קבלת החלטות בתנאי חוסר ודאות: זן הדלתא, "הבלתי מחוסנים" ופרשת שופטים

אחרי שנה וארבעה חודשים בבית, כבר ראה אייל עקיבא ניצנים של תקווה. תוכנית של חזרה למשרד החלה, אך מהר מאוד התפוגגה, בין היתר, בשל סרובם של חלק מהעובדים להתחסן. הדילמה כיצד להתייחס לעובדים הבוחרים שלא להתחסן אינה פשוטה. האם יש לחייב אותם להתחסן? האם יש לתת תמריצים למתחסנים? היכן בכלל עובר הגבול האתי בין זכויות העובדים לשרידות של החברה? כשקרא עקיבא את פרשת השבוע, התחדדו לו הדברים. הפרשה אשר עוסקת בצדק (ממנה הגיע המשפט "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף") מביאה, בין השאר, קווים מנחים לקבלת החלטות בעת משבר, למשל בזמן מלחמה מתקרבת, וגרמה לו לחשוב על הקשר שבין חובת גיוס לחובת חיסון

מאת: אייל עקיבא

אחרי שנה וארבעה חודשים של עבודה מהבית, התגנב לו שביב של תקווה לפני כחודש – נתבקשתי למצוא יום קבוע בו אגיע פיזית למשרד אחת לשבועיים. אותו גץ כובה במחי שיחת "זום" אחת אחרי שבוע וחצי. תסכול. הפעם התסכול לא נובע רק מנגיף חסר פנים מזן דלתא, אלא גם מאנשים בעלי פנים הבוחרים שלא להתחסן. במסגרת תפקידי יצא לי להיחשף לתהליך קבלת ההחלטות – כיצד להתייחס בחברה מסחרית לעובדים הבוחרים שלא להתחסן? איך לרכך את המכה הצפויה בקרוב? ראיתי כי במקומות רבים נוקטים בשיטת "המקל והגזר", מנסים להגדיל את שיעור המתחסנים. ה"סרבנים" מתבקשים להיבדק פעמיים-שלוש בשבוע, על חשבונם, והמתחסנים מתומרצים באמצעות מענק. הסכנה לעסקים כיום ברורה ומיידית, ובמקומות רבים מתנהל הדיון – האם "ללחוץ על ההדק"? להפוך את המקל לנבוט (לחייב את כל העובדים המגיעים לעבודה להתחסן, ובכך ליצור הפרדה ברורה בין המחוסנים לבין אלה שלא מתחסנים) ואת הגזר ל-Gift Card שמן? היכן הגבולות האתיים בין זכויות העובדים לשרידות של החברה? בעת חוסר בהירות, כך למדתי ב Corporate America, חוזרים לערכים (מסמכי ה- Values שלקח זמן לנסחם למרות שבסופו של דבר הם די דומים אחד לשני) שנכתבו מקדמת דנא ומנסים לשפוט לפיהם.

Photo by iStock/leremy

כאשר קראתי את פרשת השבוע, פרשת "שופטים" הדברים התחדדו לי. הפרשה עוסקת בצדק (משם מגיע המשפט "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף") ובתיאור המשנה החברתית-פוליטית המכוונת את ההתארגנות העתידית של בני ישראל במתכונת של מדינה. בין השאר, מובאים גם קווים מנחים לקבלת החלטות בעת משבר, למשל זמן מלחמה מתקרבת. גם כאן הסכנה למדינה ברורה ומיידית, והשאלה הנשאלת היא האם "ללחוץ על ההדק" בנושא גיוס חובה. באופן שקצת הפתיע אותי, התשובה המובאת בדברים כ' שלילית, ודנה בפטור משירות קרבי:

"וְאָמַר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל־אֹיְבֵיכֶם אַל־יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל־תִּירְאוּ וְאַל־תַּחְפְּזוּ וְאַל־תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם. כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם־אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם. וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל־הָעָם לֵאמֹר מִי־הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת־חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן־יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ. וּמִי־הָאִישׁ אֲשֶׁר־נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן־יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ. וּמִי־הָאִישׁ אֲשֶׁר־אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן־יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה. וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל־הָעָם וְאָמְרוּ מִי־הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת־לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ. וְהָיָה כְּכַלֹּת הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל־הָעָם וּפָקְדוּ שָׂרֵי צְבָאוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם."

