פרשת שמות: על אובדן ומציאת אמונה ופרדוקס ההגירה

מאת: אדם לפיד

פרשת השבוע, פרשת  שמות, מוכרת לנו אולי קצת יותר מאחרות בתורה דרך החיבור הטבורי לחג הפסח ולסיפור המשמעותי ביותר בעיניי של יצירתה ועיצובה של ישראל ממשפחה/שבט לעם.

בפרשה אנחנו פוגשים את משה, גיבור התורה, ומכאן, ולאורך הספרים הבאים, תסופר לידתו וגדילתו של הנער הזה שהופך להיות המושיע של העם עד הפרידה בספר דברים.

עוד בתור ילד הפליאה אותי, העוצמה והחיוניות של סיפורי התנ״ך. כותבי הסיפורים הבינו את החשיבות של הסיפור ביצירת זהות משותפת, לימוד ערכים ושמירת העם היהודי כעם לדורותיו.

אולי העובדה שהכתיבה בתורה היא כל כך מתומצתת, משאירה כר נרחב לדמיון הקוראים והמספרים להחיות את הדמויות, המקומות, הנופים, האירועים, הקולות ואפילו הריחות שמרתקים ומחברים.

משה מתואר בפרשה שלנו כדמות גיבור קלאסית מעוררת הערכה, הערצה והזדהות. הפרשה מתחילה בתיאור המציאות אליה נולד משה – “וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף. וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ. הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ, וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים, לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם וְאֶת-רַעַמְסֵס… וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ״

משה נולד לתוך עם של עבדים עם גזר דין מוות על ראשו. בזכות חכמתן ותושייתן של אמו ואחותו הוא ניצל, וזכה לגדול בחצר המלוכה, כילד חופשי ומלומד. כבר כאן שתול בגיבור בסיס גנטי חזק ואיתו נטוע מרכיב הסביבה החשוב אשר מאפשר לו לראות ולעשות דברים אחרת. בהמשך, משה מדגים כח, אומץ וחוש צדק מפותח כשהוא הורג מצרי שמכה בעבד עברי, מתערב בריב בין 2 עבריים ומציל את בנות יתרו מהרועים. בהמשך, לומדים על הצד הרך יותר שלו – איש משפחה, מפרנס, צנוע, אשר סובל מפחדים כמו כולם. פחד קיומי מפרעה, פחד מדיבור מול קהל, ואולי יותר מהכל – פחד מכישלון: ״וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם״. ולבסוף, הסיפור מרמז לנו על מאפייני חכמה ואף ערמומיות בניהול משא ומתן עם האלוהים במעמד הסנה הבוער שם משה, בזהירות וביסודיות, חוקר את פרטי המשימה, את מדדי ההצלחה, ואת הכלים הנדרשים כדי לצלוח כפי שהיינו מצפים מכל מנהיג שקול וממולח.

וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא־יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא־נִרְאָה אֵלֶיךָ יְהוָה׃ וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוָה מה זה בְיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה׃ וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיַּשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו׃ וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה שְׁלַח יָדְךָ וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיַּחֲזֶק בּוֹ וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ׃ לְמַעַן יַאֲמִינוּ כִּי־נִרְאָה אֵלֶיךָ יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב׃ וַיֹּאמֶר יְהוָה לוֹ עוֹד הָבֵא־נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג׃  וַיֹּאמֶר הָשֵׁב יָדְךָ אֶל־חֵיקֶךָ וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל־חֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ מֵחֵיקוֹ וְהִנֵּה־שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ׃ וְהָיָה אִם־לֹא יַאֲמִינוּ לָךְ וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקֹל הָאֹת הָרִאשׁוֹן וְהֶאֱמִינוּ לְקֹל הָאֹת הָאַחֲרוֹן׃ וְהָיָה אִם־לֹא יַאֲמִינוּ גַּם לִשְׁנֵי הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה וְלֹא יִשְׁמְעוּן לְקֹלֶךָ וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְאֹר וְשָׁפַכְתָּ הַיַּבָּשָׁה וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן־הַיְאֹר וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת׃ וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־יְהוָה בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל־עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד־פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי״. דוגמא נוספת לערמומיות במשא ומתן מתגלה כשמשה מבקש תחילה מפרעה בסך הכל ״חופשה״ של 3 ימים כדי שהעם יחגוג לאלוהים במדבר.

