פרשת קורח: מנהיגות של שירות ולא של שררה

מאת: אביב זיגל

בתוך הסערה הפוליטית בישראל וההחלפה של ראש הממשלה אחרי 12 שנה, אנו קוראים השבוע את פרשת קרח שעוסקת, בין היתר, בשאלות של מנהיגים ומנהיגות.

קורח משבט לוי, רעיו ועדתו – 250 איש – באים אל משה ואהרון בטענות וטרוניות על הנהגתם ובעצם יוזמים מרד כי הם רוצים להיות בהנהגה ובכוהנים המשרתים בקודש (במדבר ט"ז-י"ח):

"רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'"

משה מורה לקורח ולעדתו לערוך טקס הכולל עבודת קודש, ולאפשר לה' להראות במי הוא בוחר לשרת בקודש לעיני העם. ה' כועס ורוצה להשמיד את כל העם, אבל משה ואהרון מבקשים לא לפגוע בעם כי רק קורח ועדתו מרדו:

"הָאִ֤ישׁ אֶחָד֙ יֶחֱטָ֔א וְעַ֥ל כׇּל־הָעֵדָ֖ה תִּקְצֹֽף"

לבסוף האדמה פוערת פיה, קורח, משפחתו ורעיו נבלעים באדמה, ושאר עדתו נשרפים באש היוצאת מה'.

אבל הסיפור לא מסתיים כאן:

העם ממשיך להתלונן למשה ואהרון "אַתֶּ֥ם הֲמִתֶּ֖ם אֶת־עַ֥ם יְהֹוָֽה". ה' מטיל מגפה המכלה את העם. משה מבין מה קורה ומורה לאהרון להתחיל מיידית בטקס לכפר על העם ולהציל אותו. התיאור כאן דרמטי ומדהים –

"וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן קַ֣ח אֶת־הַ֠מַּחְתָּ֠ה וְתֶן־עָלֶ֨יהָ אֵ֜שׁ מֵעַ֤ל הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ וְשִׂ֣ים קְטֹ֔רֶת וְהוֹלֵ֧ךְ מְהֵרָ֛ה אֶל־הָעֵדָ֖ה וְכַפֵּ֣ר עֲלֵיהֶ֑ם כִּֽי־יָצָ֥א הַקֶּ֛צֶף מִלִּפְנֵ֥י יְהֹוָ֖ה הֵחֵ֥ל הַנָּֽגֶף׃

וַיִּקַּ֨ח אַהֲרֹ֜ן כַּאֲשֶׁ֣ר ׀ דִּבֶּ֣ר מֹשֶׁ֗ה וַיָּ֙רׇץ֙ אֶל־תּ֣וֹךְ הַקָּהָ֔ל וְהִנֵּ֛ה הֵחֵ֥ל הַנֶּ֖גֶף בָּעָ֑ם וַיִּתֵּן֙ אֶֽת־הַקְּטֹ֔רֶת וַיְכַפֵּ֖ר עַל־הָעָֽם׃

וַיַּעֲמֹ֥ד בֵּֽין־הַמֵּתִ֖ים וּבֵ֣ין הַֽחַיִּ֑ים וַתֵּעָצַ֖ר הַמַּגֵּפָֽה׃

וַיִּהְי֗וּ הַמֵּתִים֙ בַּמַּגֵּפָ֔ה אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר אֶ֖לֶף וּשְׁבַ֣ע מֵא֑וֹת מִלְּבַ֥ד הַמֵּתִ֖ים עַל־דְּבַר־קֹֽרַח׃

וַיָּ֤שׇׁב אַהֲרֹן֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְהַמַּגֵּפָ֖ה נֶעֱצָֽרָה׃

אנו רואים שאהרן ממהר לקחת את הקטורת לפי הוראות משה, לרוץ אל תוך העם המוכה בנגף המגפה, ותוך סיכון עצמי מצליח לעצור את המגפה ואת המוות המשתוללים בעם, לא לפני שקרוב ל-15,000 מתים.

ה' אז מצווה לקחת שנים עשר מטות, מטה לכל נשיא מהשבטים ולשים באוהל מועד. למחרת המטה של אהרון הוא היחידי שהעלה פרחים ושקדים, כדי להראות ולחזק את בחירתו לכהונה.

כאשר קראתי בפרשה הפעם, נפעמתי מדמותו של אהרון המצטיירת כאן, ובעצם בסיפור המקראי עד עכשיו. אהרון, האח הבוגר של משה, שנקרא לעזור למשה, להיות לו לפה כשדיבר עם פרעה. אהרון שקיבל עליו את עול הכהונה, אהרון ששכל את שני בניו באש מה' (כנראה כי לא עקבו אחר הוראות הטקס המדויקות), אהרון שחנך את המשכן ומילא באופן מפורט ומדוקדק את כל הטקסים ומצוות הכהונה שנדרשו ממנו, אהרון המודה שטעה יחד עם אחותו מרים כשדיברו רעה במשה.

כל אלו מראים על מסירות, נאמנות, ענווה בדמותו של אהרון. ויש לי תחושה שכאן, כאשר קורח, עדתו והעם קראו תיגר על מנהיגותו שלו ותפקודו ככהן, הוא מתגלה כמנהיג רוחני גדול אף יותר.

