פרשת ראה: ברכה או קללה?

מאת: רובי יהושע

אם הפרשות הראשונות היו הקדמה ארוכה והכנה של עם ישראל לקראת הכניסה לארץ המובטחת, פרשת וראה היא סוף סוף תחילתה של הרצאת המצוות על ידי משה. מצוות אלו ניתנו למשה במעמד הר סיני, אבל רק עכשיו שומעים עליהן אולי מהסיבה שרובן הם מצוות שנוגעות לארץ המובטחת ומשה לא רצה להכביד עליהם וידע שתהיה לו הזדמנות להרצות להם מיד לפני הכניסה לארץ. כמו ילד שעובר לארץ אחרת ולא יודע מה החוקים שם, הוריו מזהירים אותו, ממש לפני שהוא עולה למטוס, שישמור על כל מה שלימדו אותו ולא יתנהג ״בגסות״ כמו תושבי המקום החדש. משה בנאומו מזכיר לעם שהם יראו אולי תושבים ״מוזרים״, אוכלי טרפות, עובדי אלילים ולא שומרי חוק, אולם הם לא יהיו כך – הם ישמרו כשרות, יעבדו רק את האלוהים היחידי שהם מכירים ויחוקקו חוקים שיעזרו לשמור על כל העם, במיוחד מעוטי היכולת. מצוות מעשר, שמיטה וצדקה הן חלק מהן.

מיד בפתיחה של פרשת השבוע אלוהים מצוה אותנו: רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה: אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם: וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם:

עוד פעם בחירות? מספיק נכתב על זה בשנתיים האחרונות. לא עוד. בפרשתנו זו אנו מצווים לבחור במשהו שיתן לנו ברכה או חלילה קללה. נשים לב שבמילה בחירות נמצאת המלה ״חירות״. בחירה אמיתית נעשית מתוך חופש מלחצים, השפעות זרות וטעויות. כמו שמסביר יהושע לייבוביץ, יש כאן דרישה לבחור, אולם יחד עם זאת אין הבטחה שהאדם יכול ומסוגל לבחור בחירה חופשית.

למה ראה ולא שמע? ברוב הפעמים שאלוהים מצוה אותנו מלת הציווי היא ״שמע״. שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, יְהֹוָה אֱלהֵינוּ, יְהֹוָה אֶחָד: (דברים ו, ד) או גם: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם: (דברים ה, א).

אכן אנו לומדים שיש גם שוני ביניהם. השמיעה היא למידה לקראת העתיד והראיה בתורה היא ראיה אל העבר ולמידה מהעבר והנסיון. כמה ציטוטים מן העבר: אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם (שמות כ, יח). או כִּי עֵינֵיכֶם הָרֹאֹת אֶת כָּל מַעֲשֵׂה יְהוָה הַגָּדֹל אֲשֶׁר עָשָׂה: (דברים יא, ז). ומוסיף הרב אבי גיסר: ״קבלת החלטות, הבחירה בין ברכה לקללה, חייבת לראות את העבר ולהסיק מסקנות על פי כל מה שראינו עד כה. מה שראינו הוא מוחלט״.

ולמה שניהם יחד? מדוע אנו צריכים לחוש את שני החושים, גם ראיה וגם שמיעה? אתם תוכלו לחוש את הברכה ולא עלינו את הקללה, עם שני חושים כי אחד לא מספיק. למה צריך יותר מחוש אחד כדי להבחין בין ברכה לקללה. אלוהים רוצה שנראה ושנשמע ואז נוכל להחליט. גם בקניה של ירקות ופירות לא מספיק לראות צריך לטעום, לשמוע או להריח. האם ניסיתם לקנות בשוק אבטיח רק לפי הצבע בלי ההקשה שמחזירה צליל נקי? או לקנות מלון מבלי לבדוק אם יש לו ריח חזק ומלוני בחלק הקעור שהיה מחובר לגבעול? או את המקצוענים שטועמים חצי קופסה של דובדבנים לפני שקונים את הקופסא מלמטה?

מהתנסות אישית וראיה אל העבר, אנו הופכים למורי הדרך של עצמנו, והשמיעה הפנימית תמשיך להנחות אותנו.

נחזור לפסוק הראשון שהוא קצר ומלא באוצרות. רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה: למה התחיל בלשון יחיד ועבר ללשון רבים. היה מצפים לראות אחד מהמשפטים האלה: ראו אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה, או ראה אנוכי נותן לפניך היום ברכה וקללה. אלוהים כבר דבר איתנו בלשון יחיד כשדבר אלינו כעם. ״אנוכי ה' אלוהיך, אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים״. או ״זכור את יום השבת לקדשו״. רְאֵה אינה פניה ליחיד, זו פניה לעם כולו להזכיר להם שכל ישראל ערבים זה לזה. ולמה גם לִפְנֵיכֶם בלשון רבים. יורם טהרלב מסביר שיש חטאים כשהיחיד עושה לא נראה הנזק. וכשהם נעשים על ידי רבים נזקם רב מאוד. אנו רואים שמיום ליום מתרבים האנשים שמתנגדים לחיסוני הקורונה ומפיצים ידיעות שקריות לגבי תועלתם. כשהם היו מיעוט לא התיחסנו אליהם אבל לאחרונה הם התרבו, נביאי השקר, וגורמים לתמימים לא להתחסן ולצערנו לחלות בקורונה. ככל שנתחסן יותר לא נדביק ולא נידבק. המגיד מדובנא ממתיק לנו במשל מתקופתו. אם אדם הולך ברגל ובמקום ללכת בדרך המלך מחליט לקצר דרך השדה, אחרים שיבואו אחריו לא ילכו בדרכו, כי יהיה להם קשה לראות את הקיצור דרך. אבל אם סוחר מוביל הרבה עגלות עמוסות מחליט לקצר הוא משאיר הרבה עקבות שלא נמחקו ואנשים שיבואו בעקבותיו עלולים ללכת בדרכו כי הדרך כבר כבושה. וזו הסכנה של עבודה זרה. לכן פונה אלוהים בלשון רבים. הסכנה של ״אחרי רבים להטות״ היא סכנה קיומית.