אמנות הפיוט: שיחה עם הזמר והיוצר יאיר הראל

מאת: יעל יחיאלי

את יאיר הראל אני מכירה כבר שנים, יש לנו כל כך הרבה מעגלים משותפים, אך בעצם אף פעם לא עצרנו לדבר על המהפכה הגדולה שהוא אחד המובילים שלה בשני העשורים האחרונים – עולם הפיוט והתפילה.

אני מתרגשת כל כך לארח את יאיר במפגש מיוחד בתוכנית חמישים גוונים, אז לקראת המפגש שיתקיים השבוע ביום רביעי, ישבנו לשוחח בשעת לילה מאוחרת על פיוטים, זהות, הגירה וקהילה.

יאיר הוא יוצר, זמר, מוזיקאי. מייסד והעורך הראשי של אתר הפיוט והתפילה, יזם מוביל ושותף ביוזמות רבות המחברות בין עבר ועתיד, מזרח ומערב, קהילות, מילים ומנגינות.

אז יאיר, כמי שעוסק בתחום כבר שנים, נתחיל בהכי בסיסי – מה זה פיוט?

"כמו יהודי טוב אני אומר, שאין תשובה אחת, זה הרבה תשובות, הפיוט הוא שירת הקודש העברית, זה פס קול יהודי שמתחיל בתהילים וממשיך עד היום כשברי סחרוף כותב לחן למילים של אבן גבירול ואת יכולה לפתוח את גלגלצ או ספוטיפיי ולשמוע את השיר. זו מערכת יחסים של יחיד וקהילה, של שירים שהתחילו ממקום מאד אישי, והפכו להיות של העם, של הציבור. השירים מלווים את האדם בטקסי החיים, בחגים, שבתות, רגעי משבר ורגעי שמחה, מערכת יחסים של מילים ומוזיקה וליטורגיה".

איך הגעת אל העולם של הפיוט?

"גדלתי עם אבא ממוצא חצי עיראקי וחצי כורדי, אמא ממוצא אמריקאי, בית רב תרבותי. מילדות הייתי הולך עם אבא שלי לתפילה בבית כנסת ספרדי, בבית של סבתא שלי הפיוטים היו חלק מהתרבות. התחנכתי בחינוך הממלכתי-דתי שהוא משוכנז לגמרי, שלא נתן הרבה מקום לזהות המזרחית, ועסק הרבה בשכל ולא ברוח ובנשמה. עם ההתבגרות, הרגשתי שהעולם הדתי בועט אותי. רציתי יותר מהדת אבל לא בצורה הזו, מה שהיה לעולם הדתי להציע לי לא סיפק אותי ועזבתי. ומהרגע הזה התחלתי מסע של למצוא מחדש את הזהות שלי. משהו בי לא הסכים לוותר על היהדות. רציתי אותה ממקום אחר. היה לי חשוב לפתור שם משהו עם העבר שלי. עם העזיבה נשאר לי חלל, ואת החלל שנשאר בי מילאתי בלימודי מוזיקה ומחול. למדתי אצל שלמה בר, התחלתי לתופף, ראיתי שאני נמשך לקצבים עתיקים מתרבויות שונות – מהודו, מספרד, כורדיסטאן מרוקו, שירה אנדלוסית לאו דווקא המרחב היהודי. לאט לאט חזרו לי המנגינות והמילים שגדלתי עליהם. חזרתי לשירים של בית סבתא, הייתי יושב בארכיונים מוזיקלים ומקשיב להקלטות עתיקות. התחלתי מהניסיון להתחקות אחרי השורשים שלי, והגעתי לקהילות ומנהגים ומנגינות ומילים, כזה עושר תרבותי. עולמות של תפילה וקודש, שירה ומנגינות נפתחו בפני וחיברו אותי לבית סבתי הכורדית בשכונת מאה שערים ולמלא קהילות ברחבי הגלובוס".

