פורים בקורונה: לומדים מחדש מהי קהילה
מה ההבדל בין שתיית כוס יין לבד מול מפגש על בירה עם החבר'ה? ומה ההבדל בין להתחפש מול המראה לעומת לדפוק הופעה למסיבת תחפושות? הפרקטיקה של פורים- משלוח מנות, משתה, קריאת מגילה, תחפושות, שתייה חריפה - היא כולה מקשה אחת של פעילות קבוצתית קהילתית אינטנסיבית. פורים הוא החג הקהילתי ביותר שלנו, כי כל מהותו היא המפגש הבלתי אמצעי עם האחר, האחרים ועצמנו. גם אותו נצטרך השנה להמציא מחדש וטובה בירנבאום תוהה מה למדנו מתוך העייפות של היצירה והגעגוע לביחד. מחשבות על קהילה לקראת החג האחרון של שנת הקורונה
מאת: טובה בירנבאום
יצא לכם פעם לשתות לבד? הכוונה לאלכוהול, לא לקפה. לשתות כוס יין תוך כדי בישול ארוחה או לשבת לבירה עם חבר/ה הן שתי פעילויות שונות בתכלית; להתחפש מול המראה לעומת לדפוק הופעה למסיבת תחפושות הן גם שתי חוויות שונות לחלוטין.
הפרקטיקה של פורים- משלוח מנות, משתה, קריאת מגילה, תחפושות, שתייה חריפה – היא כולה מקשה אחת של פעילות קבוצתית קהילתית אינטנסיבית. לעשות כל אחת מהפעולות האלה באופן אינדיבידואלי היא כמובן חוויה אחרת שלפעמים מעקרת אותה מכל משמעות, כי מה העניין בלשלוח מנות לעצמי?
פורים, אולי יותר מכל אחר, מזמין אותנו להיות עם אנשים; זהו חג קהילתי מובהק; והיום, שנה לתוך תקופת הקורונה, אנו חוגגים אותו לבד. כל משפחה עם עצמה.
לפני שנה עדין חגגנו יחד; חלק מהארועים כבר בוטלו, אך עדיין היינו בהכחשה. מיד לאחר הפורים צללנו לתוך בור עמוק של חוסר וודאות, דאגה ושינוי דרסטי בהתנהלות היום-יום. השלמנו בכאב עם ליל סדר בזום ועם יום כיפור מול המסך ולא באולם מלא אנשים נרגשים. למדנו במהלך השנה הזו איך לעשות קהילה גם מרחוק; הוכרחנו להיות יצירתיים מול החגים שלנו ועיצבנו מחדש טקסים, חוויות ורגעים מיוחדים סביב מעגל השנה שהצריכו רק מחשב, אינטרנט סביר ועדיף עם כוס יין ליד.
אבל אז הגיע שוב פורים. החג שמסמן את סגירת המעגל של הקורונה, החג האחרון ברצף החגים שהמצאנו מחדש. הוא הקשה מכולם: איך מייצרים את הכיף של רעשנים, תחפושות, מוסיקה ואלכוהול דרך זום? איך משחזרים את הרגע שבו עדין לא מזהים מיהי המוכשרת שהתחפשה עם הקפדה על כל פרט ועד לשחרור ה"וואו" המתפעל והצחוק המשחרר? כמובן שיש דרכים, ותמיד יש, אבל מעבר לעובדה שפורים הוא המאתגר ביותר, אנו גם בשלב של עייפות ומיצוי. אנחנו רואים את החיסון בקצה המנהרה – מגיע אך עוד לא מגיע, הוא קצת כמו המשיח – מרגיש שכבר יותר מידי זמן הוא מתעכב, ובינתיים עוד חג שצריך להמציא מחדש, והפעם ממש צריך לשבור את הראש.
בתוך המציאות המסובכת הזו אני חושבת על מה שניקח איתנו הלאה, אחרי שנקבל את מנת החיסון השנייה ואחרי שהילדים ממש יקומו בבוקר וילכו לבית הספר (מרגיש בדיוני, אני יודעת). כשנשאל את עצמינו מה למדנו בתוך התקופה הארוכה בה העולם השתנה, אולי נוכל לומר לעצמינו שלמדנו מחדש את המושג קהילה.
בנדיקט אנדרסון, האיש החכם מאחורי "קהילות מדומיינות", לימד אותנו כי אנו נזיז הרים עבור קבוצה שאנו חשות חלק ממנה, גם אם המשותף בין חברי הקבוצה הוא מזערי או כמעט לא קיים, אך תחושת השייכות שלנו היא אמיתית ויוצרת משמעות.
בתוך שנה שבה הוכרחנו להגדיר מחדש מיהו ומהו "חיוני", גם הגדרנו עבור עצמינו באופן אישי מהו חיוני: מפגש אחת על אחת לשיחה ארוכה? לימוד מעמיק יחד על אותו דף עם דיון שמפתיע עד כמה הוא גם אינטלקטואלי וגם אישי בו זמנית? מפגש מרגש של הרבה אנשים החווים יחד, באותו החלל, רגע רוחני עמוק? תרומה משותפת משמעותית דרך התנדבות שבאמת משנה את העולם? אנחנו שונים זה מזו בצרכים שלנו ואנו יודעות טוב יותר כעת מה חשוב לנו.
כשהקורונה תעבור לדפי ההיסטוריה סוף סוף, אנחנו נהיה מדוייקים יותר ביצירת רגעי קהילה אותנטיים, מזינים ומשמעותיים. למדנו, בדרך הקשה, עד כמה יקרים הם רגעי הביחד עם חברים ובני משפחה, ואנו נשקיע ונהיה מדויקים הרבה יותר בעיצוב החוויה והרגע, שכ"כ חסרים לנו כעת.
אני תקווה כי פורים הזה באמת יסמן את סוף התקופה וכי נסב לליל הסדר עם האהובים שלנו, אך גם אם נחכה לשבועות או ראש השנה הבא, בואו נעשה מהתקופה ההזויה הזו הכי הרבה שאפשר; וכשנחזור להתווכח על פוליטיקה בזמן שהילדים נרדמו על הספה, נבין שאלה הם רגעי החסד האמיתיים של החיים.
פורים שמח!
