פרשת שלח לך: על הפחד משינוי
פרשת שלח לך מתארת את סיפור 12 המרגלים שנשלחו לתור את הארץ, טיול הכנה לקראת המעבר של העם אל הארץ המובטחת. כששבו, דיווחו שאכן ארץ זבת חלב ודבש היא, אבל מיד אחר כך הפליגו בדיווח על הענקים היושבים בתוכה ועל עריה הבצורות בשל הסכנות האנושיות הטמונות בה. כשקראה נרי לייף-חומה את הפרשה היא חשבה עלינו, היושבים מחוץ לישראל, ועל הדיונים בשבועות האחרונים – מתי מותר להוציא את דיבתה של הארץ? האם מותר לדבר בה רעה, או שאנחנו כאן רק כדי לדבר על ארץ זבת חלב ודבש, להתגעגע אליה ולהתגאות בכל הישג ישראלי?
מאת: נרי לייף-חומה
פרשת שלח לך בספר במדבר מספרת את סיפור שניים עשר המרגלים שנשלחו לתור את הארץ, טיול הכנה לקראת המעבר של העם אל הארץ המובטחת. כששבו עם אשכול הענבים, דיווחו שאכן ארץ זבת חלב ודבש היא, אבל מיד אחר כך הפליגו בדיווח על הענקים היושבים בתוכה ועל עריה הבצורות בשל הסכנות האנושיות הטמונות בה:
"וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ. אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם…וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת."
כשאני קוראת את הפרשה הזו כמי שעזבה ארץ אחת והיגרה לאחרת, אני קודם כל מתפעלת מהמרגלים שהעמידו בחזית הדיווח את הגורם האנושי. אמנם הם התבקשו על ידי שולחם לתור גם את יושבי הארץ וטיבם, אבל עדיין הם אלו שבחרו לתעדף את המרכיב האנושי, בבחינת לא משנה כמה אוצרות טבע או עושר יש במקום, הגורם האנושי היושב בארץ אליה מהגרים חשוב בהרבה מאלה בסדרי העדיפויות. (ולא יכולה בלי לחשוב מיד על תהליך ההגירה שמתרחש בשנה האחרונה מפה לאוסטין טקסס. אוסטין? מה איבדתי שם? מהו הקוד התרבותי-חברתי של יושבי המקום ואיך הוא מסתדר עם הערכים שלי? עבורי אלו ששוללים מנשים את הזכות על גופן הם אנשי המידות הרעות, או "ילדי הענק" בלשון המקרא, ומדיניות הנשק החופשית משולה בעיני לערים הבצורות ששולט בהן הפחד זה מזה).
אחרי שסיימתי להתפעל מהמרגלים והעבודה הטובה שעשו, באה גם ההתפכחות שלי לגביהם. כמאמנת טרנספורמטיבית אני מזהה את ההתנגדות הפנימית שלהם לשינוי, לטרנספורמציה. התנגדות שהיא של כל העם. המרגלים הם נציגי העם- אחד לכל שבט, ומייצגים את התודעה הקולקטיבית שלו. מה ידוע לנו על התודעה הקולקטיבית של בני ישראל? ידוע לנו שהם דור של עבדים שנגאל מעבדות בשל ברית היסטורית שכרת אברהם עם אלוהים. הם לא גואלים את עצמם. הם פסיבים. הם מתלוננים ומתבכיינים באופן די תבוסתני. כך היה כשהמצרים היו מאחוריהם והים לפניהם. כך היה כשנגמרו להם המצות. הם מצפים שהגאולה תבוא מבחוץ – ממשה ואהרון או מהאל.
גם בנושא ירושת הארץ המרגלים לוקים באותה תבוסתנות וחוסר מוטיבציה ומביאים את העם לבכי: "וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם.
וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא.
מנגנון הסקת המסקנות שלהם בעת הדיווח נקרא בשפה מקצועית "ענבים חמוצים". המנגנון מתעורר כשמישהו מאוד רוצה משהו אבל לא מאמין ביכולת שלו להשיג את הדבר הנחשק. כדי לפתור את המצוקה הנפשית של רצון עז מחד וחוסר אמונה או העדר מוטיבציה מאידך, מומצא סיפור שמבטל את הערך של אותו דבר. זוכרים את השועל שניסה להיכנס לכרם ולא הצליח? אז הוא סיפר לעצמו שהענבים חמוצים, סובב את הגב והלך לדרכו בלי תחושת החמצה או הפסד.
והמרגלים? הם מבינים שהארץ מיושבת ואדמתה נחשקת על ידי עוד עמים, ולא בא להם בטוב להילחם עליה. אז הם מוציאים את דיבתה – כלומר מספרים לעצמם שהיא לא טובה ומפליגים בחסרונותיה. אולי כך יצליחו לוותר עליה ללא אשמה או תחושת הפסד? ולכן כמו השועל שלא נכנס לכרם, כך גם הם לא זכו להיכנס לארץ ישראל.
מפליגה במחשבותי לתחילת הציונות ולחלוצים הראשונים שתרו את הארץ. גם אלו, כמו יוצאי מצרים, הגיעו לישראל על סמך אותה ברית היסטורית שלפיה הארץ מובטחת להם. מה ראו בישראל של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים? ארץ מיושבת שבטים ישמעאלים, קדחת וביצות. אלא שהיו חדורי מוטיבציה לגאול את עצמם ואת אחיהם. המוטיבציה והאקטיביזם הם המרכיבים שמבחינים את שני הסיפורים זה מזה – הראשון של יוצאי מצרים והשני של יוצאי אירופה, ומבדילים ביניהם. את מדינת ישראל הקימו א.נשים שהיו נחושים לגאול את עצמם ולקחת אחריות אישית על עתידם ולכן הקדחת, הביצות ויושבי הארץ המקומיים לא הרתיעו אותם. הם ראו רק את החלב והדבש, או שהיה להם.ן מספיק רע בארץ המוצא… (מכירים את אלה שעד היום מזמרים את המוטו "אין, אין על הארץ הזאת!! המדינה הכי טובה בעולם!).
ולא יכולה שלא לחשוב עלינו כעל עוד חוליה בשרשרת של יציאה, שינוי, כניסה, טרנספורמציה. זוהי המהות של הגירה. אלו גם המרכיבים של ההחלטה אם לחזור לארץ המוצא. האם הרקמה האנושית של המקום אליו היגרנו בראש סדרי העדיפויות שלנו? האם גם אצלינו פועל מנגנון של "ענבים חמוצים"? ואולי לכל אחד מאיתנו יש סיפור הגירה שהוא גם סיפור של שינוי וגאולה אישית? ואולי בכלל יש לכל אחד מאיתנו כמה סיפורי הגירה שונים שלובים זה בזה.
אני קוראת את פרשת המרגלים, על ארץ זבת חלב ודבש שהובטחה למי שבסוף מוציאים את דיבתה רעה. חושבת עלינו, על הדיונים בשבועות האחרונים – מתי מותר להוציא את דיבתה של הארץ? האם מותר לדבר בה רעה, או שאנחנו כאן רק כדי לדבר על ארץ זבת חלב ודבש, להתגעגע אליה ולהתגאות בכל הישג ישראלי? הפרשה הזו היא קצת מראה, לא?