גיא ראובן מספר על אחותו סתיו ז"ל ועל המיזם למניעת דיכאון ואובדנות שהקים לזכרה

מאת: אביב פרץ

גיא ראובן נראה כמו אבטיפוס של נער קליפורני: עורו שזוף, תלתלים צונחים בשובבות על פדחתו, ועגילים בורקים מפרכסים את אוזניו. למראית עין, במבט שטחי, קשה לנחש שהוא נושא עימו מטען כאב. אלא שלפני כחצי שנה, ב-24 בינואר 2021, התאבדה אחותו הגדולה, סתיו ז"ל, אחרי שסבלה במשך שנים מדיכאון. מאז מעבד גיא את חוויית האובדן הזו. 

זהו אחר צהריים של יום שישי, מזג אוויר מהביל אופף את סאניווייל הישנונית. אנחנו יושבים בחדרה של סתיו, ומבטי נופל מיד על תמונה ממוסגרת שלה מטקס סיום בית ספר תיכון, מחייכת חיוך רחב שאינו מסגיר מאום ממצבה.

בחודש שעבר סיים גם גיא את לימודי התיכון, והחל מגשש את דרכו כסטנדאפיסט, תסריטאי ומפיק. בין היתר, הוא עובד על סרט קצר שמטרתו להעלות מודעות לדיכאון והתאבדויות. הוא התקבל לקולג' אבל מעדיף להמתין עם הלימודים, היות שהוא עדיין לא סגור על מה בדיוק הוא רוצה ללמוד. לקראת סוף הקיץ ייסע לישראל, ויבלה חמישה חודשים כמתמחה בחברת הפקות סרטים במסגרת התוכנית Destination: Israel.

על אף שהוריו ישראלים, האנגלית היא השפה השגורה בפיו. בפעמים הספורות שבהן הוא עובר לעברית הוא נשמע מהוסס, תר אחרי המילים, והוגה אותן עם מבטא אמריקאי קל. 

מתי התחיל הדיכאון של סתיו?
"היא הייתה בדיכאון מגיל 11, אבל אז לא ידעתי את זה, הייתי בן 8. רק בגיל 11 אימא שלי סיפרה לי שהיא בדיכאון, ואמרה שאני צריך להיות נחמד אליה ולהראות יותר חמלה כלפיה. זה היה לי מוזר, לא הבנתי את המשמעות. לא ראיתי אותה אף פעם בוכה או משהו כזה. עבורי היא הייתה אחותי הגדולה, שבעיניים שלי פשוט הייתה זעופה". 

אמא שלך הסבירה לך שמדובר במחלה?
"כן, אבל הייתי צעיר וחייתי את החיים שלי בכעס, הייתי כועס כל הזמן: 'למה אני לא מקבל תשומת לב? גם עליי עוברים דברים!' כילד אתה רוצה את הזרקור. עבורי זה היה: 'היא סתם כועסת', לא רציתי לראות את הצד האחר. היה לי קשה להבין שהיא עוברת משהו. יכולתי להיות שם בשבילה, להראות לה שאכפת לי, אבל לא עשיתי את זה כפי שיכולתי. אני חושב שהעדר הידע היא הסיבה שאנחנו לא מבינים איך להגיב".

ההתקרבות בין גיא וסתיו החלה קצת יותר מאוחר, כשהיה בחטיבת הביניים, "היא התחילה לספר לי יותר על איך היא מרגישה". אחר כך שוב התרחקו, "אני התחלתי תיכון והיא הלכה לקולג'. כמעט שלא הייתי בבית, הייתי אצל חברים או מבלה. התראינו פה ושם, דיברנו קצת וזהו". ואז הגיעה הקורונה וחוללה שינוי מבורך ביחסים, "התחברנו שוב והייתה לי הזדמנות להכיר אותה שוב. התחלנו לבלות יחד. ישבנו בחדר שלי, שיחקנו ב-Rayman Origins, והיה כיף". 

