פרשת חיי שרה: על הגירה והחלקים הנפקדים בהורות
פרשת "חיי שרה", היא אמנם הפרשה היחידה בתורה הקרויה על שם אישה, אך על אף שמה מעט מאוד מסופר בה על שרה וגם המעט שמסופר עוסק במותה ולא בחייה. כשקראה את הפרשה חשה אפרת אנגל הזדהות עם סיפור ההגירה של שרה אשר עשתה את המסע הארוך והמורכב לכנען, התיישבה עם אברהם בארץ חדשה ובנתה בה את חייה מחדש. בהמשך, כשצללה אל תוך עולמה של רבקה בפרשה, ראתה גם קווי דמיון בין סיפורה לבין סיפורו של בנה שבחר לעבור לישראל, להתגייס לצבא ולבנות את חייו במקום חדש
מאת: אפרת אנגל
"וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה, מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים–שְׁנֵי, חַיֵּי שָׂרָה" (בראשית, כ"ג, א).
פרשת חיי שרה, הפרשה החמישית של ספר בראשית, היא הפרשה היחידה בתורה שנקראת על שם אישה ואף על כך מסופר בה מעט מאד על שרה, ועל אף שהיא נקראת ״חיי שרה״, מסופר בה על מותה של שרה ולא על חייה.
כולנו זוכרים, על פי רוב, את סיפורי התורה שלמדנו בבית הספר. נראה שזה קשור לכך שמדובר בסיפורים אנושיים עם דרמות, קונפליקטים והתמודדויות, שיכולים להדהד שאלות שגם אנו שואלים את עצמנו. כשקראתי את הפרשה הרגשתי שהדמויות והמצבים שבה מתחברים לתחושות שלי כאמא שמתמודדת עם חוויית ההגירה. בכתיבה על פרשת השבוע הנוכחית אתייחס בעיקר לשרה ורבקה, שכן שרה הדהדה אצלי שאלות ותחושות מתוך חוויה של הורה, ואילו רבקה עוררה מחשבות על התהליך שעובר, מנגד, על אדם צעיר.
אבל ראשית, שרה אמנו. שרה עשתה דרך ארוכה בחייה עד לפרשה הנוכחית. רגע לפני הפרשה היא מתמודדת עם אירוע טראומטי ביותר, שעל פי רש״י ופרשנים אחרים הוא שהביא למותה (ולא גילה המתקדם, הרי היתה בת 90 בלידת בנה). האירוע הטראומטי הוא אירוע העקידה שבו בנה היחיד היה נתון בסכנה גדולה, ואליו אנו מתוודעים בסוף הפרשה הקודמת, פרשת וירא.
מיהי שרה? ומה הופך אותה לדמות רלוונטית לימינו? הסיפור שלה יכול להיות רלוונטי לכל אישה בימינו. היא נישאה לאברהם כשהיתה אישה צעירה בארץ הולדתם. היא עשתה איתו את המסע הארוך והמורכב לכנען, התיישבה איתו בארץ חדשה ובנתה בה את חייה. הם חיו יחד שנים רבות והזוגיות שלהם עמדה למבחן לא פעם אחת. לא נולדו להם ילדים ושניהם התייסרו בייסורי העקרות. בניסיון למצוא פתרון לחוסר הגדול שרה מציעה לאברהם שייקח את הגר שפחתה לאישה (מה שהיה מקובל באותה תקופה), כדי שתלד לו ילד. לאחר שהגר ילדה בן לאברהם היא נוהגת בשרה בחוסר כבוד, ושרה מתלוננת לפני אברהם על יחסה. שרה, עם כל זה שהיא מתוארת במקרא כאישה צנועה, ידעה להתמודד עם קשיים. ידעה לעמוד על שלה, לחפש דרך מוצא ולעמוד על זכויותיה. עם זאת, בסיפור העקדה היא אינה מוזכרת כלל, ואברהם אינו משתף אותה במה שנצטווה לעשות. מצאתי עצמי חושבת עוד ועוד על ההיעדרות שלה מהאירוע שקרה. חשבתי כיצד הרגישה שרה כאשר הבינה שהודרה מהאירוע הכבד והמשמעותי הזה. מה עבר עליה כששמעה שבנה נלקח ממנה ועמד לפני סכנה גדולה? האם באמת נשבר ליבה והיא נפטרה בעקבות אותו אירוע?
