתרונות מול מערכת שלא הכרתי ובשפה שעדיין לא היתה טבעית לי, ובעיקר להילחם על השפיות שלי מול כל הכאוס.

כשאת בתוך מצב אבוד לאורך זמן את לא שמה לב שאת לאט לאט מאבדת את עצמך ומשקיעה את כל המשאבים הנפשיים שלך במטרה וזה מה שבן הזוג שלי ראה הרבה לפני. קיבלתי ממנו במתנה מצלמת פילם של ניקון וקורס ערב לסדנת פיתוח בחדר חושך להדפסת תמונות שחור/לבן.

לקחתי את המצלמה, לא היה לי מושג מה עושים איתה אבל שמתי על אוטומט וצילמתי את מרכז עולמי אז, פורטרטים פשוטים של ילד, מביט אלי. בפעם הראשונה שראיתי איך מתוך הדף הלבן השקוע בתמיסה מביטות אלי זוג עיניים גדולות ונבונות הבנתי שהתאהבתי. זו היתה הדלת לעולם קסום שמלווה אותי עד היום. הצילום מילא אותי בבת אחת באנרגיות חדשות, בצימאון ללמוד ולהתנסות, ובסקרנות להביט לעיניים ולנפשות שמולי ממקום של יופי וחיבור אחר. נרשמתי ללימודים שנה לאחר מכן ועולם הצילום הפך להיות עולם שבו האור והצל הוציאו אותי חזרה לחיים מחוץ לעולם הצללים הפרטי שלי והביא אותי להכיר אנשים מרתקים, מקומות ומראות שיכולתי להביא איתי חזרה בפורמט קטן ומרהיב.

אני חושבת שמתוך הקושי אנחנו צומחים, אבל היכולת לשחרר, לתת לאחרים לשאת בעול איתך ובעיקר להיות מסוגלים להביט על חיינו מפרספקטיבה חדשה מעניקים לנו את היכולת לחזור ליום יום עם אנרגיות ובהירות.

אז זו ההודיה הפרטית שלי, למקצוע שהוא אהבה גדולה שמביא לי סיפוק עצום ומטעין אותי כל פעם מחדש בהמון כוחות, סקרנות ושמחה . ללקוחות שלי שהופכים בתום הצילומים לנדבך נוסף בחדרי הלב.

והודייה עצומה ומלאת אהבה לבן הזוג שלי שראה אותי בתוך הקושי ולא נתן לי לשקוע בתוכו. גם כשלי כבר לא היה אכפת לשקוע.

נעמה לוגסי

בחודשים האחרונים מאז שנכנסה לחיינו הקורונה התחילו למלא את ליבי רגשות חמים ומיוחדים של הכרת תודה. זה קצת פרדוקסלי שדווקא בתקופה לא פשוטה זו הטוב פתאום כל כך בולט ומתפרץ החוצה, אבל זה פה וקיים.

אז איך קרה שפתאום כשדווקא הכל נהיה יותר מורכב בחיינו והלחץ בעבודה גבר (כשברקע שלושת החמודים שלי שגם עליהם אני מאוד מודה נמצאים בבית ודואגים שיהיה מעניין ומתאגר לא פעם:-) דווקא אלו הרגשות שמציפים אותי?

כשהתבקשתי לקחת רגע ולחשוב על משהו שאני רוצה להכיר לו תודה זה הגיע בדיוק בזמן והיה כל כך מדוייק.

כשפרצה הקורונה ומצאתי את עצמי במצב מטלטל של שלושה ילדים בבית, משרה מלאה וחוסר ודאות גדול, הבנתי שיש המון אנשים שם בחוץ שצריכים את עזרתנו ב-JFCS (ארגון המספק שרותים קליניים וסיוע כלכלי לילדים, בני נוער, משפחות, קשישים וניצולי שואה), שהם מבודדים בבית, ללא אוכל ו/או פרנסה ובעיקר מרגישים מאוד לבד. אחרי שהצלחנו להקים עבורם מערך תמיכה ואספקת מזון קבועה בעזרתם של מתנדבים רבים ותורמים נדיבים (פרויקט ממלא ומחמם את הלב בפני עצמו) יצרתי שוב קשר עם ניצולי השואה, אותם הייתי פוגשת כל חודש במשרד, ושוב שמעתי את אותה בדידות, כמיהה לחברה ולאוזן קשבת. האנשים המופלאים האלה, שעברו כל כך הרבה בחייהם, חווים שוב קושי אדיר. היה לי ברור שעוד פרוייקט חייב לצאת לדרך.