גיא מדבר בפתיחות מעוררת הערכה. הוא אינו מייפה את העבר, ואינו מהסס להיחשף בפגיעותו או בכשליו ("כשאנחנו שמחים, אנחנו לא רוצים להיתקל בדברים שיגרמו לנו להיות עצובים. כשהגעתי לנקודה שבה הייתי אופטימי לגבי החיים שלי, ניסיתי לסלק את כל השליליות סביבי"). הוא מיטיב להביע את עצמו, משפט אחר משפט הוא שופך אור על עולמו הפנימי. בפוסט שהעלה לאינסטגרם כתב על העדרה של סתיו כך: "זה שהיא לא פה, לא אומר שהיא לא פה. כי היא כן פה. תמיד. היא בלבבות שלנו, היא במחשבות שלנו, היא בכוכבים. בכל פעם שאני מביט לשמיים בלילה, היא האור שמאיר על הירח". 

סתיו אי פעם ביטאה במילים מה זה עבורה להיות בדיכאון? 

"כן, כשהייתי בכיתה ז' היא הסבירה לי שזה לא כמו להיות במצב רוח עצוב, אלא עצבות תמידית שהיא לא יכולה לצאת ממנה, שהיא פשוט רואה דברים אחרת. היא סיפרה שהיא לא יכולה לצאת מהמיטה, ושקשה לה אפילו לבצע משימות יומיומיות כמו להתקלח. לא הבנתי את זה, זה היה חלק מהבורות שלי. ניסיתי למצוא דרכים לעזור לה, הייתי כזה, 'אוקיי, תתחילי להתקלח בשעה שמונה', ניסיתי לעזור לה לארגן לוח זמנים".

סתיו למדה פסיכולוגיה ונפטרה אחרי השנה השנייה שלה בקולג', בגיל 20. גיא מתאר אותה כמעין סוכנת שינוי, כדוגמה הוא מספר על כך, שכשהייתה בתיכון אירגנה מחאה של כל בית הספר, כאלפיים תלמידים ותלמידות, נגד חוקי החזקת הנשק. בנוסף, הייתה סתיו ציירת מוכשרת שנתנה ביצירותיה ביטוי להלך רוחה. "זה מטורף", אומר גיא, "ידעתי שהיא ציירה, אבל לא ראיתי כמעט אף אחד מהציורים אלא רק אחרי שנפטרה". 

המשפחה של סתיו נהגה בפתיחות באשר לסיבת מותה, "אם היינו מחביאים את זה", מסביר גיא, "זה היה מסר כאילו התאבדויות ודיכאונות הם דברים שצריך להסתיר, בשעה שהם שלא. כולנו החלטנו שזה חשוב להוציא את האמנות שלה לעולם ולספר את הסיפור שלה, כי זה לא רק היא, יש מיליוני אנשים שעוברים את זה, והמטרה היא לומר לאותם אנשים שהם לא לבד". 

את יצירותיה של סתיו החל גיא להעלות לחשבון אינסטגרם שפתח לזכרה. אני מופתע כשהוא מספר לי שבעצם, לא מדובר ברעיון שלו אלא של סתיו עצמה, "כשחיפשנו בחדר שלה אחר ציורים, אימא שלי מצאה פיסת נייר מקומטת. היו בה חמש שורות שבהן סתיו כתבה לעצמה דברים שהיא צריכה לעשות: ליצור חשבון אינסטגרם בשם artbystav, לפרסם תמונה אחת כל יום, להוסיף עשרה האשטאגים בכל פוסט… זה היה כאילו היא מוסרת הוראות, ואני לקחתי את זה על עצמי, במובן של 'אני אשלים את המשימה הזו עבורך'. אני יודע שהיא כתבה את ההוראות האלה לעצמה, אבל התייחסתי אליהן כאל הוראות רוחניות. השם של דף האינסטגרם היה תפוס, אבל וידאתי שאני ממלא אחר כל שאר ההוראות". 

במהלך הריאיון מרפרר גיא לציוריה של סתיו, "בהרבה מהם ישנו האלמנט של הצד האפל של הירח", הוא מציין, "אני חושב שזו אנלוגיה מאוד טובה, כי הצד האפל של הירח הוא הצד שלא רואים, אבל זה לא אומר שהוא לא קיים. זה פחות או יותר האופן שבו אני הסתכלתי עליה: ראיתי את מה שראיתי וזהו; לא התבוננתי בצד האפל שלה. את הצד הזה חשפתי לעולם כשיצרתי את חשבון האינסטגרם, המטרה שלי הייתה שאנשים ירגישו בנוח לבטא את הצד האפל שלהם". מאז שיתף את יצירותיה של סתיו קיבל גיא כמויות רבות של תגובות, הן מאנשים שסובלים בעצמם מדיכאון, והן ממי שיקיריהם סובלים מדיכאון. 

