פרשת משפטים: שיעור קצר בתורת המשפט ובהכרעת הרוב

מאת: עופר כדר

ב-17 לינואר שנת 1973 נידון בבית המשפט העליון בארה”ב משפט שנודע אחר כך בשם פרונטיירו נגד ריצ’רדסון (Frontiero vs Richardson). קצינת חיל האוויר שרון פרונטיירו היתה התובעת – מסתבר שהטבות כספיות ובריאותיות שונות שהיו ניתנות לנשות הקצינים המשרתים לא ניתנו לבעלה של הקצינה פרונטיירו. היא תבעה על בסיס אפליה והמקרה עבר את הערכאות השונות עד הגיעו לבית המשפט העליון. את התובעת יצגה קבוצת עורכי דין מה ACLU שהתמחתה באפליית נשים , בראש הצוות עמדה עורכת דין מבריקה אשר לפי הנוכחים במשפט הציגה את טיעוני הסיכום במשפט בשטף ובצורה מזהירה תוך הבאת תימוכין ותקדימים עד כדי כך שהשופטים נותרו המומים וללא שאלות. התביעה זכתה לרוב לא מספיק של 4 שופטים בלבד אך גררה אחריה גל של חקיקות אשר בסופו של דבר אילצה את הממשלה לספק הסברים במידה והפלתה מי מעובדיה.

היה זה משפטה הראשון מול העליון של עורכת הדין , אך רק אחד מיני רבים בשרשרת ארוכה של תביעות למען צדק חברתי ואי-אפליה כנגד מיעוטים. שמה היה רות ביידר גינזברג.

על דרכה המפותלת ורצופת המהמורות בעולם של גברים עד שמונתה לבית המשפט העליון ב 1993 על ידי הנשיא לשעבר ביל קלינטון סופר לא מעט. פרשת השבוע פרשת משפטים פותחת במילים וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם. זו  פרשה מרתקת עם מלא חוקים ומצוות בניסיון לייצר עם ותרבות מסויימת שממנה נבנתה עם השנים המסורת היהודית.

אם בפרשה הקודמת, פרשת יתרו, אנחנו מקבלים שיעור בממשל, על הצורך להקים מנגנון ממשלתי כך שמשה לא ייעשה את כל העבודה בעצמו, בפרשת משפטים נרמז על הצורך להקים מנגנון שיפסוק לפי החוקים החדשים שזה לא מכבר ניתנו לעם, הלוא היא המערכת השופטת.

לא היה קל לבחור נושא אחד ולהתמקד בו בפרשה שדנה ב’עין תחת עין’, משפט העבד והאמה, שור מועד, גדי בחלב אמו המפורסם ואפילו קביעתם לראשונה של שלושת הרגלים כחגים לאומיים.

בתוך אוסף החוקים הדי ברורים המובאים בפרשה בחרתי להתמקד בפסוק אחד לא כל כך ברור שמשך את תשומת ליבי – משהו בו לא לגמרי מובן ויחד עם זאת נשמע מוכר ואולי גם הגיוני- לֹא־תִֽהְיֶ֥ה אַֽחֲרֵֽי־רַבִּ֖ים לְרָעֹ֑ת וְלֹא־תַֽעֲנֶ֣ה עַל־רִ֗ב לִנְטֹ֛ת אַֽחֲרֵ֥י רַבִּ֖ים לְהַטֹּֽת.

באופן לא מפתיע, מסתבר כי למשפט זה הרבה פרשנויות: ראשית יש כאן הנחה מסויימת, ״הרוב קובע״ – יש הרואים בפסוק רמיזה לכך שמעבר לחוקים צריך שופטים שיכריעו בחוקים הנזכרים בפרשה ורצוי יותר משופט אחד בסוגיות משמעותיות – דיני נפשות. אם חושבים על זה, זה לא מובן בכלל בעולם של מלכים ועבדים, שליטים מכח ולא מזכות, עולם שבו קיים חוק אחד, חוק השליט.

