פרשת יִתְרוֹ: אז למה לי יתרו עכשיו?

מאת: דנה גריצר-גוטליב

מכירים/ות את השיר ״לא טוב היות המנהיג לבדו, אבל הוא לבדו בין כה וכה״?

פרשת השבוע שלנו היא פרשת יִתְרוֹ, והשאלה הראשונה שעולה היא מיהו האיש ואיך הוא קשור לפה?

הפרשה מתחילה לספר לנו על יתרו, כהן מִידְיַנִי, גוי, עובד עבודה זרה שהיה מיועצי פרעה (כך אומרים הפרשנים). בהמשך הוא הופך לחתנו של משה אחרי שזה נמלט למדיין. אחרי כמה שנים משה חוזר למצריים להוציא משם עם של עבדים והקשר ביניהם מתנתק. עכשיו, ביושבו במִדְיָן, מגיעות לאוזניו ידיעות וכך מתחילה הפרשה:

״וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ: … וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה אֶת-צִפֹּרָה אֵשֶׁת מֹשֶׁה…וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ–אֶל-מֹשֶׁה אֶל-הַמִּדְבָּר…״

השימוש בשלושה פעלים, ״וַיִּשְׁמַע, וַיִּקַּח וַיָּבֹא (עבר, הווה ועתיד. פסיבי, אקטיבי ואקסטרה אקטיבי) מלמדים על איש תבוני בעל אופי מעשי. יתרו שומע, אוסף את בתו והנכדים והם יוצאים למסע מאתגר במדבר, לפגוש במשה. במפגש המרגש;

״ויְסַפֵּר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם עַל אוֹדֹת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל-הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ וַיַּצִּלֵם יְהוָה״.

יתרו זוכר את משה עוד בימים שייעץ לפרעה, מִתְפָּעֵל וּמַכּיר לראשונה באלוהי ישראל. במעשיו זובח זבח וסועד את העם התשוש וכך קושר בין הצלחת הבריחה, המסע ואוכל. יתרו מחבר בין הרוחני והקדוש לגשמי, לכאן ועכשיו, לשמחה רחבה ומשותפת. תיאור הפרופיל של יתרו הוא רמז לבאות. למחרת הסעודה, הולך עם משה לעבודה, צופה בו, רושם כמה הערות על חתיכת אבן ואומר:

״מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן-בֹּקֶר עַד-עָרֶב … לֹא–טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ  כִּי-כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא–תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ.״

יתרו רואה את השחיקה של משה כשופט ומנהיג יחיד. תפיסתו היא ״כי לא טוב היות המנהיג לבדו״ וממנה עצמו (כמובן ברשות) ליועץ הארגוני הראשון בתולדות עמנו. הוא מציע להקים מבנה היררכי של שרים שיטפלו בענייניו היומיומיים של עַם ״וְכָל-הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ הֵם וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ.״ יתרו מלמד את משה טכניקת פיזור סמכויות. בכך מאפשר למשה פְּנִיוּת בחיבור וקשר בין אלוהים והאדם. אבל, מצד שני, מתחיל תהליך של ריחוק, ניתוק ובדידות של מנהיג שאינו בא כמעט יותר בקרב עמו. האם לזה התכוון יתרו?

כמי שעוסקת בקהילה, אני רואה תהליכים ארגוניים, סוגים ומודלים שונים של מנהיגות. יש מודלים של מנהיגות ריכוזית, מנהיגות שיתופית ומה שביניהן. באופן אישי עבודת צוות היא חלק משמעותי בתהליך של צמיחה והיא מיטיבה ומעוררת אותי.

משה, החל כמתווך בין אלוהים לעם העבדים. במסע לארץ המובטחת הפך למנהיג עַם חופשי, קרס תחת הנטל ולא התפנה לעיקר. חותנו המנוסה והגוי, האחר, הזר, בא לעזרתו מרחוק, משבח ומחזק מרומם ומניח תשתית ארגונית לניהול קהילת עַם. משה יכול סוף סוף לעסוק בעיקר, להתרחק על מנת לראות את השלם ולעסוק בחשיבה אסטרטגית. האם משה משכיל לעשות זאת? האם נעזר בקבוצה של יועצים חוץ מאלוהים? מנהל ישיבות בורד? מתייחס למשובים? כמה רחוק הולך מהעם?

אלו שאלות חשובות במודלים של מנהיגות וארגון. יש לי אמפטיה למשה, בכל זאת, אלוהים מינה אותו ולא להיפך. למשה פלוסים רבים אך הוא חסר ניסיון. אופי המנהיגות שהייתה טובה למצרים אינה מתאימה למסע וכניסה של עַם לארץ חדשה. זהירות ספוילר! בהמשך הפרשות העתידיות, אנחנו למדים שאופיו ובדידותו מתעצמים והוא מסיים את חייו רגע לפני הכניסה לארץ המובטחת. עצוב אבל לא מפתיע, גם לזה סיבה…

לסיכומו של דבר, בפרשת יתרו מתואר עַם נמלט של עבדים החוצה ים וממשיך במסע מפרך במדבר. דילמות חדשות של אופי ומנהיגות עולות על פני השטח. איש אחד חכם וגוי, בעל תבונה ומעשה עושה דרך ארוכה ללמד ייעוץ ארגוני ומשה היהודי מקשיב לגוי. זה לא כתוב במקרה. אין לנו תשובות להכל, לאף אחד אין.

פרשת יתרו חשובה ודרמטית בקורות העם היהודי ושיאה מעמד הר סיני, ברית העם עם אלוהיו וקבלת לוחות הברית אבל לא פחות הפרשה עוסקת בשיעור על מנהיגות וניהול קהילה.

יש כאן הזמנה מקראית לבוא פתוחים, להפיק מסקנות ויותר מכך, אנו נדרשים להכיר, להכיל, לשמוע, ובעיקר ללמוד מן האחר, לכבד זהויות, אמונות ועמים גם אם הם לא יהודים.

אז למה לי יתרו עכשיו? זה למה.

מוקדש לאבי ישראל גְרַיצֶר זכרונו לברכה שהיום יום הולדתו.

5.2.1923