פרשת וישלח: מחשבות על יחסי אהבה-שנאה בין אחים

מאת: שרון גרוסברד

אתחיל ואומר כי הפעם האחרונה בה נגעתי בטקסט מן התנ"ך, ככל הנראה התרחש בבגרות שלי בתנ"ך וגם אז זה היה מתוך הכרח ולא מתוך בחירה. היום, אחרי שעברו כמה שנים, באתי לקרוא את הטקסט, נשמתי עמוק ותהיתי בליבי, מה צופן לו, בעבורי, הטקסט הזה?

מודה, הייתי סקפטית ואולי אפילו נרתעתי מהאפשרות כי אתחבר אליו. עם תחושות אלו, החלטתי לקפוץ למים, מאחר ו…"התחלתי ולכן אסיים", "התחייבתי ולכן אקיים".

פרשת וישלח מתפרשת על פני כ-23 שנים ומתארת מספר אירועים בחייו של יעקב, אני קוראת ונכנסת לתוך הקשר בין יעקב לעשו – קשר אחאי מורכב, אשר לאורך כל מערכת היחסים ביניהם, ידע עליות וירידות, שנאה ואהבה ולא מעט קשיים.

בפרשות הקודמות מסופר על יעקב שבורח, מתוך פחד מאחיו עשו, שכועס עליו על שגנב את הבכורה. יש כאן חתיכת סיפור. הפרשה שלנו מתחילה במילה וישלח. יעקב מתחיל את הדרך הביתה, בבית נמצא עשו אחיו. פעם אחרונה שנפגשו, הייתה אחרי שיעקב גנב את הבכורה.

בתחילת הפרשה מתואר הרצון של יעקב להתאחד עם אחיו, עשו, לאחר תקופת ניתוק ארוכה. על אף תקופת הניתוק, יעקב בוחר לבוא בדרכי שלום וברכה אל אחיו ולהזכיר לו את היות אחים הם. הוא שולח אליו מלאכים שיכינו ואף ירפדו את הדרך. עשו מצידו, אינו מוכן כל כך מהר להיפרד מן הכעס והתרעומת כנגד אחיו ובוחר להשיב לו באותות מלחמה. וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים אֶל יַעֲקֹב לֵאמֹר בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ

"הציליני נא מיד אחי עשו כי ירא אנוכי אותו פן יבוא והכיני אם כל בנים…".

יעקב מצידו, אמנם חרד וירא לבני משפחתו וצאנו, אך אינו מוכן לוותר על הפיוס והאיחוד עם אחיו. הוא מתגונן בשלוש דרכים, אשר מאמין כי יוכלו להגן הן על היקרים לו והן להשאיר פתח למטרתו, הלא היא איחוד עם אחיו. ראשית, הוא מחלק את העם לשני מחנות, כך שבמידה ומחנה אחד חלילה יותקף, ינצל המחנה השני. שנית, הוא נושא תפילה לאלוהים שיציל אותו מכוונותיו של עשו ולבסוף, הוא מכין מנחה הכוללת בקר וגמלים, ושולח אותה לאחיו. אז מגיע הרגע הדרמטי – רגע המפגש המיוחל.

עשו נענה למחוותיו של יעקב, כך שהרצון והכיסופים לקשר עם אחיו, עולים על הפחד מפני הירידה מן הנשק והפרידה מן הכעס והתרעומת ששירתה אותו תקופה כה ארוכה.

"וירא עשו לקראתו ויחבקהו ויפול על צאווריו וישקהו ויבכו…".

לא בכדי התחברתי לשני הפסוקים הללו, אשר משקפים את הדיאלוג המתמיד המתקיים בקשר האחאי – יחסי שנאה, אהבה, קנאה, יריבות, תחרותיות, מקור לצמיחה והתפתחות. המקום בו אתה, מצד אחד, יכול להרגיש הכי בטוח שאפשר ומה שבאותה נשימה, מאפשר את הפגיעה הגדולה ביותר בך.

כפי שניתן לראות מתוך הפרשה הנשקפת לנגד עינינו, יעקב אמנם רצה מאוד בקשר, אך הבין כי לצד האמונה שעשו ישתכנע וייעתר לו, עליו להתכונן לאפשרות כי עשו עדיין פגוע וכועס וייתכן וינסה לחבל בניסיון הנ"ל ואפילו לתקוף אותו. יעקב היה נכון להיות חשוף בעצמו לפגיעה, אך לא לחשוף את היקרים לו ואילו עשו, ייתכן ותהה עד כמה יעקב רציני ועומד מאחורי הרצון לקשר? האם הוא יעמוד במבחן או שמא יירתע ממנו? נראה כי רק לאחר שעשו היטיב להבין כי יעקב נכון לוותר על כבודו, להיות חשוף לפגיעה פיזית ונפשית כאחד, הוא נעתר והשיל מעצמו את ההגנות והחומות שבנה סביבו במשך שנים, רק בכדי לא להיפגע בשנית. מה שנקרא, צריכים שניים לטנגו – האחד שיהיה נכון לעשות את הצעד קדימה ולהושיט את היד לשלום ואילו השני, שיהיה מוכן לסמוך ולהיעתר להושטת היד. בקשר אחאי, נראה כי אין הכרח שאותו צד תמיד יהיה המוביל או לחילופין, המובל. ישנו מקום למוביליות בקשר, לשינוי עמדות ותפקידים.