האם קינן בו החשש שסתיו תשים קץ לחייה? "כשמישהו סביבך בדיכאון, אתה נוטה להיות בור באופטימיות שלך: 'היא תהיה בסדר', 'היא תלך לקולג', אין סיכוי שהיא תחמיץ משהו כזה חשוב', 'אין סיכוי שהיא אשכרה תתאבד'". 

האם המילה "אובדנית" הייתה באוויר בשיחות ביניכם?

"חשבתי שאם לא אדבר על זה איתה – אם לא אשתמש במילה הזו, אם לא אגיד שום דבר על דיכאון או התאבדות – אז היא תתגבר על זה בעצמה. חשבתי שאם אגיד משהו, רק אזכיר לה שהיא בדיכאון – כאילו שהיא יכולה לשכוח מזה; שאם אני לא מעלה את זה, אז זה לא קורה. וזו הבעיה, כשטוב לנו בחיים אנחנו אופטימיים מדיי להניח שמישהו אחר יכול לסבול". 

בסרטון שיצר גיא לזכרה של סתיו, Depression is a Joke, מופיעה אילוסטרציה של אח ואחות שיוצאים להליכה. בתחילה הם מקשקשים, צוחקים, ואז השיחה מקבלת תפנית רצינית יותר. האחות שואלת את האח מה הוא רוצה להיות כשיגדל, הוא עונה באריכות, מפליג בתיאורים על חלומותיו, ואז מפנה את השאלה בחזרה אליה: "ומה את רוצה להיות כשתהיי גדולה?", היא עונה לו: "מתה". 

אני שואל את גיא אם זו שיחה שהתקיימה במציאות בינו ובין סתיו, הוא מאשר, ומוסיף שהיא התרחשה בערך שנה לפני שסתיו נפטרה. "בזמנו לא רציתי לחשוב על השיחה הזו", הוא מתוודה, "באותו זמן רציתי להאמין שהיא משקרת. כשהיא אמרה 'מתה' הלב שלי התחיל להלום, רציתי שזה לא יהיה נכון. ועניתי לה: 'לא, לא, מה את באמת רוצה להיות?' לא יכולתי להאמין שזו יכולה להיות אפשרות. עבורי זה היה כאילו היא מספרת לי בדיחה. זה היה בלתי אפשרי עבורי להאמין שהיא רצינית, ולא רציתי להאמין שהיא רצינית, אז ניסיתי לנער את זה מעליי. היא זו ‎שניסתה ליזום את השיחה, זה היה ניסיון שלה לקרוא לעזרה, לומר שהיא עוברת משהו, אבל ברגע עצמו לא עצרתי לחשוב על זה, בשבילי זו הייתה עוד שיחה שניהלתי, ורק במבט לאחור אמרתי לעצמי: 'איך יכולת להיות כל כך טיפש?'" 

אחרי שהיא נפטרה, המשכת להלקות את עצמך?

"היה איזה רגע, הייתי במקלחת, מלא אשמה, כאב פילח את הראש שלי, וחשבתי לעצמי, שאני פשוט אזחל לי לתוך איזה ואקום ולא אעשה שום דבר. האשמתי את עצמי בהכול. ואז אמרתי לעצמי: האם זה מה שהיא הייתה רוצה שאעשה? שאלקה את עצמי ואהרוס לעצמי את החיים? או, שהיא הייתה רוצה שאחיה את חיי במלאות ואשמור על המורשת שלה? הבנתי שהדבר היחיד שיעזור לי הוא להסתכל קדימה, שאם אסתכל אחורה כל הזמן, לא אוכל לנוע קדימה, וידעתי שהיא לא הייתה רוצה את זה עבורי. עדיין יש לי רגעים כאלה של 'יכולתי לעשות את זה' או 'יכולתי לומר את זה', אבל כשזה קורה, אז במקום להלקות את עצמי, אני מנסה ליישם את זה בחיים שלי מול אנשים אחרים, למשל חברים".

