פרשת ויקהל-פקודי: לתת את הנשמה ואת הלב

מאת: מור מוריה שיפוני

פרשת השבוע מורכבת בעצם משתי פרשות. כן כן – השבוע קיבלנו שתיים במחיר אחד. ולמה? כי השנה היא שנה ״רגילה״ (עד כמה שאפשר לקרוא לשנת קורונה שנה רגילה) ולא מעוברת.

הפרשות שלנו השבוע, "ויקהל" ו-"פקודי", שתיהן מספר שמות ושתיהן עוסקות בביצוע הציווי על בניית המשכן וכליו, כך שהחיבור ביניהן טבעי והגיוני. הן מסכמות לנו את הפרקים הקודמים אבל עם שינוי אחד – סוף סוף הגענו לתכל'ס ובסופן נזכה סוף סוף לקטרזיס שבהקמת המשכן ובתיאור הענן שמעליו.

Photo by iStock/v0v

פרשת ויקהל קיבלה את שמה מהציווי של ה' למשה להקהיל (לאסוף) את כל בני ישראל, ולצוות עליהם ציוויים שונים, בהם הציווי על שמירת שבת ואיסור על עשיית מלאכה בשבת. לכל אלה כבר התרגלנו… אבל אז מגיע ציווי שהעלה אצלי שאלות: על כל בני ישראל להרים תרומה לבניין המשכן. הם התבקשו לתרום בעיקר חומרים יקרים כגון: "זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת" או סוגים שונים של צבעים: "וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים" ועורות לטובת היריעות שיכסו את המשכן, עצי שיטים שישמשו לעשיית כלי הקודש, שמן ובשמים שבהם השתמשו להדלקה ולריח, ואבנים יקרות לבגדי הכהונה השונים.

כשקראתי את הפרשה שאלתי את עצמי – למה היה צריך את כל הטררם הזה? מה זה נותן המשכן הזה עכשיו באמצע המדבר ובכלל, אלוהים לא היה יכול לעשות איזה נס ולארגן לעצמו איזה משהו? ואז נזכרתי בפתגם בריטי עתיק: ״תן לאדם דג, הוא ישבע ליום אחד; למד אותו לדוג, הוא ישבע כל חייו.״

והבנתי – הרי המטרה של ההליכה במדבר היא לגבש עם; לאחד אותם ולתת כלים שיעזרו לעם בעת כניסתו לארץ המובטחת. והמשכן, הוא בעצם מסמל את אחדות עם ישראל. הרי עד שהוקם המקדש היה כל אחד יכול להקים לעצמו "במה" (כעין מזבח אישי), עליה היה מקריב את הקורבן שלו. אבל כשהוקם המקדש, נאסר להקריב קורבנות בכל מקום. ומאז, כל מי שרצה להקריב קורבן – היה חייב להגיע למשכן ולהביא איתו את הקורבן. שם היה נפגש עם בני ישראל נוספים ממקומות שונים, שהגיעו גם הם להקריב את קורבנם. 

המשכן שימש אפוא מקום מפגש לכל עם ישראל. בפרט לאחר שנכנסו לארץ ישראל, והעם התפזר כל אחד למקומו, שימש בית המקדש שבירושלים כמקום מפגש מאחד לכל חלקי העם.

מסיבה זו, בית המקדש לא היה יכול להיבנות מתרומה של כמה עשירים, אלא על ידי תרומה של כל אחד ואחת מעם ישראל. כל איש ואשה הביאו – כמה גרם של כסף, זהב ואפילו נחושת, ואף מעוטי יכולת יכלו להביא כל שידם משגת – גם אם זה חוטים ועורות בעלי חיים – העיקר שיביאו משהו. וכך הצטרפה לה פרוטה לפרוטה, עד שהיה די והותר לבניית בית המקדש. כל זה, כדי שבית המקדש יהיה מקום מאחד – שכל אחד ירגיש שיש לו שם חלק, והמקום כולו יורכב מכל עם ישראל.

ומכיוון שכולם מתבקשים לתרום ולקחת חלק, אף אחד לא מרגיש פראייר, כולם מתרגשים לתרום וכך נוצר מפגן התנדבות מעורר השראה – בני ישראל מביאים את התרומות לבניית המשכן כבר עם עלות השחר, והם נותנים ונותנים כסף וזהב ואפילו מהתכשיטים האישיים שלהם עד שמשה נאלץ לעצור את רוח הנדיבות שלהם ולהכריז שאין להביא יותר תרומות, כי בכמות שהצטברה עד כה יש די והותר כדי לבנות את המשכן. 

התגייסותם של בני ישראל למפעל הקהילתי הזכירה לי מאוד את הקהילה שלנו כאן בעמק.

הקהילה שלנו מדהימה ברוח ההתנדבות שלה; אם זה בתרומות כספים, בבישולים, בעזרה נפשית דרך התנדבות בער״ן ועוד. יש לנו אפילו גופים שמרכזים את הבקשות לעזרה (כדוגמת מעגלים-ICC או JSCF) וכל אחד נותן מעצמו כמה שהוא יכול כדי לעזור לאחר, אך גם כדי להיות חלק ולהרגיש שייך למשהו גדול יותר. 

