פרשת וישב: על דרך ארץ והגשמת חלומות

מאת: איריס גלס-שכטר

אני קוראת את פרשת וישב, ואת סיפור הפיכתו של יוסף למנהיג. מבן זקונים מפונק לעבד שמצליח פעם אחר פעם להיחלץ מבורות, מילד שעיוור לקנאת אחיו, לבוגר שרגיש למצוקת אחיו לכלא. 

הפרשה נפתחת בתיאור השנאה ההולכת ונרקמת בין יוסף לאחיו. יוסף מרגיש מורם מאחיו: "יוֹסֵף בֶּן שְׁבַֽע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן" – יוסף לא רועה עימם אלא אותם, הוא הולך ומלשין עליהם "וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶֽם" הילד הקטן שמדבר בגנותם של אחיו, רעב לתשומת לב, מקטין את האחים שלו, מחפש את קרבתו והערכתו של אביהם יעקב, "וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּֽי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּֽים". יעקב (ישראל) אבא שמפלה בין ילדיו, ועושה לילד אחד בגד שהוא סמל למעמד בכיר.

זוהי תחילת הדרך, מכאן זה יכול רק להתדרדר. והאחים? "וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּֽי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַֽיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָֽכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹֽם". הקנאה כל כך צורמת שאפילו הם אינם מסוגלים לברכו בברכת שלום, אפשר לשמוע את המתח, את השנאה ולמרות זאת הוא מתעקש לספר להם את חלום האלומות: "וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּֽחֲוֶיןָ לַֽאֲלֻמָּתִֽי", האחים (והקורא) מפרשים את החלום בצורה הבאה: כל האחים יחדיו בשדה קושרים חבילות של אלומות (שיבולים) קצורות בשדה ולפתע אלומתו של יוסף נעמדת וכל האלומות משתחוות לאלומתו של יוסף. זה חלום חומרי כלכלי, רמז לתלות הכלכלית העתידית.

"יֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹֽמֹתָיו וְעַל דְּבָרָֽיו", אלו המילים האחרונות שהם אומרים לו. פעם הבאה שידברו זה רק באיחוד המשפחות במצרים.  

היהירות של יוסף וחוסר המודעות לסובביו יצרה נתק מוחלט בינו ובין אחיו. ואם זה לא מספיק, יוסף מספר לאביו ואחיו את החלום הבא: "וַיֹּאמֶר הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּֽוֹכָבִים מִֽשְׁתַּֽחֲוִים לִֽי". יעקב מתרגז, מפרש את החלום "מָה הַֽחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּֽחֲוֹת לְךָ אָֽרְצָה" אחיו כבר מנוכרים מיוסף ואינם טורחים להגיב לו בכלל.

בחלום הראשון יוסף חלק מהאחים, בחלום השני הוא כבר מורם מהם, גרמי השמים, לא פחות ולא יותר, משתחווים בפניו. 

האם החלומות הללו מתארים את משאת נפשו של יוסף לשלוט? מדוע הוא מתעקש לשתף את חלומותיו עם אחיו שכבר אינם מדברים איתו, עם אביו שנוזף בו? זה הרי צעד חסר רגישות, אבל נראה שהאש הפנימית בוערת בו והוא נחוש להגשים את חלומותיו גם במחיר פגיעה ביקרים לו, אולי כי הצעד הראשון בדרך למימוש חלומות, הינו שיתוף המסגרת הקרובה אליך תוך יצירת מחויבות אישית? 

הייתי בת שש שהוריי לקחו אותי לצפות במחזמר "יוסף וכתונת הפסים". התרשמתי מיופיו של יוסף ("נער יפה היה"), מכותונת הפסים יוצאת הדופן, מהחלומות הגדולים. כבר במערכה הראשונה ראיתי ביוסף גיבור אשר פניו מיועדות לגדולה. היום אני קוראת את הטקסט ומבינה שליוסף היתה עוד דרך ארוכה לעבור עד שיהיה ראוי לשמש כמנהיג. 