כשבני הבכור התגייס לצבא, ברכתי אותו בברכת ״לך לך״, מתוך כוונה ואמונה שילך בדרך בה הוא מאמין שיוכל להתפתח ולהתעצב באופן אישי, גם אם במרחק משמעותי מבית הוריו. הפרידה מילד שמתגייס לצבא קשה לכל הורה. הצבא הוא מסגרת טוטאלית, שלהורים אין מקום בה, שלא כמו בגן הילדים או בבית הספר. עבורנו, הורים החיים מחוץ לישראל, כניסת הבן למסגרת הצבאית נחוות בעוצמה יתרה לאור המרחק הגיאוגרפי. אין אלו רק הגבולות בין המסגרת הצבאית למסגרת הביתית. מצטרפים לכך גבולות בין מדינה למדינה וגם ים גדול.
סיפורה של שרה הדהד את הקולות בתוכי המתייחסים לחלקים הנפקדים בהורות שלנו. איך זה שהבן עובר תהליכים משמעותיים של התפתחות אישית, מתמודד עם אתגרים פיזיים ומנטליים, ואנחנו לא שם לצידו? הכמיהה להיות שם לידו ״כאן ועכשיו״ ברגע שהוא מגיע הביתה ופורק את התיק הגדול ואת כל מה שעבר עליו – גדולה, גורמת לתחושה של החמצה וכיווץ של הלב. אך האם הוא נשבר? במקרה שלי, מה שמקל עלי, לצד תחושה של גאווה, היא גם ההבנה כי הילד (בן ה-18-19) עובר תהליך של גדילה, ממש כמו בגיל הינקות. למרות שכבר אינו משתנה כמעט במשקל או בגובה, הוא עובר שינוי איכותי משמעותי, רוכש מיומנויות חדשות, מארגן את כישוריו מחדש, ואלו ילכו איתו להמשך הדרך. לעיתים נדרש מאיתנו כהורים, לא רק אלו שרחוקים מרחק גיאוגרפי, לעמוד מהצד ולהניח להתפתחות האישית של הילד/ה להתרחש במהלכה הטבעי, וזה כלל לא קל.
הסיפור שתופס נפח מרכזי בפרשת ״חיי שרה״ הוא סיפור על מציאת כלה ליצחק. אברהם שולח את אליעזר, האיש הנאמן עליו, למצוא ליצחק אישה מבין בני המשפחה שנותרו בחרן (חזרה לארץ המוצא, מוכר?). אליעזר פוגש את רבקה והיא מחליטה ללכת איתו לכנען כדי להינשא ליצחק. זה מחזיר אותי לדילמת ההורות, אך הפעם מצד האדם הצעיר הבוחר להמשיך את חייו במקום אחר. לשאלתו של בתואל, אביה, רבקה עונה באופן ברור: "אלך". (בראשית כד, נח). היא מחליטה לצאת לדרך חדשה, למקום לא מוכר, לחיות עם אנשים זרים. אולי משפיעה עליה הפגישה הראשונה עם אליעזר ליד הבאר, אולי היא מבינה שהגמלים שאליעזר הביא איתו, עמוסים כל טוב, יתקבלו בברכה אצל אביה ומשפחתה, ואולי הכל קשור לאותו שלב התפתחותי, שבו אדם צעיר מבין שכדי להרחיב את נפשו, כדי לעבור התפתחות וצמיחה אישית אליה הוא כמה, עליו לצאת לדרך חדשה, גם אם רחוקה מבית ההורים, גם אם מאתגרת וגם אם יש בתוכה הרבה אי-ודאויות. למרות החששות המתלווים, רבקה, כמו ילדינו, מקשיבה לקול הפנימי שלה שאומר לה ללכת כדי שתוכל להתפתח ולבנות את חייה, למרות שאינה יודעת מה תפגוש במקום החדש. נראה שהקשבה לקול הפנימי היתה נכונה מבחינתה, שהרי מעבר לכך שהיא מתוארת במקרא כאישה נדיבה המושיטה יד לעזרת האחר, היא מצליחה לבנות עם יצחק משפחה שנבנית כהמשך למורשת של אברהם ושרה, ונכנסת תחת שרה למעמד של אם האומה.
תמיד נרצה שילדינו ירגישו כי בית ההורים הוא מקום מפלט שיתן מענה לצרכיהם. תחושת הביטחון שלי ביכולת לתת את התחושה הזו כשאני רחוקה ונמצאת במדינה אחרת יכולה להתערער בקלות, וזה אכן קורה לעיתים. את הבית המטאפורי, במובן של בסיס האם, לא עוזבים כנראה לעולם, והקשר ביננו לבין ילדינו ממשיך להתקיים גם אחרי המעבר לשלב ההתפתחותי הבא, אך כמהגרים אנו מוצאים עצמנו במצב בו אנו נדרשים להגדיר מחדש את זהותנו מול המרחק הגאוגרפי הגדול שנוצר, מול החלקים הנפקדים בהורות, מול החזרה של הבן/בת לארץ מולדת לצד משפחת המוצא היקרה לנו, ונוכח המסע האישי שהבן או הבת עוברים.
