פרשת תצווה: האם האדם עושה את הבגד או הבגד עושה את האדם?

מאת: רלי זיגל

בכל בוקר כשאני פותחת את ארון הבגדים שלי אני שואלת את עצמי – בשביל מה אני צריכה את כל הבגדים היפים האלו? שהרי בשנה האחרונה אני בעיקר לובשת חולצת טריקו ומכנסיים נוחים, משפרת את המראה לטובת זום עם ז'קט נחמד ועגילים, קצת איפור ואני מוכנה. זה הפשט.

בתהליך שיפור המראה, משהו קורה, לא רק בחוץ אך גם בפנים ואני מרגישה שונה, יותר כמו מה שאני רוצה להרגיש, קצת התעלות מעל הביגוד היומיומי, משהו זז. זה הדרש.

פרשת תצווה, הנמצאת לקראת סוף ספר שמות, ממשיכה את פרשת תרומה בפירוט תוכניות בניית המשכן והכנת בגדי הכוהנים, כפי שמשה מקבל אותן על הר-סיני. הפרשה מפרטת בפרטי פרטים את בגדי אהרון הכהן הגדול ובניו וגם את תהליך הקרבת הקורבנות.

בעודי קוראת את הפרשה שאלתי את עצמי – למה הפירוט הזה, פרטי הפרטים כמו בגיליון אופנה שלם בפרשה אחת, אז החלטתי לצאת למסע להבין מה יש מאחורי הבגדים האלו של הכהן. אחרי פסוקי ההקדמה מגיע הפסוק –"ְעָשִׂ֥יתָ בִגְדֵי־קֹ֖דֶשׁ לְאַהֲרֹ֣ן אָחִ֑יךָ לְכָב֖וֹד וּלְתִפְאָֽרֶת׃ ואחריו וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ לִי.”

אהבתי ללמוד שהעבודה החשובה הזו תעשה מתוך חוכמה, לא סתם חכמה אלא חכמת הלב. הפסוק מדגיש את ההנחיה שלא כל אדם יכול לתכנן בגדים אלו, אלא דרושה חכמה לעיצוב והכנת הבגדים המיועדים לאהרון, לקדשו לכהונתו לה'. מה זה רוח חכמה? פרשנות שמאוד התחברתי אליה היא שייתכן והתורה מתכוונת ש"חכם לב", בפרט כשמדובר בבניית המשכן, הם אנשים שניחנו באינטלגנציה רגשית גבוהה, בעלי רגישות חברתית מפותחת, וזוהי חכמת הלב המבוקשת.

הפרשנות הזו הובילה אותי לתהליך אותו אני עוברת במקצועי כמעצבת פרחים כשאני מתכננת ואוספת את החומרים לעיצוב פרחים. אני מרגישה כמה אני רוצה שמי שחווה את הסידור שלי ירגיש את כל האהבה שנמצאת בפרחים. הרגשות משתנים עם האירוע, בין סידור לשולחן שבת שיהיה מרגיע, לבר מצווה שיהיה גדול מתוחכם ומרהיב בגודלו, אבל בכל המקרים העיצוב הוא הרבה מעבר לפרחים והקונסטרוקציה, הוא שם להלהיב, לרגש, למשוך את העין, בקיצור חוויה לכל החושים. לדעתי, גם המטרה של בגדי הכהן הגדול היא לעורר את החושים, ולהרגיש התעלות נפש גם של הכהן אשר לובש אותם וגם של העם אשר צופה בו.

הפסוק "וְעָשִׂ֥יתָ בִגְדֵי־קֹ֖דֶשׁ לְאַהֲרֹ֣ן אָחִ֑יךָ לְכָב֖וֹד וּלְתִפְאָֽרֶת׃" מדגיש את המטרה שלשמה הבגדים נתפרים.

לכבוד ולתפארת – למי הכבוד ולמי התפארת? הרמב"ן מפרש "אלה הבגדים לבושי מלכות הן, בדמותן ילבשו המלכים בזמן התורה."

לפי הרמב"ן, הכהן הגדול מועלה לרמת מלכים, והרי שבזמן המקדש עוד אין מלכים בישראל ויתכן שזו ההתחלה של הכנת העם למלכים שיבואו אחרי. הרעיון של העלאת מעמדו של הכהן הגדול דרך בגדיו כדי שהעם יראה וידע שהוא האדם הקרוב לה'. העושר של הבגדים, כמו בארון הבגדים שלי ובחירתי בלבוש, תפקידו להתעלות.

אחרי הפסוקים האלו יש פירוט מדהים של כל חלקי הלבוש  – האפוד, החושן, המעיל, הציץ, כל חלק מפורט מאד ושאלתי את עצמי (ואת Sefaria) מה הוא מסמל? למה הכהן הגדול צריך ללבוש את כל הלבוש הזה על גופו?