שנית, אפילו הפשט של הפסוק כבר הולך צעד אחד קדימה ורואה את הסיכונים בכך – יש כאן אזהרה מעשיית מעשים רעים כתוצאה מהליכה בעקבות הרוב ״כמו עדר״ ובלי חשיבה עצמאית, גם הנטייה לכיוון הרוב בריב או ויכוח ללא כל סיבה מוצדקת – אסורים. לעומת זאת, המדרש של חז״ל לוקח את זה למקום אחר לחלוטין, לפי האגדה הידועה בכינויה ״תנורו של עכנאי״, המופיע בתלמוד ובו מתקיים ויכוח לפי מה ייקבעו החוקים, כשצד אחד מביא הוכחות קוסמיות, אבל חז״ל חוזרים על הפשט כי ״הרוב קובע״, מוסיף ואומר כי מרגע שהתקבלה התורה בהר סיני החוקים הם בידי בני האדם, לפרשם ולהכריע בשעת צורך, אפילו אם יש ציווי אלוהי בעניין (!) בדמותה של בת קול שיצתה מהשמיים ותמכה בדעת היחיד של ר׳ אליעזר, להכרעה אנושית, יש לנהוג לפי ״אחרי רבים להטות״ שהתקבלה על פי רוב הרבנים הפוסקים ולא על פי אלוהים או סימנים מבחוץ.

זה די מעניין לראות איך נלקח פסוק פשוט לכאורה שמזהיר מ״דיקטטורת הרוב״ ומרמז שיש צורך בבתי משפט וברוב של שופטים שיכריעו לפי שאר החוקים הנזכרים בפרשה (בנושאים מגוונים כמו גניבה, אונס, הטלת מום, חוקי עבדים) והופך לשיר הלל ומתן לגיטימציה לדעת הרוב, אפילו על פני ציווי אלוהי.

אז מה המסקנה ?

נחזור לגינזברג – השופטת ז״ל, טרם מונתה לשופטת בבית המשפט העליון, היתה ידועה בלוחמנותה והתנגדויותיה הרבות (I dissent) לדעת הרוב – רוב הציבור, שתמך באפליית מהגרים, יהודים, שחורים ואף רוב השופטים שנתן לאפליה תוקף של צדק ומראית עין של קיום החוקה גם במקרים מאוד ברורים של אפליה וחוסר שיוויון.

מסתבר שבאווירה ציבורית מסויימת, גם הרוב לא אחת טועה והשופטים, אשר בתוך עמם הם חיים, עלולים לפרש בצורה מאוד מסויימת את החוקים, גם לכאורה חוקים מאוד ברורים הדוגלים בשיוויון ואי אפליה.

אז הרוב קובע או לא?

כשאני קורא את הפסוקים האלו היום אני לא יכול שלא לקשר את זה לתפקיד האזרח החי במדינה דמוקרטית: נכון, חוקים יש לנו למכביר וגם בתי משפט ושופטים, מערכת סדורה ומאורגנת, קל מאוד לסמוך בעינים עצומות שהמערכת תעשה את שלה, החוקים הם די ברורים, כמו בפרשה שלפנינו, ובמקרה של מחלוקת, הצדק על פי דעת הרוב, יצא לאור והסדר הקוסמי ישמר… אז הכל סבבה לא? זהו, שלא בדיוק: הקריאה שלי של הפסוק היא שלמרות כל המנגנונים והבלמים, אם האזרחים ישקעו בשלווה ויסמכו על השלטון בעיניים עצומות, כי הרי השלטון נבחר על פי הרוב, יקרו כאן הרבה מקרים של נטייה אחרי "רבים לרעות" וכשהעיניים יפקחו לבסוף נגלה שאיחרנו את המועד – כי בסופו של הדבר, הנשק הכי גדול של הדיקטטורה והפאשיזם היא אדישות האזרחים.