פרשת ויקרא: עָבַר זמנו בָּטֵל קָרְבָּנוֹ?

מאת: אייל עקיבא

ביום מן הימים החניתי את הרכב בחניון שליד הבריכה, מקום הידוע כאזור מוכה רוחות. מיד כשפתחתי את הדלת, משב רוח שלא היה מבייש עיטוש של עוג מלך הבשן העיף את הדלת הישר אל דלת הרכב שחנה לידי. שוב מצאתי עצמי מופתע מתופעה מקומית מוכרת ונרחבת – אנשים במקומותינו נוהגים לשבת בדממה במשך שעות ברכביהם. ורצתה הרוח, ואולי הגורל, שהרכב הסמוך היה מאוכלס. יצאתי, בדקתי, התווכחתי מעט – נוצר כיפוף? היה דֵּנְט לפני כן? סיננתי “סליחה” קצרת רוח והמשכתי בדרכי. מן אירוע כזה מן העבר, שלמרות שאינני מרגיש אשם לגביו, יש בי נקודה של צער על עצם המקרה ועל הדין ודברים שלאחריו. נזכרתי במקרה הזה כשקראתי השבוע את פרשת “ויקרא”.

פרשת "ויקרא" הפותחת את ספר ויקרא רחוקה מלהיות ידידותית לצמחונים או ידידותית בכלל, שכן רובה עוסקת בקורבנות. היא מהווה מעין "ספר מתכונים" מפורט להפליא לעבודת הקורבנות, עם תאורים כמו "וְהִפְשִׁיט אֶת־הָעֹלָה וְנִתַּח אֹתָהּ לִנְתָחֶיהָ… אֵת הַנְּתָחִים אֶת־הָרֹאשׁ וְאֶת־הַפָּדֶר… וְקִרְבּוֹ וּכְרָעָיו יִרְחַץ בַּמָּיִם וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת־הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ־נִיחוֹחַ לַה'". מעט מתסכלת המחשבה שיש בידינו 31 פסוקים בספר בראשית המתארים את בריאת העולם ולעומתם מאות פסוקים המתארים את הקרבת הקורבנות… בנוסף, עיון במקרא מעלה שחיתוך בעלי חיים ובניית מזבחות הם דחף קמאי הקשור להבעת תודה. בספר בראשית יש דוגמאות אחדות החל מקין, הבל, נח, ועד לאדם הראשון, שלפי המסורת הקריב פר שהיה חד-קרן.

האם עבודה הקורבנות רלוונטית לימינו? האם יש בכלל משמעות ללימוד ועיסוק בה אחרי חורבן בית המקדש? נראה שהיחס לעבודת הקורבנות מגוון. מצד אחד, יש המייחלים יום יום להחזרת העבודה "במהרה בימינו" ומקדישים תשומת לב רבה מאוד ללימוד פרטי עבודת הקורבנות. למשל, יום הלימודים הראשון של התלמידים בחלק מבתי הספר מתחיל בלימוד פרשת ויקרא (לא מתחילים ב"בראשית"…). מצד שני, עוד בזמן שבית המקדש היה קיים, היו רבים שהציעו להחליף את עבודת הקורבנות במנהגים שאינם מכילים דם ואיברים הנשרפים באש, אך משמרים את מה שהקורבנות מסמלים.

אבל מהי משמעות הקורבנות? הקונצנזוס הוא שאין מדובר בעסקת חליפין בין ברביקיו המוני בהר הבית לקבלת "פטור מעונש" על חטאים באשר הם. זו לא תוכנית "שברת שילמת".  למעשה, מסקירת סוגי הקורבנות בפרשה, עוֹלֶה, באופן כללי, שהקורבנות קשורים בסוגי פשעים הנעשים בלי כוונה או מחוסר תשומת לב- "וְאִם־נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה", "וְהֵבִיא אַיִל תָּמִים מִן־הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם אֶל־הַכֹּהֵן וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל שִׁגְגָתוֹ". כלומר הקורבנות מסמלים נטילת אחריות על שגיאה שאינך לגמרי אשם בה. נטילת האחריות הזו הייתה מעשה סמלי שכאב ממש בארנק של מקריב הקורבן – קניית פר או כבש היתה הוצאה אדירה – אם כי בפרשה מוזכרות גם "הקלות" למי שידו לא השיגה – בדמות מנחות זולות יותר, עם תו Vegan למהדרין (בעיקר סולת ושמן, במילים אחרות – "בסבוסה צלויה"). כל אחד לפי יכולתו.

נראה שבמשך למעלה מאלף שנה, לקדמונינו היו בנמצא מנגנונים וטקסים שסמלו התמודדות גם עם אירועים מצערים שנעשו מתוך חוסר תשומת לב. ייתכן שהמטרה היתה שהכאב בכיס וההשתתפות בטקס ציבורי בו חשים, מריחים ורואים שכולם שוגים יגבירו את הסיכוי להגדלת תשומת הלב בעתיד. אולי גם היה יתרון פסיכולוגי בהחלטה אם להקריב או שלא להקריב קורבן, שכן היא חייבה הפרדה בדיעבד בין מעשים שנעשו בלי או עם כוונה תחילה.

בימינו יש נסיונות לייצר אלטרנטיבות למעשי הקורבן, למשל בשירה (לדוגמה "תפילה לאם בטרם שחרית" של חוה פנחס-כהן), אך מאז חורבן בית המקדש מקובל שהקורבנות מוחלפים בתפילות ("וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ"). במובן מסוים, תפילות הן זמן שהאדם מייחד אותו (על חשבון דברים אחרים) גם להתמודדות עם שגיאות שאולי לא גוררות הרגשת אשם, אבל יש בהן צער. עם זאת, מצאתי שמעשי חסד גם הם הוצעו כתחליף לעבודת הקורבנות ("כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא־זָבַח"), אולי כי במעשי חסד האדם מקדיש תשומת לב (זמן, ידע, ממון) שבמובן מסוים "מכפרת על" (במשמעות "מְכַסָּה את") חוסר תשומת הלב שהוביל לשגיאה מצערת. הקורבנות, ומעשי החסד השקולים להם, אולי יצרו אנשים עם מודעות גבוהה יותר, המתרגלים את שריר תשומת הלב – גם לדברים ממש קטנים, כמו יציאה מהרכב, ואת שריר נטילת האחריות בַּמקום, בִּמקום ויכוח על "מי צודק".

במבט ראשון, פרשת ויקרא עוסקת בטקסים עתיקים ולא רלוונטיים. עיון מעמיק יותר מעלה שמדובר בשיקוף של חשבון הנפש שאדם מנהל עם עצמו משחר ההיסטוריה לגבי מעשיו, נטילת אחריות לגביהם ורצונו להיות אדם טוב יותר.