פרשת ואתחנן: מחורבן ואובדן לנחמה ותקווה

פרשת ואתחנן נקראת בערב חג האהבה ומתארת מעבר חד בין צער אישי ועמוק שחווה משה, אשר לא מורשה להיכנס אל הארץ המובטחת, לבין תקווה ונחמה. כמו הורה על ערש דווי הנפרד מילדיו, משה מתמקד בהעברת המורשת לדור שלא נכח במעמד הר סיני ודבריו ישמשו מעתה ואילך מצפן רוחני ומעשי. תמר לוין התמקדה ברגע קשה זה שמשוררים רבים כתבו עליו והפכו אותו לסמל של אכזבה ושל כמיהה שלא תתממש ונזכרה בסיפור פטירתו של אביה שכמו משה גם הוא לא זכה להיכנס בחזרה לארץ החיים לאחר ניתוח מורכב שעבר

מאת: תמר לוין

תשעה באב מאחורינו וט״ו באב לפנינו, ובנקודת הזמן המיוחדת הזו אנו קוראים בשבת הקרובה את פרשת ואתחנן ואת הפטרת נחמו ומציינים את השבת הראשונה מתוך שבע שבתות הנחמה שילוו אותנו עד ראש חודש אלול, ראש השנה. אנחנו פוסעים אט אט לתוך מרחב זמן שכולו בסימן שינוי תודעה – ממצב של אבל, חורבן ואובדן להוויה של נחמה ותקווה.

Photo by iStock/Tonktiti

הפרשה נפתחת בעדותו של משה המנסה לשנות את ההחלטה האלוהית שלא לאפשר לו להיכנס אל הארץ המובטחת, אך תחינתו נדחית. הוא מקבל תשובה קשה וחד משמעית ולא יכול לשנות את הגזירה האלוהית כפי ששינה בעבר. הפרשה מתחילה במילים העוצמתיות האלו:

וָאֶתְחַנַּן אֶל יְהוָה בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר.

אֲדֹנָי יְהוִה אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ.

אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנוֹן.

וַיִּתְעַבֵּר יְהוָה בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה.

זהו רגע אישי קשה ומכונן של צער עמוק שמשוררים רבים כתבו עליו והפכו אותו לסמל של אכזבה ושל כמיהה שלא תתממש. בשירה ״מנגד״ כותבת רחל המשוררת: ״ בכל ציפיה, יש עצב נבו״. 

מה יש בו ברגע הזה?

אני נוטה להסכים עם משוררים באופן כללי וספציפית לגבי משמעותו של הרגע הזה שכולו בסימן צער, אם כי שואלת את עצמי היכן בין השורות ובראייה עמוקה אפשר למצוא חסד ונחמה?

נראה שאחרי המפגש עם הצער בפרשה, התמונה מורכבת מעוד חלקים. יש שם געגוע ועצב, ויש גם השלמה. אלו הם שלבים של אבל.

אני חוזרת שוב לנסיבות הזמן שבו אנחנו קוראים/ות את הפרשה וחושבת שטמונה שם תשובה.

פרשת ואתחנן נקראת בערב חג האהבה ומתארת מעבר חד בין צער אישי ועמוק שחווה משה לבין המשך הפרשה בה הוא מתעשת וממשיך בנאומו האחרון בפני בני ישראל טרם כניסתם לארץ המובטחת. הוא אינו מתבוסס בצערו, אלא מקבל בהשלמה את הגזירה האלוהית ומתמקד בשליחותו, בהכנתם של בני ישראל לחיים בארץ ובהעברה מיטבית של תפקידו ליהושע בן נון.

משה אומנם לא נכנס לארץ הטובה, אבל הדברים שלו ייכנסו לארץ עם בני ישראל. נאומו האחרון והמילים שלו הופכים חקוקים לנצח. כמו הורה על ערש דווי הנפרד מילדיו, משה מתמקד בהעברת המורשת לדור שלא נכח במעמד הר סיני. דבריו ישמשו מעתה ואילך מצפן רוחני ומעשי. אני מוצאת בכך, בנצחיות דבריו ודמותו המיתית של מנהיג (ואב) כמשה, נחמה רבה. 