פניתי לקהילה המקסימה שלנו שהתגייסה במהירות ותרמה כסף, טאבלטים ומחשבים ונרתמה לסייע לכל אותם ניצולי שואה וקשישיים להתחבר לטכנולוגיה שכל כך זרה ולעיתים אף מאיימת עליהם. סיערנו מוחות, בנינו מערך תמיכה טכני והתוכנית יצאה לדרך.

מאז, אותם מתנדבים יקרים ומופלאים, יחד עם הצוות המדהים והיקר של המחלקה הישראלית, מלווים אותי במסע הזה על בסיס שבועי ולעתים גם יומי וגורמים לניצולים היקרים האלה להרגיש שיש משפחה עוטפת ומחבקת שתמיד נמצאת שם בשבילם. זה הערך הגדול של קהילה.

הקורונה שהביאה עמה אתגרים רבים הצליחה להאיר וליצור חיבורים כל כך יפים ומשמעותיים שמלווים אותי בעשייה בחודשים האחרונים. רבים מהם כבר מזמן לא רק מתנדבים, הם חברים ואפילו משפחה. אני זוכה יום יום לראות את הנתינה, הצדקה והטוב שהקהילה שלנו עושה. ועל כך אני מוקירה תודה. זכיתי!

דריה הניג שקד

שנת 2020 היתה מלאה בשיאים שליליים בריאותיים, פוליטיים, הגבלות של תנועה ומגע, חרדות קיומיות ודאגה מהלא נודע ששינו את אורח החיים שלנו מקצה לקצה.

החודש מלאו 5 שנים לחיים שלנו בוואלי ואני זוכרת איך דורון הביא אותנו, משפחה עם 3 ילדים, הקטן בן 11 חודשים, לרחוב חשוך בפאלו אלטו בקור של מעלות בודדות ומה חשבנו לעצמנו ברגעים האלו.

דווקא בחג ההודיה של שנת 2020 אני מלאת הוכרה על כל הטוב שזכינו לו כאן. מהציבורי: ממשל שקוף ומתוכנן שיודע להעביר מסרים ברורים ואחידים, ברי תכנון קדימה, דרך אזרחים שלמרות כל הסטיגמות, מלאים בערבות הדדית ודאגה לבריאות של האחר, בתי הספר והצוותים שהסתגלו לשינויים החדים ועד לפרטי: המשפחה שבחרנו לנו בארה״ב. החברים שבאים לחמין או מזמינים לג׳חנון והראיס ואנחנו מחכים לפגוש אותם כל סוף שבוע ולצאת איתם לטיולים משותפים. אל הביקורים המשפחתיים בשישי שבת בארץ יש בודאי רגעים של געגוע, והדאגה למשפחה בארץ בוודאי לא פוחתת אבל ה״משפחה״ שנוצרה לנו בוואלי, החברים שהפכו למשפחה, איתם יש כל כך הרבה אושר והם שם בשבילנו לא פחות. אני מודה על הסביבה העוטפת ואיכות החינוך והפעילויות אחה״צ שאנחנו זוכים לתת לילדים שלנו, אני מודה על הזכות להיות כאן בקהילה הזו בשנה הכי קשה במאה השנים האחרונות.  זה לא עניין של מה בכך.

יפעת הרץ

למי תודה למי ברכה? לעבודה ולמלאכה… אבל לא השנה…

לקראת חג הסיגד וההודיה חגים שבמהותם מוקדשים לעצירת תודה נתבקשתי להודות בכתב, וזו הזדמנות נהדרת באמת לעצור לחשבון נפש חיובי, כזה ששונה מיום כיפור, כזה שסופר את היש והמצוי והשופע, אז הנה התודות שלי! ותודה שלומית על ההזדמנות!