חוץ מדף האינסטגרם לזכרה של סתיו, הקים גיא את האתר skooliez ("זו הדרך שלי להיות שם בשבילה, ולהראות לעולם את הכישרון שהיה לה"). באתר אפשר לרכוש חולצות, סווצ'רים וקפוצ'ונים שעליהן מודפסות יצירותיה של סתיו (ב-22 ביוני, יום הולדתה, העלה גיא לאתר קולקציה חדשה). כל הרווחים מהמכירות מוזרמים לטובת המלכ"ר The Stav Reuven Project, שיפעל לקידום סוגי טיפול אלטרנטיביים כמו טיפול במוזיקה או טיפול באמצעות בעלי חיים.

באחד הסרטונים שהעלית אמרת שסתיו עיצבה אותך להיות מי שאתה. למה בדיוק התכוונת? 

"היא לימדה אותי שיש דברים שקורים סביבי: אנשים מתים, יש חולי ורעב, הרבה שיט שקרה וקורה כל הזמן. היא ניסתה להפנות את תשומת הלב שלי לאותם אזורים שכפיתי על עצמי לא לראות. עטפתי את עצמי בבועה, חשבתי שאם רק אשאר בתוכה, שום דבר לא ישתבש סביבי; שאם לא אחשוף את עצמי לדברים הרעים שקורים בעולם, אז אהיה בסדר. וסתיו ניסתה לומר לי שאפשר לחיות בתוך בועה רק למשך זמן מוגבל, כי בסוף היא תתפוצץ והמציאות תהלום בי. רק כשיצאתי מהבועה, התחלתי ללמוד ולגדול ולהבין שיש אנשים סביבי שעוברים עליהם דברים שאני לא מבין: הנפש שלהם סובלת, הם נאבקים כלכלית, מתמודדים עם עניינים משפחתיים… היא עזרה לי להבין שאני יכול להרגיש, שאני יכול לבכות, היא עזרה לי לפקוח את העיניים לחיים של אחרים". 

אתה יכול להשוות את גיא של היום מול גיא של ה-23 בינואר? 

"ב-23 בינואר הייתי בתנועה מעלה, רוכב על טיל שמטיס אותי לשמיים: מילאתי את עצמי בידע, הקמתי את העסק שלי, הצבתי לעצמי מטרות והתחלתי להיחשף לעולם העסקים. ואז, ב-24 בינואר, הייתי בצניחה ענקית, זה היה כמו רכבת הרים. מאז למדתי הרבה, צברתי הרבה חוכמה מהחוויה של לאבד את אחותי – אבל זה בא במחיר של החתיכה החסרה בלב שלי, שלעולם לא אקבל בחזרה. היום אני מנסה לאסוף את השברים, אבל אני מאמין שאני נע לעבר מקום נפלא. יש לי הרבה מה ללמוד על חמלה, על אמפתיה, על אנשים אחרים, על מה שקורה בעולם, להפוך לאדם פחות בור. אני משיל מעליי את הבורות".

Guy Reuven talks about his older sister Stav and the depression and suicide prevention project he set up in her memory

On January 24, 2021, Guy Reuven's life took an unexpected turn when his older sister Stav, who had suffered from depression for years, committed suicide. Guy has since processed this loss experience and in an interview with Aviv Peretz he talks about her coping with the disease since the age of 11, their relationship that has known ups and downs, and the venture he set up to commemorate the awareness of depression and suicide prevention, among other things, through the spectacular artwork Stav left behind

By: Aviv Peretz

Guy Reuven looks like a prototype of a California teenager: his skin is tanned, curls fall mischievously on his scalp, and shiny earrings flutter his ears. At first glance, on a cursory look, it's hard to guess that he is in the hurt locker. However, about six months ago, on January 24, 2021, his older sister, Stav, committed suicide after suffering from depression for years. Since then, Guy has been processing this loss experience.

It's a Friday afternoon, steamy weather envelops sleepy Sunnyvale. We sit in Stav's room, and my gaze immediately falls on a framed picture from her high school graduation ceremony, smiling widely and portraying nothing of her condition.