וזהו… ערבבנו את כל המרכיבים, שמנו בתנור המדברי במדיין עד שמת פרעה והנה הגיבור מוכן לצאת לשלב הבא בסיפור ולהציל את עם ישראל.

כשאני קורא את הפסוקים נראה שהאמונה באלוהים או בדת לא ברורה לגמרי באותה תקופה. אין תורה, הלכה, נראה שיש כמה פעולות של מסורת כמו מילה והעלאת זבחים, וכמה סיפורים על אלוהי אברהם, יצחק ויעקב שמוכרים אולי לזקני העם. בדומה, משה גדל בבית פרעה עם חינוך והשפעה מצרית מעורבת עם משהו מההכרה העברית (כנראה מהמטפלת והמיניקה העבריות). בשלב הזה בסיפור יש תחושה של ריחוק גדול ואובדן אמונה אלוהית. משה דורש הוכחות ממשיות: שם, אותות ומופתים כדי לשכנע את  זקני ישראל שיש אלוהים, שהוא אמיתי, ומשה נשלח מטעמו להושיע את ישראל. מציאת אמונה אלוהית עוד תעבור תהליך ארוך עם עליות ומורדות עד וכולל מעמד הר סיני, ומתחילה בקנה מידה בינלאומי בפרשה זו.

שאלה שתמיד הטרידה אותי בסיפור הזה, איפה אלוהים היה במשך 400 השנים? והאם המצב הקשה שאליו הגיעו בני ישראל היה תנאי הכרחי כדי לייצור ליבת אמונה חזקה שתחזיק אלפי שנים סביב הסיפור המופלא של ישראל במצרים?

איני יכול שלא לנסות לדמיין איך אני הייתי מגיב ומה היה פרופיל האמונה שלי אם הייתי בתוך הסיפור. ואתם?

כשאני חושב על משה כבן למשפחה של מהגרים, תמיד הציקה לי הסיבה, או העדר הסיבה, לעבדות עם ישראל במצרים. למה המצרים פחדו והאם דרך הפעולה שלהם הייתה הטובה ביותר? איך מתושבים חוקיים, הפכו בני ישראל לעבדים מועדים להשמדה? מהו התהליך שגרם למצב הזה לאורך 400 השנים מההגירה הראשונה? ואולי יותר מהכל, למה עם ישראל לא הצליח לשנות את המציאות הזו מבפנים או לחלופין יצא ממצרים הרבה לפני שנהיה כל כך גרוע?

סיפורו של עם ישראל במצרים הוא אולי התיעוד הראשון בהיסטוריה של אוכלוסיית מיעוט של מהגרים/פליטים אשר מופלית, מנוצלת ונרמסת עד כדי השמדה, אך זו ללא ספק לא הפעם האחרונה בהיסטוריה ה(לא) אנושית.

הסיפור מתחבר לי להיום, ולכאן, יהדות וישראליות ארה״ב, האם ההגירה, ממניעים חיוביים, זרועה בפרדוקס, ונידונה מראש לכישלון בטווח הקצר או הארוך? אם כן, האם נצליח לזהות מראש שהתהליך קורה? והאם נצליח להשפיע ולשנות תהליך כזה בחברה ובפוליטיקה האמריקאית, או לחלופין, לצאת לפני שיהיה מאוחר?

מאורעות השבוע, משאירות אותי עם תחושות חזקות ומעורבות, מצד אחד זעזוע מהמתקפה החזיתית כנגד הדמוקרטיה והשוויון, ומצד שני הקלה שאיכשהו המערכת שרדה, בקושי, אך שרדה. אני תקווה שהמגמה תמשיך, ולא נתדרדר למצבם של בני ישראל במצרים ולא נהיה זקוקים לעוד גיבור כמשה להושיע.

שבת שלום, בריאה ושקטה.