אני מלאת תודה לעצמי, על עמידה האמיצה והטובה שלי מול ובתוך רוחות השינויים, על המוכנות שלי לקבל על עצמי אתגרים לא תואמי זמן ולא תואמי גיל ולצלוח אותם בכל זאת, על היושר הבלתי מתפשר שלי ועל הרכות מנגד, אני מודה לי על נאמנות אין קץ לאמת העמוקה שלי גם כשהיא לא נוחה ומודה על הגמישות שמאפשרת לי לשאת את האתגרים שחיי מזמנים לי. אני מלאת תודה על העובדה שבגיל 44 אני רואה את עצמי בבהירות ואוהבת את מה שמשקפות לי עיני בראי, אני יודעת גם מהשדה האישי וגם מהשדה המקצועי שהאהבה העצמית הכנה הזו היא לא טרוויאלית.

אני מודה מעומק ליבי על בריאותי ועל בריאות יקיריי ואהוביי שהיא הבסיס לקיום החופשי שלנו.

אני מודה על השפע הגדול שמביא עלי אלי ולשימושי בן זוגי, גם רגשית וגם כלכלית ומודעת למרחב שהשפע הסבלני והעמלני שלו מביא אל חיינו בכל מיני רבדים.

אני מודה לילדים שלי על כל האתגר שהם מספקים לי יום יום וזו תודה לא פשוטה, אבל היא שם בכל זאת, תודה על הקיום שלהם השיקוף הממושך ועל האהבה ששורה בנינו על אף האתגרים ועל צחוק פעמונים וגיץ עיניים שמאירים את כל חדרי ליבי.

תודה על קיומו של אחי שבלעדיו נפשי הייתה מסתובבת בעולם כשהיא חלקית וחסרה.

ותודה מקומית, על קליפורניה, על השמש הטובה רב ימות השנה, על ההרים שנישקפים מהכביש המהיר, על השפע של הפרי והירק הטריים והטובים שיש פה, על המים הזורמים האגמים הנחלים והמסלולים האינסופיים שמשאירים את הנשימה מתרחבת ונפעמת וגם תודה על חברות חדשות וחברים חדשים שקליפורניה זימנה לי ולנו, נעים לגלות שגם בגילנו המופלג הלב עוד מסכים והמעגלים עדיין יכולים להתרחב,

תודה על אהבתן של נשים חדשות וותיקות בחיי בלעדיכן לא הייתי יכולה לשאת על כתפי ואל תוך ליבי את העולם המורכב הזה!

ובמילותיה של אחת גדולה ומוכשרת ממני פשוט: "gracias a la vida" כי כל יום שאני פה חיה נושמת אוהבת ומתפקדת זה יום להגיד בו תודה.

גרשון דינר

בחג ההודיה הזה מצאתי לנכון לשוב ולהוקיר תודה לדברים הקטנים והמובנים מעליהם, שבשנת 2020 שנת המגיפה, מזכירים לכולנו ששום דבר לא ברור מאליו. תודה על שאנו, המשפחה והיקרים לנו, בריאים, מאושרים, עם פרנסה ויכולת להאכיל את עצמם. גם זה, לא מובן מאליו.

בתקופה מורכבת וקשה זו, שרובנו מנותקים ממשפחותנו וחברנו, אני מודה על כך שאנו חיים בתוך קהילה מופלאה, של ישראלים (ומקומיים) טובים באמצע הדרך.

חווינו אינספור מקרים של יחידים ומשפחות שכמעט נפלו לבור ללא תחתית, מיואשים, בעקבות מכה שהחיים הטיחו בהם. חשתי שתמיד יימצאו האנשים בקהילה שלנו שיושיטו יד לסייע ולייצב.

קהילה מופלאה שלה אני מודה. על כך שעומדת יומיום חזקה, תומכת ומזכירה לכולנו מהם אותם הערכים של האנשים הטובים. חינוך ארץ ישראלי. אני מודה על כך שאנשים לא נותרים אדישים למצוקות, לרוע, ויוצאים למחות, לתקן לעולם טוב יותר. אני מודה על כך שאנחנו זוכרים לעצור ולהוקיר תודה.