Last month, Guy too graduated from high school, and began paving his way as a stand-up comedian, screenwriter and producer. Among other things, he is working on a short film that aims to raise awareness of depression and suicide. Although he was admitted to college, he prefers to wait with his studies, as he has yet to decide wholeheartedly what he wants to study. Towards the end of the summer he will travel to Israel, where he will spend five months as an intern at a film production company as part of the Destination: Israel program.

Guy’s parents are Israeli but his native tongue is undoubtedly English. The few times he switches to Hebrew he sounds hesitant, searching for the words, and pronouncing them with a slight American accent.

 When did Stav’s depression begin?

"She was depressed from the age of 11, but then I did not know it, I was 8. Only at the age of 11 my mother told me she was depressed, and said I should be nice to her and show more compassion towards her. It was strange to me, I didn’t understand what it meant. I never saw her cry or anything like that. For me she was my big sister, who in my eyes was just grumpy".

 Did your mom explain to you that she was suffering from a disease?

"She did, but I was young and was living my life very angrily, I was just always mad: 'Why am I not getting attention? I’m going through things too!' As a kid you want the spotlight. For me it was like: 'She's just angry', I did not want to see the other side. It was hard for me to understand that she was going through something. So for me it was more of ignorance, I think that the lack of knowledge is the reason we don’t know how to react".

The rapprochement between Guy and Stav began a little later, when he was in middle school, "she started telling me more about how she felt". After that they had a long falling out, "I started high school and she went off to college. I was hardly home, I was with friends or hanging out. We saw each other here and there, we talked a little – but that was it". Then, COVID came around and brought on a blessing change to the relationship, "we connected again and I had a chance to get to know her again. We started hanging out together. We would just sit in my room and play Rayman Origins, and it was fun".

Guy speaks with admirable openness. He does not embellish the past, nor does he hesitate to be exposed in his vulnerability or failures ("When we are happy, we don’t want to encounter things that will make us sad. When I got to the point where I was optimistic about my life, I tried to eliminate all negativity around me"). Sentence by sentence Guy eloquently sheds light on his inner world. In an Instagram post he wrote the following about Stav's absence: "Just because she is not here, does not mean that she’s not here. Because she is. Always. She is in our hearts, she is in our thoughts, she is up in the stars, and every time I look up at night, she is the light that shines on the moon".

Has Stav ever expressed in words what it meant for her to be depressed?

"Yes, when I was in seventh grade she always told me how it wasn’t like being sad but a constant sadness that she couldn’t get out of, that she just saw things differently. She said she could not get out of bed, and that just pursuing daily tasks, like showering, was hard for her. I did not understand it, that was another part of my ignorance. I remember trying to find ways to help her, I was like: 'Okay, start showering at eight', I tried to help her make a schedule."

Stav studied psychology and passed away after her sophomore year in college at the age of 20. Guy describes her as a kind of change agent. As an example he tells that when she was in high school she organized a protest of the whole school, about two thousand students, against gun ownership laws. In addition, Stav was a talented artist who gave expression to her mood in her works. "It's crazy," says Guy, "I knew she was painting, but I saw almost none of her paintings until after she passed away."

Stav's family has been open about the cause of her death, "If we had hidden it," Guy explains, "it would have been a message that suicides and depression are things to hide, when they are not. We all decided it was important that her art would be out there and that her story would be told. Because it's not just her, there are millions of people going through it, and the goal is to tell those people that they are not alone."

Guy started uploading Stav's works to an Instagram account he opened in her memory. I'm surprised when he tells me that, in fact, it was not his idea but Stav's, "When we were looking through her room for art, my mom found this wrinkled piece of paper. It had five lines of writing on it of Stav telling herself to do stuff: create an account artbystav, post one picture every day, add ten hashtags in each post… It was like her giving instructions, and I took it upon myself, in the sense of ‘I will complete this task for you.’ I know she was writing these instructions for herself, but I took them as spiritual instructions. The name of the Instagram page was taken, but I made sure I followed all the other instructions".

During the interview Guy references to Stav's paintings, "Many of them have the element of the dark side of the moon," he notes, "I think it's a very good analogy, because the dark side of the moon is the side that you don’t see, but that does not mean that it’s not there. That’s kind of like the way I looked at her: I only saw what I saw and left it as it was; I never looked at her dark side. I put this side out to the world when I made the Instagram page, my goal was for people to feel comfortable expressing their dark side". Since sharing Stav's work, Guy has received many responses, both from people who are struggling with depression and from those whose loved ones are struggling with depression.

