פרשת בשלח: נכנסים לשבת שירה
במסורת היהודית, השבת של פרשת בשלח קיבלה שם מיוחד - שבת שירה. השם הגיע בעקבות שני שירים המופיעים בפרשה – שני השירים הראשונים שנכתבו בציביליזציה היהודית. יעל יחיאלי צללה אל תוך אותם שירים שהיוו את הבסיס לשירה היהודית וחשבה על השירים בתרבות שלנו שבאו בעקבותיהם
מאת: יעל יחיאלי
"כמה שירים אפשר לכתוב על אמריקה", שואל פורטיס, כי הוא יודע שאפשר לכתוב בלי סוף, ועדיין כל השירים לא יצליחו לתאר את כל מה שיש בה. כמו השירים על אהבה, על כאב, יש גבול אין גבול הוליווד כבר לא זוכרת…
פרשת השבוע היא פרשת בשלח במסורת היהודית והשבת הזו קיבלה שם מיוחד – שבת שירה. השם הגיע בעקבות שני שירים המופיעים בפרשה – שני השירים הראשונים שנכתבו בציביליזציה היהודית. ספר בראשית מלא בסיפורים, אך אין בו אף לא מילה אחת של שירה והנה במעבר לספר שמות, במעבר להיותנו עם מתחילים להגיע גם השירים. כי עם צריך שירים, זה חלק ממה שבונה את הזהות שלו והשירים לפעמים גם מספרים את הסיפור של העם.
השיר הראשון מופיע מיד לאחר קריעת ים סוף. אחרי המירוץ הזה, שבני ובנות ישראל יצאו ממצרים בקושי רב והוא יתחיל במילה אחת קצרה – אז. אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת.
השיר מסמל אולי איזשהו זיכרון לכך שהם לא ממש רצו לצאת, חלק כן, הרוב כנראה לא. הבחוץ היה יותר מאיים מהמציאות המוכרת. ומי אמר שבמקום החדש יהיה יותר טוב, ותכלס אולי יותר נוח פה. ובסוף הםן יצאו, חלק ביד חזקה ובזרוע נטויה וחלק בבעיטה בתחת. הםן ייצאו ממצרים, יעמדו מול ים, פחד אלוהים, איך אפשר להמשיך מכאן? ואז יגיע הנס והים ייקרע לשניים, וברגע שהם יהיו אחרי באופן ספונטני תיבקע השירה אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת. המילה הראשונה הזו – אז – מספרת בעצם את מה שהיה לפני. את המסע הארוך, את הפחד ,החושך, ועכשיו זה מאחורנו. אז ישיר משה ובני ישראל, הם פוצחים בשירה, שירה שמוקדשת לאלוהים שהציל, שירה שמאדירה אותו – מי מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה'!! מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ!! נוֹרָא תְהִלֹּת! עֹשֵׂה פֶלֶא! זו שירה ארוכה, מלא מילים שמנסות לתאר את גודל האירוע ומסתיימת במבט אל העתיד –
ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד!! שירה שמתחילה בעבר "אז" ומסתיימת בעתיד "לעולם ועד". זהו, אתה שלנו. לעולמים. והשירה לא מספרת שבעוד שלושה פסוקים הם יתחילו להתלונן לאלוהים, על אלוהים, על זה שאין להם מים וחם ומדבר. שהם יבקשו לחזור מצריימה, שהם יבנו אלוהים אחרים בדמות עגל של זהב. השירה לוקחת את הרגע הזה של ההצלה, של השמחה אחרי הפחד ומתפרצת החוצה. זה מה שקורה רגע אחרי ה"אז". ומיד אחרי שהם מסיימים, אפשר לשמוע את דפיקות הלב מאטות, את הקולות נרגעים את השקט שאחרי. והופה, מגיעה עוד שירה הפעם עם תופים ומחולות (מכאן הביטוי).
וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת. וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַיהוָה כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם. השירה של מרים היא שירה קצרה. משפט אחד בלבד. לא שיר עם התחלה אמצע וסוף, סוג אחר של שירה – שיר של מוזיקה וגוף, כלים, תופים ומחולות. כי כמו שעל אמריקה אפשר לכתוב הרבה שירים, ככה גם על אירוע מכונן שכזה של יציאת מצרים. של יציאה מעבדות לחירות אפשר לכתוב כמה שירים. יכול להיות שהיו שם עוד שירים, ועוד מנגינות, והם לא נכנסו לסיפור התורה, אבל לפחות שני שירים על אותו אירוע נשארו לנו, אולי כדי להזכיר לנו שאין דבר כזה נקודת מבט אחת. ועל כל שיר שנכתב יש שיר אחר שאומר את זה קצת אחרת. ויש מקום לזה ולזה. ופעם אחת משה יוביל את השירה ופעם אחת מרים תוביל, ויש מקום לזה ולזה. ולאט לאט ייבנה פלייליסט יהודי שכזה, שיתחיל בשירת הים וימשיך בכל השירים שיבואו אחריו, על מאורעות משמחים וגם כאלו שפחות, על אהבה, על כאב, על ט"ו בשבט שהיה השבוע וגם על יום השואה הבין לאומי שציינו. על כל אחד מאלו אפשר לומר – כמה שירים אפשר לכתוב על…
ובימים האלו, ימי מגיפה עולמית אני חושבת שאולי ברגעים האלו ממש יוצרים ויוצרות כותבים/ות את השירים על התקופה הזו, כמה שירים ייכתבו על הימים האלו של המסכות והפחד, ריבועי הזום והחיבוק שלא התחבקנו כבר מידי הרבה זמן. וכמה שירים יכתבו ביום שאחרי ובאלו סגנונות הם ייכתבו, ונקודות המבט. וכמה שאני מחכה ליום שנצא מהמצרים הזו, שנוכל להתחבק, לשיר ולרקוד, ניתן ידיים בלי פחד ובלי חיטוי, נצא בתופים ובמחולות, נסתכל אחורה ונאמר "אז".
