פרשת שמיני: על התלהבות, בלבול ופריצת גבולות

מאת: אפרת הראל-נוב

זה היה אסון מזעזע, שהתרחש דווקא ביום חנוכת המשכן, "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי" פותחת הפרשה, יום אשר נועד להיות אחד הימים המרוממים בהיסטוריה היהודית. אהרן ובניו מקריבים את הקורבנות המיוחדים ליום זה; משה ואהרן יוצאים לברך את העם וה' מתגלה לבני ישראל. פתאום חורגים נדב ואביהוא, בני אהרן, מן הציווי ומקריבים אש זרה לפני ה'. מלפני ה' יוצאת אש ואוכלת אותם. על אהרן ובניו הנותרים מקבלים הוראות מיוחדות ונאסר עליהם להתאבל.

אני קוראת את פרשת שמיני ואני מזועזעת! איך קורה ששני פרחי כהונה, עפו על עצמם במסיבה של סיום הקורס וה' הורג אותם? מה הם כבר עשו? מה זה העונש האכזרי הזה?

כשקראתי את הטקסט הוא לא נשמע לי מוכר, לא זוכרת אם ומתי לימדו אותנו את הפרשה הזו בבית הספר, בישראל, אולי כן לימדו ואני פשוט הדחקתי?! אם לא לימדו, טוב שכך!

ובכל זאת, כבר קראתי אז אני מנסה להבין מה היה.

מהי אש זרה? התורה לא מפרטת מה היה חטאם של נדב ואביהוא. בפסוקים כתוב רק –  וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי יְהוָה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. מה בדיוק הם עשו? קראתי השערות כי חטאם של נדב ואביהוא היה שנכנסו לקודש הקודשים. אחרים אמרו שהשניים עשו דין לעצמם ולא התייעצו עם משה ואהרן; שאולי היו שיכורים; שלא התלבשו כנדרש; שלא היטהרו לפני מעשה; שהיו גאוותנים ולא התחתנו כי חשבו שאין אישה המגיעה למעלתם; או שקיוו שמשה ואהרן ימותו כדי שהם עצמם יהיו מנהיגי העם וכוהנים גדולים…

כל ההסברים האלה, אינם מצדיקים בעיני עונש מוות, מה שבטוח זה שהביטוי "אש זרה" מופיע בשלושה מבין ארבעת האזכורים של מות נדב ואביהוא בתורה.

מסתבר שהבאת אש זרה למזבח אולי נראית עבירה קטנה, אך בתחום הקודש גם מעשה לא־מורשה יוצר סדק במעטפת הכללים שעלול להסתיים באסון, אם אחפש דוגמה מקבילה מעולמנו – כמו נהלי קשירת ילד לכסא בטיחות ברכב, או כמו שבכּור גרעיני נדרשים נוהלי בטיחות מחמירים.

יתכן וחטאם היה שהם עשו דבר שלא צוו. הם ודאי עשו כך ממניעים נעלים, הם כנראה היו "מתלהבים", אנשים שמרוב להט דתי האמינו שהבורא מורה להם לנהוג בניגוד לחוקים ולמוסכמות.

הפילוסוף הסקוטי דיוויד יוּם תאר שתי דרכים שבהן דת יכולה להשתבש: האמונה התפלה וההתלהבות.

האמונה התפלה נוצרת מתוך בורות ופחד, לעיתים אי־רציונלי, איתם מתמודדים באמצעים אי־רציונליים. ההתלהבות היא ההפך מכך, נגרמת מוודאות מופרזת. המתלהב, הנתון לאקסטזה דתית, מתחיל להאמין שהאל בכבודו ובעצמו נוסך בו השראה, ועל כן הוא אינו זקוק לתבונה ולאיפוק. בשל דבקות דתית, הוא מרגיש שהוא יכול לדלג על כללי הפולחן המקובלים. חוקים ותקנות, חושב המתלהב, נועדו לאנשים רגילים, לא לי. אני יודע יותר. והדבר הזה, אומר יום, יכול להיות מסוכן מאוד.

כשקראתי את הסיפור נזכרתי במקרה שקרה לחברה שלי. המשפחה חגגה יום הולדת במסעדת בני-האנה (למי שלא מכיר, מדובר במסעדה שבה הסועדים יושבים סביב פלטה לוהטת עליה השף מבשל את הארוחה תוך כדי בידור הסועדים). בן השנתיים כל כך התלהב מההצגה של השף, מהאש והעשן, הוא התעלם מהאזהרות וברגע של התלהבות בלתי נשלטת – הניח את כפות ידיו על הגריל ונכווה…

ניקח את זה רגע לסיפור שלנו, אולי בכל זאת זו הייתה תאונה, ולא עונש מוות?! מעדיפה לחשוב שמדובר ברגע של התלהבות יתר, איבוד עשתונות וחוסר משהו שם לא היה מדויק והתוצאה הייתה קשה. כתוב על אהרון שהגיב בדומיה. שקע בתוך שקט, בתוך האבל. משה אומר לו לשוב לעבוד והילדים שלו, קדושים בפני האלוהים, אבל הוא שותק

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן.

לסיום, אם נחבר את פרשת שמיני לשבוע זה בו אנו זוכרים את חללי מערכות ישראל, אימם של נדב ואביהוא היא אלישבע אם הבנים. מרים פרץ שכלה את שני בניה וזכתה לכינוי "אם הבנים". מרים פרץ לא שקעה עם השכול, היא צמחה מתוך השבר הנורא, היא אישה מעוררת השראה, פעילה ואופטימית, עסוקה בנתינה ועשיה למען החברה. אני בוחרת לסכם את הפרשה בציטוט מדבריה של מרים:

"אין טוטאליות של שימחה ואין גם טוטאליות של אסון. הכול נע יחד. לכל אדם יש כוחות להתמודד ויש בחירה. תמיד יש בחירה. אני בחרתי להתמקד בטוב, בחרתי את הדרך שבה אתמודד עם נפילת בניי, והדרך נגעה בלבבות רבים כי יש בה תקווה ואדם מחפש תקווה. והחיים – עוצמתם גדולה מהמוות – וצריך להמשיך בהם".