הכתוב מתאר מִסְדַּר ענק המנוהל ע"י השוטרים (לפני "מסירת" החיילים לשרי הצבאות). התנאים לפטור מוקראים בריש גלי, וכל מי שנמצא בסיטואציה ייחודית בחייו, הקשורה בהתחלות שטרם מומשו, מקבל פטור משירות וחוזר לביתו. בסוף הרשימה מובא תנאי שונה מן האחרים – "הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב". זה שעלול "להדביק" את היוצאים לקרב בפחדו ולגרום לתבוסה.

יש כאן רשימה של הפטורים מחובת הגיוס בשעת מלחמה – ואז נשאלת השאלה כיצד ראוי שיערך המסדר הזה? נסו לדמיין את הסיטואציה, יש קריאה לשירות חובה וגם רשימה של כל מי שלא חייב… הנה התייחסותו של רש"י לעניין: "הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר כְּמַשְׁמָעוֹ, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמֹד בְּקִשְׁרֵי הַמִּלְחָמָה וְלִרְאוֹת חֶרֶב שְׁלוּפָה; רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר הַיָּרֵא מֵעֲבֵרוֹת שֶׁבְּיָדוֹ … וְהָרוֹאֵהוּ חוֹזֵר אוֹמֵר שֶׁמָּא בָּנָה בַיִת אוֹ נָטַע כֶּרֶם אוֹ אֵרַשׂ אִשָּׁה". כלומר לפי ר' יוסי התנאים מוקראים מתחילתם ועד סופם בפרהסיה, ורק אחר כך כל מי שאחד מהתנאים רלוונטי עבורו חוזר לביתו. אחת המטרות היא הימנעות מחשיפת פחדם של חלק מהמועמדים בפומבי. קיימת אף אפשרות ששלושת ה"פטורים" הקשורים לסיטואציה בה נמצא האדם (אלה שקל לבדוק אותם באופן אובייקטיבי) הם רק "כיסוי" לפטור שקשה יותר להבין את שורשו. מצאתי גם שהפטור עצמו איננו בא בחינם… "כָּל אֵלּוּ שֶׁחוֹזְרִין מֵעוֹרְכֵי הַמִּלְחָמָה. כְּשֶׁשּׁוֹמְעִין אֶת דִּבְרֵי הַכֹּהֵן חוֹזְרִין. וּמְסַפְּקִין מַיִם וּמָזוֹן לַאֲחֵיהֶם שֶׁבַּצָּבָא. וּמְתַקְּנִין אֶת הַדְּרָכִים" (רמב"ם). אין פטור מלא. המדינה דואגת למסגרת בה גם בעלי הפטור תורמים למאמץ. גם להם הסכנה ברורה, וגם אם נמצאו "לא כשירים"- הם חייבים לעזור לחברה אליה הם משתייכים – להצטרף בזמן מלחמה לפיקוד העורף, או למע"צ, או למל"ח.

אני חוזר לדילמה הנידונה בימים אלה במקומות רבים בעניין הגבולות האתיים בין זכויות הפרט לשרידות החברה. נראה שאין תשובה "נכונה" לשאלה הזו, ולמרות שהסיטואציות של "הבלתי מחוסנים" והפטורים מגיוס בשל "יראתם מחרב שלופה" שונָה (ולכן ראויות לדיון נפרד), ניתן אולי לקבל השראה מהפרשה בעת קבלת ההחלטות לגבי הטיפול ב”יִרְאֵי הַחִסּוּן”.

ראשית, לפי הדוגמה הניתנת בפרשת השבוע, אין מקום לחייב אנשים להתחסן – על אף הסיטואציה הברורה של מלחמה בנגיף. שנית, חשוב שלא לסמן באופן ברור את אלה הבוחרים שלא להתחסן, כלומר יש לדאוג לדרך דיסקרטית בה יוכלו לדווח על מצבם. עם זאת, כדאי לחייב את ה"בלתי מחוסנים" לקחת את מלוא האחריות על החלטתם, שיש לה השלכות כבדות משקל על החברה בה הם עובדים ועל החברה בכלל, בדיוק כמו אלה הנובעות מסירוב לצאת למלחמה מסיבות שקשה למדוד אותן באופן אובייקטיבי. זאת באמצעות משטר בדיקות קפדני וחשיפה תכופה למידע המתאר את המחיר הכלכלי והסבל האנושי הרב הנגרם בעקבות המגיפה. 

אני לא יודע לקראת מה אנחנו הולכים בשנה הזו, אבל רבים מאיתנו שואלים את עצמנו – מה הדבר ש"ראוי" לעשות? פרשת שופטים מציעה לנו כמה אפשרויות.

מקווה להתראות בקרוב במשרד!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Back to top button