זה לוקח אותי לסיפור אישי, לסיפור פטירתו של אבי ז״ל שפשט את העולם הזה מעליו לפני חמש שנים בט״ו באב, חג האהבה. בדומה למשה, גם אבי לא זכה להיכנס בחזרה לארץ החיים לאחר ניתוח מורכב שנערך אגב בתשעה באב. רבות תהיתי ועדיין תוהה מה היו הדין והדברים שהוא ניהל עם בורא/ת עולם, עם עצמו, טרם פטירתו. האם ידע שמותו קרב ובא, האם קיבל את הגזירה, האם התחנן כמו משה. אני יודעת בוודאות שאם אכן היתה תחינה, היא לא נענתה. 

ואני חושבת גם על החיים שלנו כישראלים אמריקאים, על צער הנבו של המהגר/ת והתמודדות יומיומית עם שאלות מורכבות של זהות ושייכות. הגוף במערב, הלב במזרח ואוקיינוס חוצה בין החיים שלנו כאן, לחיים שיכלו להיות לנו ולילדים שלנו שם. ״זה מול זה – החופים השונים של נחל אחד. צור הגזירה: רחוקים לעד״ כותבת רחל המשוררת, וזה מחדד את התחושה (לעיתים מועקה) של שנה וחצי בזמן מגיפה כשגם האפשרות לבקר בארץ או להנות מביקור של סבא וסבתא נבצרו מכולנו.  

נתן אלתרמן בשירו ״קץ האב״ כותב על פרידה ומורשת, על סוף ונצח. וגם ספר דברים כולו הוא למעשה סיפור של פרידה והתחדשות, פרידה ממנהיג ואב כמשה והתחדשות של עם בארצו. להלן כמה שורות משיר ארוך ומשמעותי שהולכות איתי כבר חמש שנים וכנראה לעד:

״זֶה הֶרְגֵל הָאָבוֹת לְחַשֵּׁב וְלִסְפֹּר
וְלִדְאֹג דַּאֲגַת מָּחָר.

זֶה הֶרְגֵל הָאָבוֹת לֹא לוֹמַר נוֹאָשׁ

רַק לוֹמַר דִּבְרֵי אִישׁ וָאָב.
זוֹ חַיּוּת יֵשׁוּתָם שֶׁחָדְרָה כָּעָשׁ
בְּעֻמְקי הַיּוֹמְיוֹם וּפְרָטָיו.

 

זֶה הֶרְגֵל הָאָבוֹת הַקַּדְמוֹן וְהַתָּם,

זוֹ שְׁבוּעָה שֶׁבֵּינוֹ וּבֵינֵךְ,

אַתְּ זִכְרִיהָ, הַרְבֵּה יִשָּׁכַח וְיִתַּם.
אֲבָל בָּהּ תְּגַדְּלִי אֶת בְּנֵךְ.

עוֹד עָלַיִךְ כָּעָב יֵרֵד זֵכֶר הָאָב,
לְהַזְכִּיר בְּיוֹם דִּין וּפְקֻדָּה,

הִפָּרְדִי, כִּי בָּא סוֹף. הוּא מַבִּיט בָּךְ. עַד קץ 
נוצְצוּ אִישׁוֹנָיו הַחַיִּים.
כִּי הָאָב לֹא יָמוּת כִּי הוּא אָב לְאֵין קץ.

אָפְלוּ הַפָּנִים וְחָשְׁכוּ הָרוֹאוֹת
בְּכִי לַטּוֹב לָךְ מֵאָח וָרֵעַ.
שִׂפְתֵי הָאָב אֵינָן נָעוֹת,
אַךְ קוֹל הָאָב עוֹד יִשָּׁמֵעַ״.

אני מקדישה את הפוסט הזה לאבי היקר והאהוב, אין קץ לאין שובו ולגעגוע אליו. 

יהי זכרך ברוך, אבא

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Back to top button