אפוד- "וְעָשׂ֖וּ אֶת־הָאֵפֹ֑ד זָ֠הָב תְּכֵ֨לֶת וְאַרְגָּמָ֜ן תּוֹלַ֧עַת שָׁנִ֛י וְשֵׁ֥שׁ מָשְׁזָ֖ר מַעֲשֵׂ֥ה חֹשֵֽׁב." האפוד הוא בגד עשוי כמין סינר מן החזה ועד לעקביים, על כתפי האפוד יהיו קבועות שתי אבנים ועליהם שמות שבטי בני ישראל;

הכהן הגדול מצווה לשאת על כתפיו, להיות המייצג של שבטי ישראל אל מול ה', לזכור את האחריות הגדולה המוטלת על כתפיו כשהמנהיג הדתי של העם. ומה אני נושאת על כתפי? את משפחתי, את ילדי, את האחריות הגדולה שיש בי להיות לכבוד ולתפארת, לא רק לעצמי, אלא לכל האנשים הקשורים אלי.

החושן- ו"ְעָשִׂ֜יתָ חֹ֤שֶׁן מִשְׁפָּט֙ מַעֲשֵׂ֣ה חֹשֵׁ֔ב כְּמַעֲשֵׂ֥ה אֵפֹ֖ד תַּעֲשֶׂ֑נּוּ זָ֠הָב תְּכֵ֨לֶת וְאַרְגָּמָ֜ן וְתוֹלַ֧עַת שָׁנִ֛י וְשֵׁ֥שׁ מָשְׁזָ֖ר תַּעֲשֶׂ֥ה אֹתֽוֹ׃"  החושן הוא בד ארוג ובו קבועות שתים עשרה אבנים יקרות, על כל אבן חקוק שם של שבט משבטי ישראל;

מטרת 12 האבנים המשובצות בחושן נוספת לאפוד. החושן יתלה על ליבו של הכהן הגדול, לא די בשמות השבטים על כתפיו של הכהן הגדול, צריך גם לזכור שכל אחת מהאבנים מיוחדת היא ונדירה, אין האחת דומה לשניה. החושן קרוב ללב הכהן כדי שיזכור תמיד את זכר האנושיות של העם, בעודו מתעלה במשכן בעבודת הקודש. ובשבילי? לזכור את היופי והפאר של כל אחד ואחת מאיתנו, אין להשוות בין האחת לשניה, כל אחת מיוחדת וכולן ביחד הן תזכורת לאנושיות שבנו, ליופי הפנימי והחיצוני שלנו. ביחד, כל האבנים שאנחנו, מהטבע באנו, בצוותא אנחנו מרהיבים.

המעיל- "וְעָשִׂ֛יתָ אֶת־מְעִ֥יל הָאֵפ֖וֹד כְּלִ֥יל "  המעיל מתחת לאפוד, ילבש הכהן את המעיל אשר בשוליו ייקבעו פעמונים ורימונים שישמיעו קול תוך כדי הליכה ותנועה; -מצאתי שהמעיל מתחת לאפוד, הוא קצת כמו מדיטציה. עם הרעיון הזה,  המעיל יעזור לו להישאר  נוכח כל הזמן בתפקיד שלו ככהן.

הציץ- "וְעָשִׂ֥יתָ צִּ֖יץ זָהָ֣ב טָה֑וֹר וּפִתַּחְתָּ֤ עָלָיו֙ פִּתּוּחֵ֣י חֹתָ֔ם קֹ֖דֶשׁ לַֽיהוָֽה׃ וְשַׂמְתָּ֤ אֹתוֹ֙ עַל־פְּתִ֣יל תְּכֵ֔לֶת וְהָיָ֖ה עַל־הַמִּצְנָ֑פֶת אֶל־מ֥וּל פְּנֵֽי־הַמִּצְנֶ֖פֶת יִהְיֶֽה׃" על מצחו הוא יענוד את הציץ, רצועת זהב עליה נחקק "קודש לה'" – המצח, המקום שחשוף בפנים שלנו, שמזוהה עם עזות מצח, עליו יהיה כתוב קודש לה'. אולי משם בא הביטוי 'זה כתוב לך על המצח'…

כותונת- "וְשִׁבַּצְתָּ֙ הַכְּתֹ֣נֶת שֵׁ֔שׁ וְעָשִׂ֖יתָ מִצְנֶ֣פֶת שֵׁ֑שׁ וְאַבְנֵ֥ט תַּעֲשֶׂ֖ה מַעֲשֵׂ֥ה רֹקֵֽם׃" מתחת לאבני החן ילבשו כותונת פשוטה. להזכיר לאהרון ובניו, שלמרות שהם הקרובים ביותר למשכן ועל פי האמונה, קרובים מאוד לאלוהות, לזכור את האדם שאתה, את העם שאתה מייצג, לא לשכוח את המחויבות לפשטות שמתחת לבגדים המדהימים ביופיים.
בשבילי, הכותונת, למרות שאינה מפוארת כמו החלקים האחרים, היא הדבר הקרוב ביותר לגוף, היא הבסיס לתחפושות אותן לבש אהרון הכהן הגדול.

אז מה משאיר בי לימוד הפרשה? השאלה האם האדם עושה את הבגדים או הבגדים עושים את האדם עולה. מנקודת המבט שלי, שניהם דרושים כדי ליצור סביבה להתעלות על עצמינו ועל אחרים. התעלות וענווה קשורים זה בזו, בלי ענווה וחכמת הלב, הבגדים יהיו רק קישוט, ובלי הבגדים המעוצבים ומחשבת הלב המושקעת בהם יהיה יותר קשה להתעלות למקום פנימי גבוה יותר. אז אני חוזרת לארון הבגדים שלי ומבינה למה כל בגדי עדיין שם.

שבת שלום