פרשת חוקת: תמיד יש על מה להתלונן

במרכז פרשת חוקת עומד סיפור מי המריבה. בני ישראל במסע במדבר, המים הולכים ואוזלים ובמקום לעשות מעשה, הם מתלוננים. כפתרון, אומר אלוהים למשה להכות בסלע ומשה שנראה כועס – ספק על העם, ספק על אלוהים, מכה בחוזקה בסלע מה שגורם ליציאה של מים. אז נמצא הפתרון לבעיית המים, אבל הפיתרון הוא זמני. כשקראה יעל יחיאלי את הפרשה חשבה על בני ישראל שלא מפסיקים להתלונן ועל משה שנראה מתוסכל והבינה שכדי לעשות שינוי כדאי מאוד לצאת ממצב צבירה של תלונות, לצאת מעמדת הקורבן, ולעבור לעשייה, בדיוק כמו שנעשה לפני חילופי השלטון האחרונים בישראל 

מאת: יעל יחיאלי

פרשת חוקת היא אחת הפרשות הארוכות והעמוסות. במרכזה, הסיפור המוכר על מי מריבה. בני ישראל הולכים במדבר. נמאס להם. כמה אפשר. אז מה אם הבטיחו שבסוף נגיע לארץ? עכשיו אין מספיק מים ואי אפשר להמשיך, וכשאין, אפשר או להתלונן או לעשות מעשה. בני ישראל בוחרים להתלונן, וזו לא הפעם הראשונה.

Photo by iStock

וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן. וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי יְהוָה. וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל יְהוָה אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ. וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת.

בלי מים באמת אי אפשר, אבל לפעמים כשמתחילים/ות להתלונן, זה לא נגמר בחוסר הבאמת מוצדק. כי בלי מים באמת שאי אפשר. אבל זרע תאנה גפן ורימון, בואו נאמר, שאפשר להסתדר בלי. אבל ככה זה בתלונות.

משה פונה לאלוהים שייקח אחריות, הרי זה העם שלו, הוא הוציא אותם ממצרים, אז שהוא שיטפל.  אלוהים מוצא פתרון יצירתי- קח את המטה ודבר אל הסלע. מה? איך זה קשור? אבל משה מקבל את ההוראה, קורא לעם למעמד:

וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם. אפשר לשמוע את הכעס של משה, לא יודעת אם כועס על העם, על אלוהים, או שפשוט כבר עייף מהמסע הזה. נמאס לו.

לא פעם אנחנו מוצאים/ות את עצמנו בקצה. נראה לי שכהורים שנת הקורונה הזו הפגישה רבים/ות מאיתנו עם הקצה. ותלונות זה משהו שמביא אל הקצה. אלוהים נותן פיתרון נקודתי – ככה תדאגו למים, אבל זה לא פתרון עומק. יש כאן עם שלא מרוצה מהדרך. לא מרוצה מהתנאים. במקום להיאבק הם מתלוננים, ככה זה עם של עבדים שעכשיו יצאו מעבדות. היציאה ממצרים היא לא תוצאה של מאבק אלא כי מישהו מבחוץ, אלוהים ומשה באו להוציא אותם, להציל אותם. ועכשיו הם מתלוננים ואלוהים דואג להם לפתרון נקודתי. אבל משה עצבני. ויש לו מטה ביד, ואין לו כוח לדיבורים:

וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם.

אז זה עובד גם בכוח. משה מכה, פעמיים. יש מים. מים רבים, העדה שותה. הפתרון לטווח הקצר נמצא, אבל לטווח הארוך משה הולך לשלם מחיר על זה. הארץ המובטחת כבר לא מובטחת לו.

ואני חושבת על המתלוננים, ועל משה, ועל אהרון. הנהגה שמוצאת פתרונות זו לא הדרך, בטח לא לטווח ארוך. מה שצריך זו הנהגה קשובה שעושה דברים יחד.

תלונות זו פרקטיקה של עם של עבדים, של מי שלא מבין/נה שהכוח אצלו/ה. שותפות זו פרקטיקה אחרת.

כל השבוע מסתכלת על התמונות המגיעות מישראל, על קבוצת א/נשים שהפסיקו להתלונן ויצאו למאבק על המדינה שלהםן. שמתוך חרדה על הדמוקרטיה יצאו לרחובות, לגשרים, לכיכרות והצליחו במאבק. הםן יצאו ממצב צבירה של תלונות למצב צבירה של עשייה. מחאה צבעונית, של מלא א/נשים, בלי הנהגה אחת, עם קולות שונים. ככה נראה עם שלוקח אחריות, שמסתכל קדימה. כבר לא עם של עבדים.

בסיום הפרשה שוב בני ישראל מתלוננים, משה הפעם עושה אחרת, מגיב פחות באלימות, והתוצאה היא שירה – וּמִשָּׁם בְּאֵרָה הִוא הַבְּאֵר אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה לְמֹשֶׁה אֱסֹף אֶת הָעָם וְאֶתְּנָה לָהֶם מָיִם. אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ.

שירה היא גם דרך לעשות שינוי. אבל השינוי הראשון הוא לצאת מעמדת הקורבן, מעמדת המתלונן/נת ולפעול כדי שיהיה טוב יותר.

מים לא חסר לנו בעידן המודרני, אבל תיקונים שצריך לעשות במציאות יש בלי סוף. הלוואי שתמיד נהיה מהמתקנים/ות ולא מהמתלוננים/ות, ואם יצא מזה גם שירה – הכי טוב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Back to top button