לא רק שיחד עם משה הוא מבקש רחמים על העם, הוא גם ממלא את הוראות משה ללא השהיה "וַיָּ֙רׇץ֙" ובאומץ רב ותוך סיכון עצמי "וַיַּעֲמֹ֥ד בֵּֽין־הַמֵּתִ֖ים וּבֵ֣ין הַֽחַיִּ֑ים וַתֵּעָצַ֖ר הַמַּגֵּפָֽה". אהרון עוצר את המגפה בגופו ממש.

כמעט באף נקודה בסיפורו של אהרון אין בו מחשבה על תועלת עצמית, מעמד או כבוד. אהרון לא ביקש או דרש ותמיד מילא את מה שהוטל עליו באופן מלא וללא טענות וטרוניות, גם אם זמן קצר קודם שכל את שני בניו בעודם מבצעים תפקיד בעבודת הקודש.

זה מודגש יותר בפרשה שלנו כי קורח ומרעיו טענו ודרשו לטובתם שלהם, הם רצו ודרשו תפקידים וכהונה ("ג'ובים") לעצמם.

ואהרון מוכן להסתכן ולכפר בעבור העם – שרק עתה התלונן עליו – כדי להצילו מעונש המגפה. הוא לא עושה חשבונות גדולים או קטנוניים, אלא מוכן לקפוץ לאמצע המגפה, לכפר בעד העם, לעמוד בין המתים לחיים.

האם אהרון "פראייר"? האם אהרון לא מבין שניסו לחתור תחתיו ומרדו בסמכותו? כן, משה הוא דמות המנהיג האולטימטיבית במסורת שלנו, לא קם עוד נביא כמשה, אבל לדעתי המקרא מביא בדמותו של אהרון מודל למנהיגות מסוג שונה: זו לא מנהיגות מתלהמת, מנהיגות כריזמטית, מנהיגות של טובות הנאה, "מגיע לי" או מנהיגות של שררה.

מנהיגותו של אהרון היא מנהיגות אמיצה, נאמנה, מסורה, שקטה ותומכת. זו מנהיגות שרואה את התמונה הגדולה, ולא את התמונה האישית, רואה את טובת העם גם כאשר העם מורד, גם כאשר העם כפוי טובה ופוגע באופן מאוד אישי. מנהיגות לא מתלוננת, לא מאשימה, לא מענישה, לא נוטרת טינה או עושה חשבונות, מנהיגות סולחת ודואגת. מנהיגות של שירות.

מרתק בעיני לראות כיצד אהרון הוא ה"מספר-שתיים" של משה, החל מתחילת סיפורם ועד מותו של אהרון.

משה זקוק לאהרון, לא רק כפה עבורו, אלא גם כשותף תומך ומסייע. זה לא ברור מאליו בכלל שאהרון האח הבכור מוכן לתמוך באחיו הצעיר משה שנבחר להנהגה, ללא טרוניה או תלונה ובנאמנות כה רבה לאורך השנים.

זו שותפות אמיתית בהנהגה, בצוות. ואולי זה מה שמחזיק את השותפות הזו שנים רבות כל כך בהנהגת העם בתנאים קשים החל מיציאת מצריים, דרך הנדודים והיתוך העם במדבר.

ואני חושב שהמקרא מציג לנו שני מודלים של מנהיגות לא כאחד-או-האחר, אלא כדי להמחיש את שני המודלים ולהראות עד כמה שניהם קריטיים למנהיגות.

מנסיוני במהלך השנים, היו תקופות וצוותים אותם הובלתי באופן אישי, והיו תקופות וצוותים בהם הייתי מספר-שתיים, ובכל המקרים להבין שזה לא המיקום בצוות, הסמכות, האחריות או הכיבוד אלא משהו גדול יותר מכולנו שקורא לנו לפעול ולשרת. להפנים שאנחנו כמנהיגים יכולים ומוכנים להיות שילוב של שני המודלים למנהיגות, בהרכב מסויים של שניהם בהתאם לצורך ולסיטואציה.

אני תוהה היכן אנחנו יכולים לראות דמויות כאלו במנהיגים.ות ומובילים.ות בני זמננו, דמויות המגלות נאמנות, אומץ, נחישות, ענווה, נכונות לשרת את הכלל גם תוך סיכון אישי גדול, ויתור על אינטרסים אישיים, מנהיגות אנושית.

אני מתחיל לראות דוגמאות למודל הזה של מנהיגות, גם פה בארה"ב בשנה האחרונה וגם מתהווה בארץ בשבועות האחרונים. אני יכול לראות מנהיגות שמסתכלת באומץ על הצורך הכולל ומוכנה לפעול מעבר לאינטרסים האישיים, מעבר לכיבוד, מעבר לשררה, מעבר ל"רק אני עשיתי" או "רק אני יכול", מעבר ל"מגיע לי" או "לא מגיע לו".

בי, הדבר מעורר השראה ותקווה, ולאחר הקריאה בפרשת קורח, גם הבנה והפנמה עד כמה נחוצה לנו מנהיגות כזו – מנהיגות של שירות ולא של שררה.