קשה לעצור את יאיר בתיאורים הסוחפים של המסע שלו, ואני מקשיבה ויכולה לדמיין איך הוא צולל לתוך ארכיונים ומצד אחד נפגש מחדש עם שורשיו, עם סבתו, ומצד שני מגלה עולמות חדשים, אוצר של ממש. ומנסה להבין איך מזה נוצרת תנועה שמגיעה אל המיינסטרים, שמגיעה לגלגלצ…

ומה אתה עושה עם כל זה?

"אני מתחיל לקטלג, לאסוף ויום אחד מתקשרים אלי מקרן אביחי ובית הלל באוניברסיטה העברית שאני אבוא ללמד פיוט. אני לא מבין מאיפה הם חושבים שאני יכול ללמד, אבל אמרתי שאני מוכן לעשות את זה ביחד, סדנה של לימוד משותף, וכך זה התחיל וצבר תאוצה. דווקא בתוך מוסד כל כך שכלתני ואקדמאי נפתח צוהר למשהו אחר. המפגשים היו מרגשים בשביל הסטודנטים/ות ובשבילי. הפיוט חיבר את הא/נשים, זה יישמע קלישאתי, אבל היו שם דתיים, חילוניים, מזרחיים, אשכנזים, עולים חדשים וצברים וזה עבד כמו קסם. הפרוייקט תפס תאוצה ועוד ועוד אוניברסיטאות הצטרפו, זה המשיך לפרויקט גדול "ידידי, השכחת?" של אומנים נפגשים עם הפיוט, זה היה הבסיס שממנו אחר כך יצאו הדיסקים השונים, משם זה התפתח לפרוייקט "קהילות שרות". בכל מיני מתנ"סים התקבצו אנשים ונשים ללמוד יחד פיוטים, לשיר ולנגן ואז התחלנו לאסוף את כל החומרים לתוך אתר אחד, של הפיוטים והמנגינות והסיפורים עד שלפני כמה שנים עברנו להיות חלק מהספריה הלאומית. למעשה, הייתה כאן הכרה של הממסד שיש כאן אוצר של מקורות ייחודיים, והקמנו עוד פרוייקט "בואי לגני" פיוטים בגני ילדים, ילדים ב-1500 גנים שלומדים פיוטים ושרים אותם במקביל לשירי הילדים המוכרים וזה רק ממשיך".

איך זה קורה? מה יש בפיוט שמביא את הא/נשים יחד?

"אני חושב שהעושר שיש בעולם הזה נותן לכל אחד ואחת להרגיש בנוח. יש מי שמתחבר יותר למילים, יש מי שמתחברת יותר למנגינה, יש מי שהשירה המשותפת מושכת אותו, ויש מי שהנגיעה בשירה שיש בה קודש. העולם המסורתי בניגוד לעולם המערבי הוא עולם עם דלתות פתוחות, מי שבא ברוך הבא, לא שואלים אותך אם את מאמינה בזה, לא אם את שומרת שבת או מאמינה באלוהים. זה כל כך עמוק הרעיון הזה שיש מקום לכל אחד ואחת, הלב פתוח, הדלת פתוחה, בואו הצטרפו."

אתה יודע, אני אומרת ליאיר, הפיוטים האלו רובם חוברו בגולה, כשהקהילות היו מתקבצות בבית הכנסת ונמצאות כמיעוט בתוך רוב, כששפת הרחוב הייתה שונה מהשפה בבית. חושבת על הקהילה כאן, ישראלים שחיים בתוך מרחב אמריקאי.

מה אתה חושב על המקום הזה, מה במציאות של הגולה דווקא איפשר את התפתחות הפיוט?