למרות החלומות, יעקב רואה ביוסף בן הזקונים מנהל עבודה ומבקש ממנו "נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן וַֽהֲשִׁבֵנִי דָּבָר" מדוע יוסף שיודע שאחיו אינם אוהבים אותו לוקח על עצמו סיכון ומקבל על עצמו את בקשת אביו לחפשם בשדות?, הוא ממש מתעקש למצאם, אולי כי ידע שלשם הגשמת חלומותיו יצטרך לצאת תחת סינורו וחסותו של יעקב?, אולי כי הוא עיוור לביקורת?

האחים שוקלים להרוג את בעל החלומות. להיפטר ממנו אחת ולתמיד. לבקשת בנימין מסתפקים בהשלכה לבור והפשטה מדרגותיו ואז נמכר כעבד. 

במצרים, כעבד, ללא אביו המגונן ובלי חליפת הפסים, עם תחושה נוראית שאחיו מכרו אותו ואביו מתאבל עליו, יוסף נבחן. הוא עושה חיל בבית פוטיפור, הוא ממונה כמנהל משק הבית "וַיִּמְצָא יוֹסֵף חֵן בְּעֵינָיו וַיְשָׁרֶת אֹתוֹ וַיַּפְקִדֵהוּ עַל בֵּיתוֹ וְכָל יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדֽוֹ", "וַיַּֽעֲזֹב כָּל אֲשֶׁר לוֹ בְּיַד יוֹסֵף וְלֹֽא יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל". יוסף עובר תהליך, עם הזמן יוסף חוזר להאמין בעצמו ואומר לאשת פטיפור שהיא מנסה לשדלו ש"אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי" הוא שומר על היושרה שלו וממאן לשכב עם אשת פטיפור לבקשתה. הוא שוב הוא מופשט מבגדיו, והפעם מושלך לבור הכלא.

בכלא על לא עוול בכפו הוא שומר על אופטימיות, עסוק בעשייה, מראה מנהיגות, עובד קשה ושוב עושה חייל. הוא גם מקודם במעלה הדרגות. עכשיו הוא כבר קשוב למצוקתם של אחיו לתא. הוא דורש בשלומם, מציע עזרתו. איזה הבדל לעומת היחס לאחיו רק כמה שנים קודם. "וַיָּבֹא אֲלֵיהֶם יוֹסֵף בַּבֹּקֶר וַיַּרְא אֹתָם וְהִנָּם זֹֽעֲפִֽים, ויִּשְׁאַל אֶת סְרִיסֵי פַרְעֹה אֲשֶׁר אִתּוֹ בְמִשְׁמַר בֵּית אֲדֹנָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם רָעִים הַיּֽוֹם" 

"וַיְסַפֵּר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת חֲלֹמוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ בַּחֲלוֹמִי וְהִנֵּה גֶפֶן לְפָנָי. וּבַגֶּפֶן שְׁלֹשָׁה שָׂרִיגִם וְהִיא כְפֹרַחַת עָלְתָה נִצָּהּ הִבְשִׁילוּ אַשְׁכְּלֹתֶיהָ עֲנָבִים, וְכוֹס פַּרְעֹה בְּיָדִי וָאֶקַּח אֶת הָעֲנָבִים וָאֶשְׂחַט אֹתָם אֶל כּוֹס פַּרְעֹה וָאֶתֵּן אֶת הַכּוֹס עַל כַּף פַּרְעֹה".

יוסף אומר לשר המשקים שהוא צפוי להשתחרר ולשוב למשרתו הקודמת בארמון פרעה בעוד שלושה ימים ומבקש ממנו: "כִּי אִם זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ כַּֽאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ וְעָשִֽׂיתָ נָּא עִמָּדִי חָסֶד וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל פַּרְעֹה וְהֽוֹצֵאתַנִי מִן הַבַּיִת הַזֶּֽה".