בחודשים האחרונים עברו על הקהילה שלנו מספר אירועים לא פשוטים בהם איבדנו כמה מחברינו. 

רוח ההתנדבות הקהילתית היתה מעל ומעבר. לא אחת ראיתי פוסטים בפייסבוק שמודיעים כי אין צורך בעזרה נוספת כי יש מספיק מתנדבים. ממש כמו משה שמכריז ״אִישׁ וְאִשָּׁה אַל-יַעֲשׂוּ-עוֹד מְלָאכָה, לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ״.

יכול להיות שאנחנו בכל זאת קשורים איכשהו גנטית לחבר׳ה האלה שהלכו במדבר? שמשהו בגנטיקה שלנו גורם לבני ישראל להיות ערבים זה לזה? או שאולי זה משהו רחב יותר?

מחקרים מראים כי לתרומה, ולנתינה בכלל, יש ערכים מוספים עבור התורם עצמו: הנתינה מקושרת לשביעות רצון גבוהה יותר מהחיים ולתחושת סיפוק ותמרוץ, ואפילו לעלייה בתחושת האכפתיות והיקף ההשפעה על הסביבה. כמובן, אם תורמים למוסדות שהאג'נדה שלהם דומה לשלנו.

עוד מראים המחקרים כי תרומה מאפשרת לנו להרגיש עשירים יותר, ואולי זו הסיבה שבעלי הכנסה בעשירונים נמוכים תורמים יותר מאשר בעלי הכנסה גבוהה יותר. אחרים תורמים מסיבות של הוקרת תודה על משהו שקרה להם בעבר, סגירת מעגל או כהשקעה בעתיד (מחקרים לטובת מחלה שפגעה בבן משפחה, למשל) וכן מסיבות דתיות (הפרשת מעשר). 

המסקנה היא שכשאתה משקיע במשהו זה מחזק בך את תחושת השייכות. והרי, האדם הוא יצור חברתי והשתייכות לקהילה הינה צורך קיומי בסיסי. 

מכיוון שזהו צורך הכרחי, קיימים סוגים שונים של קהילות. למרות השוני בהגדרות בין קהילות שונות, המשותף לכל סוגי הקהילות הוא הרגשת הזהות של חברי הקהילה, היוצרת תחושה שהאדם אינו לבד, ומכאן ניסיון אף ליצור סמלי זהות ייחודיים שיגבירו את תחושת השייכות ויחברו בין חברי הקהילה.

גם את זה מבין משה, וכמו כל סטארטאפיסט טוב שלוקח ברצינות את תהליך המיתוג הוא לוקח למטרה זו את הטובים ביותר – אומנים ובעלי מלאכה; לאחר גיבוש הקהילה סביב איסוף התרומות, משה עובר לשלב הביצוע ואת המטלה של בניית המשכן וכליו מטיל על אומנים מתוך הקהילה. בתור מעצבת גרפית, ששמעה לא פעם את האמירה: ״מה, הבן של השכנה שלי יכול לעשות את זה ב5 דקות בוורד״, מאוד שמחתי לקרוא שמשה דווקא מבין את החשיבות שבמיתוג טוב ומשתמש לצורך כך באנשי מקצוע (ביניהם בלטו לטובה בעיקר נשים רבות שהשתתפו במיזם). האומן שנבחר לנצח על כל הפרוייקט הוא אדם מיוחד במינו בשם בְּצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר – זה שעל שמו, אגב, קרויה האקדמיה לאומנות ועיצוב בירושלים. 

בצלאל לוקח את החומרים והתרומות מתוך הקהילה ובסופו של תהליך ארוך, שמתמשך לאורכן של שתי הפרשות, הוא מסיים את הפרוייקט עם הסמל המבוקש: ״וַיַּעַשׂ אֶת-הַמְּנֹרָה, זָהָב טָהוֹר״. המנורה עשויה מקשה אחת ומתפצלת לשבעה קנים שווים בגובהם. בעיניי, הסמל מהווה ביטוי חזק למהות הקהילה: לעם ישראל בסיס אחד – יציב וחזק – ולמרות שהם מתפזרים ולא נמצאים יחד באותו מקום כולם מפיצים אור במידה שווה. כל קנה תורם את חלקו ליצירת אור גדול ותרומתו של כל אחד חשובה. נראה שבצלאל עשה עבודה כל כך טובה כי מנורת שבעת הקנים שימשה לאורך הדורות כסמל יהודי וכמוטיב חוזר בייצוגי תרבות ואומנות יהודיים ואף הפכה לסמל הרשמי של מדינת ישראל. 

אז עם שתי פרשות שהתחברו לאחת סיימנו את ספר שמות ובסופו יש לנו משכן, ויש לנו סמל ויש לנו קהילה מגובשת – גם אז וגם היום – ומה עוד צריך? שרק נמשיך להשאר ערבים זה לזה, שאף אחד לא ירגיש שהוא פראייר ושלא משנה מה אנחנו עושים בחיים שתמלא את כולנו רוח אלוהים בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה.

שבת שלום!