Was the fear that Stav would end her life accompanying him? "When someone around you has depression, you tend to be optimistically ignorant: 'She's going to be fine', 'She's going to college, there's no way she'll miss out on something this important’, ‘There's no way that she’ll actually kill herself'.

 Was the word "suicidal" floating around in conversations between you?

"I thought that if I didn’t talk about it with her, if I did not have to use that word, if I did not say anything about depression or suicide – then she would get better on her own. I thought that if I said something then I would just be reminding her that she was depressed, as if she forgot; that if I don’t bring it up, then it’s not happening. And that is the problem, we’re just too optimistic to assume that someone else could be suffering when we’re having the time of our life."

In a video created by Guy in memory of Stav, “Depression is a Joke”, there is an illustration of a brother and sister going for a walk. At first they chatter, laugh, and then the conversation takes a more serious turn. The sister asks the brother what he wants to be when he grows up, he answers at length describing his dreams in detail. He then turns the question back to her: "And what do you want to be when you grow up?" to which she replies: "Dead".

I ask Guy if this is a conversation that took place in reality between him and Stav, he confirms, adding that it took place about a year before Stav passed away. "I didn’t want to think twice about it at the time”, he confesses, "I just wanted to believe she was lying. When she said 'dead' my heart started beating, I wanted it not to be true. And I answered her: 'No no, what do you really want to be?' I couldn’t believe that was a possibility. For me it was like she was telling me a joke. It was impossible for me to believe that she was serious, and I did not want to believe that she was, so I just tried to brush it off. That was her trying to initiate the conversation, to signal that she was going through something, but in the moment I did not stop to think about it, for me it was a conversation I had, that was like any other converstation, and when when I looked back at it after it was like: 'How could I be so stupid?'"

After she passed away, did you continue to beat yourself up?

"There was a moment where I was in the shower, full of guilt, pain was running in my head, and I thought to myself: I’m just going to crawl into a void and do nothing. I was blaming myself for everything. Then I told myself: Is this what she’d want me to do? Would she want me to beat myself up and ruin my life? Or, would she want me to live my life to the fullest and keep her legacy alive? I realized that the only thing that could help me was to look forward, I knew that if I looked backward all the time, then I would never move forward, and I knew that she wouldn’t want that for me. I still have moments like 'I could have done this’ or 'I could have said that’, but when that happens, then instead of beating myself up, I try to implement it into my life and use that with other people, like friends".

In addition to the Instagram page in memory of Stav, Guy set up the website skooliez ("This is my way of being there for her, and showing the world the talent that she had"). On the website you can buy shirts, sweatshirts, hats and hoodies on which Stav's works are printed (on June 22, her birthday, Guy uploaded a new collection to the website). All profits from the sale are donated to The Stav Reuven Project, which will work to promote alternative therapies such as music therapy, animal therapy, and other Non-Profits.

In one of the videos you uploaded, you said that Stav had shaped you to be who you were. What exactly did you mean by that?

"She taught me that there are things that happen around me: people die, there’s sickness and hunger, a lot of shit that happened and is happening all the time. She tried to draw my attention to those areas that I forced myself not to see. I wrapped myself in a bubble, I thought that if I just stayed inside, then nothing would go wrong around me; that if I do not expose myself to the bad things that are happening in the world, then I will be fine. Around me people experience things I do not understand: they suffer psychologically, struggle financially, deal with family matters… Stav helped me understand that I can feel, that I can cry, she helped me open my eyes to the lives of others".

Can you compare the Guy of today with the Guy of January 23?

"On January 23 I was on the move up, riding a rocket pulling me into the sky: I filled myself with knowledge, set up my business, set myself goals and was getting exposed to the business world. Then, on January 24, I was in a major dip, it was like a roller coaster. Since then I’ve learned a lot, I've gained a lot of wisdom from the experience of losing my sister – but it came with the price of the missing piece in my heart that I'll never get back. Today I’m trying to pick up the pieces, but I think that I'm heading somewhere great. I have a lot to learn about compassion, about empathy, about other people, about what is happening in the world – to become a less ignorant person. I’m throwing away the ignorance".