שר האופים מעודד מהחדשות החיוביות, מקביל את חלומו לחלום שר המשקים: "יַּרְא שַׂר הָאֹפִים כִּי טוֹב פָּתָר וַיֹּאמֶר אֶל יוֹסֵף אַף אֲנִי בַּחֲלוֹמִי וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה סַלֵּי חֹרִי עַל רֹאשִׁי. וּבַסַּל הָעֶלְיוֹן מִכֹּל מַאֲכַל פַּרְעֹה מַעֲשֵׂה אֹפֶה וְהָעוֹף אֹכֵל אֹתָם מִן הַסַּל מֵעַל רֹאשִׁי. וַיַּעַן יוֹסֵף וַיֹּאמֶר זֶה פִּתְרֹנוֹ שְׁלֹשֶׁת הַסַּלִּים שְׁלֹשֶׁת יָמִים הֵם. בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ וְתָלָה אוֹתְךָ עַל עֵץ וְאָכַל הָעוֹף אֶת בְּשָׂרְךָ מֵעָלֶיךָ. 

שר המשקים היה אקטיבי בחלומו, שר האופים פסיבי. הפרשה מסתיימת בכך, ששר המשקים אכן משוחרר מהכלא, אך שוכח את יוסף.

פרשת וישב היא פרשה של חלומות, יוסף הוא לא ראשון שחולם חלומות ובטח לא האחרון. וקליפורניה היא המקום של החולמים: זה התחיל עם כורי הזהב והמשיך דרך נאס"א להייטק. חלומות ששינו את העולם כולו.

סטיב ג'ובס, היה חולם. איש חזון. מספרים עליו שהקים את אפל בגראז' ביתו, נזרק מהחברה שאותה הקים על ידי המנכ"ל שאותו הביא לנהל את החברה בגלל שהיה יהיר, גאוותן, ולא הסתדר עם עמיתיו. סטיב היה זאב בודד שהיה מרוכז בעצמו. הוא הקים חברה מתחרה, בה יישם מה שלמד לגבי עבודה בצוות. החברה הצליחה כל כך עד שאפל רכשה אותה והחזירה את סטיב כמנצח לכסא המנכ"ל. 

ליוסף הצעיר היה חלום, והוא רדף אותו במחיר של שנאה מאחיו, ניתוק מאביו שחשב אותו למת, והגלייה מארצו. הוא היה צריך לעבור תהליך של למידת דרך ארץ, ענווה, רגישות לזולת ואמפתיה. רק אז הוא יכל להנהיג. יוסף בן ה-17 לא ראה מעבר לחלמותיו, הוא האמין שההנהגה תפול לידיו כ"אפל" בשל, אבל הוא היה צריך לעבור דרך ארוכה של בדידות, בגידה, גלות ושבי, בכדי להתחבר למנהיג הפנימי שבו.

לסבתא זינה היה מסלול חיים דרמטי משהו, כילדה ביערות גרמניה בשואה, עלייה לישראל וקליטה קשה, מערכות יחסים מורכבות. 

תמיד כשהיתה רואה אותי חולמת בהקיץ הייתה צועקת (ממש),"מה זה הבזיק הזה בעיניים? לכי לחפש משהו לקרוא, לכי לעזור לשכן מקומה ג', לכי להיות שימושית, חלומות לא יתגשמו ככה סתם". לסבתא היתה תבונה ואמונה שטוב לחלום, טוב יותר לעשות למישוש החלום, היא אף פעם לא קפאה על שמריה, תמיד בעשייה, תמיד לומדת. 

אמא שלי תמיד שאלה ועדין שואלת אותי "מה את זוממת עכשיו?", עצם השאלה גרמה לי לחלום, לרצות יותר, לשאוף רחוק, מעולם לא גרמה לי לפקפק ביכולתי להגשים את חלומותיי.

היום? החלומות שמורים לרוב לילדים, מבוגרים מתביישים בהם, לא מגבשים לעצמם אותם, לא מעיזים לחלום. קחו הפסקה ולכו לחלום.