הפגישה ביניהם, לקורא הפשוט (מכלילה את עצמי כמובן), נשמעת כפגישה אותנטית, כנה, מלאת אהבה ואינטימיות, כזו אשר באמת המתינו לה יותר מידי שנים.

לא פעם בעודי עובדת עם הורים, הם משתפים בנוגע ליחסי האחאות בתוך משפחתם ותוהים על טיבם. כמו כל דבר, כמעט, בהורות שלנו, גם התייחסותנו ליחסי האחאות של ילדינו, קשורים לחוויות שלנו כילדים: אם היו אלו יחסים נפלאים, אותם אנו מייחלים לשחזר או שמא היו אלו יחסים מורכבים, קשים וכואבים, אותם אנו מייחלים לתקן על ידי שינוי דפוסים מבית אבינו בתוך המשפחה אותה הקמנו. כך או כך, נראה כי זוהי סוגייה מורכבת, אשר כמעט כל הורה, במודע או שלא, נותן לה חשיבות. אחד החששות שלנו כהורים הוא שיחסי ילדינו יעלו על שרטון, כזה אשר הם יתקשו לרדת ממנו, כזה אשר יגרום להם לניתוק הקשר. חשש זה מוביל הורים רבים לשאלה כיצד ניתן לייצר או לשפר יחסים אחאות. התשובה אמנם איננה אחידה בהכרח בין משפחה למשפחה, אך היא ללא ספק מתחילה במסרים המילוליים והלא מילוליים אותם, אנו כהורים, מעבירים לילדינו. לדוגמא, האם אנו מעודדים יריבות ותחרות כשם שעודדו הוריהם של יעקב ועשו? האם אנו מעדיפים, בצורה גלויה או סמויה, ילד אחד על פני האחר? האם אנו מעודדים את ילדינו לפתור בעיות בינם לבין עצמם או שמא אנו נחפזים לסייע בפתרון קונפליקט ושלא במתכוון, הופכים לשופטים בבית משפט? אלו רק כמה דוגמאות בהן ניתן לראות כיצד אנו כהורים עלולים לתרום בצורה שלילית לקשר בין האחים. לחילופין, מהי המידה בה אנו מעודדים את ילדינו לעזור איש לאחיו? עד כמה אנו מקפידים על זמני איכות משפחתיים? מחזקים ומשבחים את ילדינו על רגעי משחק משותפים?

ישנה שפה בלתי מדוברת בין אחים, כזו אשר הורים אינם מבינים אותה על אף כי מנסים רבות ועל אף כי גם הם, ברוב המקרים, מדברים אותה עם אחיהם. גלומים בה, בין אם נודה בכך ובין אם לאו, בין אם נבחר בכך ובין אם לאו, רגשות, מחשבות וסימני שאלה אשר לא תמיד ניתנים להרגעה ולקבלה אמיתית, כדוגמת תחרותיות, היררכיה בתוך המשפחה, השוואה, העדפה, קנאה או יריבות. אני מאמינה כי אין בכל אלו דבר רע או אשר יש בנו מן הצורך להסתיר או לתקן אלא לקבל אותו ולהבין כי זה חלק מעסקת החבילה של מערכת היחסים הזו כך שכאשר אירוע כזה או אחר מתרחש אנו כאחים לא נבהל ונחשוש שמא יחסינו עלו על שרטון לעולם וכהורים, גם כן לא להיבהל על מנת שלא ננסה לתקן זאת במקומם.

היפה בעיני במערכת יחסים אחאית ושהתגלה בפני גם בקריאת פרשת וישלח, היא העובדה כי איזו מערכת יחסים אחאית שלא תהיה, טובה או לא טובה, תמיד מפעם בה הרצון לקשר מיטיב ומשמעותי. כאשר זה הרצון המפעם בקשר, סבורני, כי ביום כזה או אחר, מי מקרוב יותר ומי מרחוק יותר, הוא יצליח להתקיים. חשוב לזכור, כי משלב מסוים, טיבו של הקשר האחאי, יהפוך ברובו להיות באחריות האחים עצמם ולפי רצונם, כך שייתכן ולתקופה מסוימת יחליטו לנתקו ולשוב אליו מאוחר יותר. חשוב כי אנו ההורים, נאפשר להם להיות במורכבות הזו, להביע בקול רם תסכול וקושי הדדי, נאפשר להם לאוורר את הרגשות השליליים הללו החוצה על מנת שיוכלו להתנקות, להתחדש, להתגעגע ולהתמלא ברצון לקשר. וכמובן, שלא נבחר צד של המתרס, אלא נהיה שם, נמתין ונאפשר להם לבחור את הקשר ביניהם.

חזרתי לטקסט המקראי, שנים אחרי שלא פגשתי אותו, דבר אשר עורר בי מעט פחד, רתיעה וניכור, אך להפתעתי הרבה משהרגעתי חששות אלו הצלחתי למצוא בו גם נקודות ייחוס והשקה משמעותיות לחיי האישיים והמקצועיים כאחד. אני חושבת כי נכון יהיה לזכור ולהזכיר לעצמנו, כי הקשר האחאי, הינו המעבדה לחיים, בעזרתה אנו למדים כיצד לתקשר עם אחרים, כיצד להתפשר, לכעוס, לוותר, לתחמן, לעזור, לשאת ולתת, לאהוב, להחליף, לעשות תורות, להתגבר על עלבון, להתעלות על עצמנו, להתפייס ולצמוח מכך. ברגע שנכיר בכך, אנו האחים ואנו ההורים, נוכל לחיות מעט יותר בשלום עם עצמנו.