"תראי, הרבה מהפיוט התפתח בתקופה שאנו קוראים לה תור הזהב, לחשוב על זה שהייתה תקופה ש-95% מהעם היהודי דיבר ערבית, אבל הם שמרו מרחב של השפה שלהם, עברית הייתה שפת הקודש והם שמרו עליה מכל משמר. וכתבו בשפה הזו, שירי אהבה ושירי געגועים וגם כמובן שירים לשבתות וחגים. ויחד עם המילים העבריות העתיקות הם נתנו לתרבות המקומית להשפיע עליהם ונוצר איזה דיאלוג בין המילים העתיקות לתרבות המקומית והעכשווית. את יכולה לראות את אותו הפיוט, למשל יה רבון עולם, של ר' ישראל נג'ארה שנולד בדמשק ב-1555, כותב שיר בארמית והפיוט מגיע לתפוצה עצומה – מדינות הבלקן, מרוקו, הודו, אשכנז, ספרד ובכל מקום כותבים לו את הלחן המקומי, אותן המילים מקבלות משמעות שונה, צבע שונה ומנגינה עם צלילי המקום. אני חושב על המוזיקה האמריקאית היא כולה יושבת על שורשים אפריקאים עתיקים, המרחב הפלורליסטי והליברלי הזה שאנחנו כל כך מכירים הוא תוצר של מפגש עם תרבות עתיקה, צלילים, כלי מוזיקה עתיקים ואז נוצר הג'ז והגוספל, הפופ. זה לא יצירות חדשות, אפשר לשמוע את השורשים העתיקים, הקצב, הטונים. זה נותן כל כך הרבה עומק ליצירה. אנחנו בתקופה שכל הזמן רוצים לחדש, כאילו החדש זה הדבר החשוב, ואני חושב שאנחנו מפסידים עומק ועושר שקיים דווקא בישן, בעתיק, בריטואלים שחוזרים על עצמם, ומחברים אותנו לאיזה מעיין עתיק שממשיך לנבוע, זה מחבר אנשים, זה מחבר קהילות וזה חוצה יבשות".

אנחנו לקראת סיום ואני לא יכולה שלא לשאול את יאיר על השנה האחרונה,

מה קרה לפיוט בשנה של קורונה?

"לא נעים לי לומר", הוא עונה, "אבל הכניסות לאתר עלו ב-300% בשנה הזו, סביב החגים, בגלל שלא היו בתי כנסת, בגלל שמשפחות היו צריכות למצוא את הדרך לציין את החג בבית ולייצר מסורת, אנשים חיפשו השראה, חיפשו אפשרויות לעצב את החיים היהודיים שלהם והגיעו אל הפיוט. אנחנו בימים אלו עובדים על תרגום האתר לאנגלית (אגב, הפרוייקט קצת תקוע, אז אם יש מי שרוצה לעזור שייצור איתי קשר, אומר יאיר) ויש כניסות לאתר מכל העולם. כך שלמרות שפיוט הוא מרחב מאד קהילתי, קשה מאד לעשות אותו לבד, וגם זום עוד לא גילו איך אפשר לשיר יחד, אבל אני רואה שדווקא בתקופה הזו, יש ביקוש לפיוטים העתיקים האלו שחלקם נכתבו בתקופות קשות של מגפות ורדיפות, אולי דווקא במילים האלו ובמנגינות השונות יש נחמה ותקווה".

היה לי קשה לסיים את השיחה, אני מודה, הטון, המילים והרוגע של יאיר היו לי נעימים כל כך ושמחתי לדעת שבעוד כמה ימים ניפגש שוב, מפגש שפתוח לכל הקהילה בו נמשיך לדבר על הקסם הזה שנקרא פיוט.

וכמו שהקסם הזה נגע ביאיר, גם א.נשים בקהילתינו גילו עולם חדש כשנחשפו לראשונה לעולם הפיוט. איתי שמי, האיש והתקליט, נזכר ברגע בו אמנים גדולים שהעריץ וביניהם ברי סחרוף, מאיר בנאי ואתי אנקרי עשו תפנית במקום הכי לא צפוי והוציאו, כל אחד מהם באופן עצמאי, אלבום בו הטקסטים (ובחלק מהמקרים גם הלחנים) לקוחים משירת ספרד ומפיוטים עתיקים. וכך הוא מספר:

"לא גדלתי על פיוטים. ממש לא. המוזיקה שליוותה את נעורי בקיבוץ כללה את הביטלס, הסטונס, ניל יאנג, קט סטיבנס ושאר כוכבי שנות השישים, את אריק ושלום, את הרוק הכבד של דיפ פרפל ולד זפלין או הרוק המתקדם של פינק פלויד, ג'נסיס, ג'טרו טול וקינג קרימזון. לכן כשנתקלתי ב 2007 באלבום ״שמע קולי״ של מאיר בנאי הרמתי גבה. מה פתאום ההוא שכותב על הלילה של אתי או שר את שירו של שפשף מביא לי שלום שבזי או שלמה אבן גבירול? בנאי הצליח להאיר לי בזכות הלחנים הנהדרים שלו את אותם טקסטים עתיקים בלי לגרום לי לברוח בשעטה כפי שברחתי מהשירים הרוסיים שהתנגנו בתקליטי הגבעטרון של הורי. מאיר הראה לי שהיתה הרבה תשוקה וארוטיקה באותם פיוטים נושנים. קחו למשל את ״איילת חן״ של שבזי שפותח את האלבום:

״ובלילה, ובלילה בתוך חיקה מלוני״

ובהמשך:

״לכוס יינה אני תמיד מזומן

ונתערב, ונתערב חמד יינה בייני״.

גם אבן עזרא לא טומן ידו בצלחת ב״לך אלי״ שמבטא יפה אהבה רוחנית לאל עם פירוט אברי גוף כאילו זו היתה אהבה גשמית לאישה:

״לך אלי תשוקתי, בך חשקי ואהבתי

לך לבי וכליותי, לך רוחי ונשמתי

לך ידי לך רגלי וממך היא תכונתי

לך עצמי לך דמי ועורי עם גוויתי״

ממש באותה שנה חבר ברי סחרוף לרע מוכיח (לו שמורה אצלי פינה חמה עוד מימיו בלהקת ״רעש״) ויחד העלו מופע המוקדש כולו לשירתו של שלמה אבן גבירול במסגרת פסטיבל העוד. שנתיים מאוחר יותר ההופעה יצאה כאלבום בשם ״אדומי השפתות״. מוכיח וסחרוף הגיעו עם המופע המדובר גם אלינו לעמק. ראיתי אותם באולם בסטנפורד. תזמורת שלמה שכללה עוד, כלי הקשה למיניהם, גיטרות וכלי מיתר מזרחיים שאיני זוכר את שמם. קירות האולם הידהדו בלב האקדמי של המערב החדש פיוטים יהודיים שנכתבו כמעט אלף שנה קודם לכן בספרד המוסלמית. להפתעתי היו בקהל לא מעט לא ישראלים ומשיחה אקראית עם סטודנטים למדתי שלמחרת נערך מפגש עם הסטודנטים בו יספרו המוזיקאים על יצירתו של שלמה אבן גבירול ועל העבודה על הפרויקט.

בערך באותו זמן הוציאה אתי אנקרי אלבום המוקדש לשירי יהודה הלוי. במקרה של אתי זה הרבה פחות הפתיע אותי. אחרי ההצלחה המטאורית של ״רואה לך בעיניים״ בעל האופי הרוקיסטי, אתי החלה במסע חזרה בתשובה. ב 2009 היא כבר היתה עמוק בדת והרגישה מחוברת הרבה יותר לטקסטים של רבי יהודה הלוי מאשר לאלו שהיא עצמה כתבה בצעירותה.

אני לא יודע מה גרם באותן שנים לפרץ ההתעניינות המחודשת הזו בפיוטים, אם זה מתור הזהב של יהדות ספרד, יהדות תימן או ממקומות אחרים בעולם, אבל בזכות ההנגשה של אמנים שאהבתי ושבאו מהעולם שלי, גם קיבוצניק חילוני שהזמירות והפיוטים היחידים שהכיר היו מלימודי ההפטרה של העליה לתורה, למד להיפתח ולראות את היופי בטקסטים שנכתבו קצת לפני שהנדריקס קנה את הגיטרה החשמלית הראשונה שלו.

מוזמנים/ות להצטרף אלינו יום רביעי 3 בפברואר בשעה 8:30 בערב. להרשמה לחצו כאן.