חגיגות חג המולד בגולה: מחשבות על זהות בחודש דצמבר

מאת: טובה בירנבאום

לפני תשע שנים נעשה ע"י משרד הקליטה קמפיין שהצטיין בחוסר הטעם שלו: "הם תמיד יישארו ישראלים. הילדים שלהם לא. עזרו להם לחזור לארץ". יתכן ואתם זוכרים את הסערה סביב שלושת הסרטונים, שבאחד מהם הילדה החמודה מתרגשת מכריסמס במקום מחג החנוכה. אלפיים שנות גלות, רדיפות ופוגרומים עברו אל מול עינינו ושאלנו את עצמינו אם עברנו את כל זה בשביל שהדור הבא ישכח את מורשתו ויתבולל עבור מתנה מנצנצת מתחת לעץ מקושט.

מה יש בחג המולד שמחדיר לליבנו חרדה קיומית כזו ולמה קשה לנו לראות את הילד מתבונן בעיניים נוצצות בסנטה רכוב על איילים?

אני משתמשת בלשון רבים, אבל כמובן שהתחושות לגבי הנושא הן שונות ואינדיבידואליות. בן הזוג שלי, שיחיה, התכווץ הבוקר כשהילדה הקימה עץ כריסמס מאולתר בסלון ופיזזה ברחבי הבית באושר. אני שמחתי על הטבעיות שבה היא נהנית גם מחנוכה וגם מחג המולד, מבלי לחשוב שיש קונפליקט בין השניים.

שאלתי את עצמי למה בקלות כזו אנחנו עוטים על ילדינו תחפושות בהאלווין ויוצאים לצוד ממתקים, אך נחרדים מהמחשבה של עץ אשוח מקושט בתוך הבית.

התרבות היהודית טיפחה לאורך הדורות את ההפרדה התודעתית בין המרחב הפרטי למרחב הציבורי. ההלכה, שהתפתחה ברובה בתקופת הגלות, מדגישה את הנושא בעיקר סביב הלכות שבת. אנחנו, שגדלנו במדינה שבה המרחב הציבורי מדבר ביהודית, מרגישים את זה אולי פחות, אבל למי שגדל בתפוצות ברור מאוד שמה שיהודי מתרחש בפנים – בבית, בבית הכנסת או בג'יסיסי. לכן, למשל, התפיסה של לאכול אוכל כשר בבית ולהקפיד פחות "בחוץ", רווחת מאוד בקהילות היהודיות בעולם, על אף שמבחינה הלכתית טהורה היא לא תופסת, כמובן.

הדבר נכון גם לגבי סממנים דתיים של דתות אחרות: זה מרגיש בסדר להתחפש ולצאת עם החברים לסיור איסוף ממתקים, כל עוד זוהי פעילות שאינה לגמרי נכנסת הביתה. לארח עץ אשוח בסלון זה כבר סיפור אחר לגמרי, כיון שהוא מסמל יותר מכל את ה"כניעה" לתרבות הזרה וההפנמה שלה אל תוך חיינו.

אנחנו יודעים מצוין שלא כל מי שמעמיס על הגג של המכונית עץ שקנה במחיר מצוין ומלכלך את הבית בעלי מחט הוא נוצרי אדוק שאוכל את לחם הקודש בכל יום ראשון בכנסיה, בדיוק כמו שאנחנו חיים לגמרי בשלום עם נרות וקידוש בליל שבת ללא ההקפדה על שבת הלכתית. אנו מכירים מצוין את המשמעות של "דת כתרבות" אבל עדין ההכנסה הביתה היא מחסום פסיכולוגי רב משמעות.

אם נרצה לחוש בארה"ב את התרבות היהודית במרחב הציבורי נוכל לבקר באחת השכונות היהודיות של ברוקלין – וויליאמסבורג או בורו-פארק. שם הצליחה הקהילה לבנות סביבה חומות מדומיינות ולפרסם את נס פך השמן בחלונות הבית, או לערוך הגעלת כלים ברחוב באין מפריע. גם שם קיימת הפרדה, לפחות רעיונית, בין הפנים לחוץ, כאשר החוץ הוא אינטרנט, טלוויזיה ומנהטן. קרובי משפחתי המתגוררים שם חרדים אף הם, לא מהיום בו הילד יבנה עץ אשוח בסלון, אלא מהיום בו יימצא משוטט ליד בית קולנוע.

אז מה זה אומר בפועל? בעיקר שכדאי להפסיק להשקיע אנרגיה בלחשוש וכדאי להשקיע במחשבה על הצֵידָה התרבותית שנרצה להכניס לתרמיל של היקרים לנו: טקס, שיר, טקסט וסיפור. נרצה שכשיחשבו מה היה יהודי בבית בו גדלו – הם לא ייזכרו כיצד ההורים חרדו מהיום בו יביאו בן/בת זוג לא יהודיים, אלא ייזכרו במשמעות והתוכן שהתרבות עליה גדלו העניקה להווייה היום יומית.

אם הילדים סקרניים לגבי תרבויות אחרות, למה לא להעשיר אותם? הם בחכמתם יבינו מה היה חלק מהחיים המשפחתיים ומה היווה בגדר חומר העשרה. וכמובן – יבחרו בעצמם לכשיגדלו. כאשר ישנה אהבה לתרבות שלנו במקום חרדה, כאשר ישנם כבוד וסקרנות כלפי התרבות האחרת, לצד הערכה וכבוד לדורות שקדמו לנו – נפתחים השערים לעושר אינסופי שמי אנחנו שנעמוד בינו לבינם.

אני מאחלת לכולנו חגי חורף בריאים וחמימים. נכון שבימי קורונה אין הרבה לאן ללכת, אבל אולי זוהי הזדמנות לחשוב יותר על המרחב הפרטי ולהשקיע במה שקורה בו ולא במה שצריך להישאר חוץ.