היריון ולידה בארה"ב: למה מעקב ההיריון והטיפול ביולדת כל כך שונים מישראל?

מאת: נרי לייף-חומה

למה זה לא כמו בארץ?!? וואו, כמה פעמים שפנתה אליי ישראלית מודאגת ובפיה השאלה הזו. אני אפילו לא בטוחה שיש לי תשובה אחת לשאלה ובאמת במהלך השנים מצאתי את עצמי משיבה לשאלה מכל מיני זוויות ומציגה הסברים שונים. אבל בגלל שההבדל מטריד כל-כך הרבה ישראליות שיולדות בארה"ב, בעיקר בהקשר של כמות ותדירות הבדיקות במהלך ההיריון, אין מנוס מלנסות להשיב על השאלה. בכתבה הזו אציג כמה סיבות אפשריות לזה שהטיפול שתקבלי במהלך ההיריון ובלידה יהיה שונה מזה שקיבלה החברה בישראל. 

הבדלים במודל הטיפולי 

בשנת 1860 יוסד הקולג' האמריקאי לרפואה מיילדותית. מאז ועד היום קיים מתח מקצועי בין שני מודלים טיפוליים בהרה וביולדת: המודל הרפואי והמודל המיילדותי. המצדדים במודל המיילדותי טוענים שהיריון ולידה הם חוויה נשית שלא מצריכה טיפול רפואי ולא יכולה לקבל מענה ממודל רפואי שהוא גברי במהותו. משום כך הם דורשים להשאיר את הטיפול ביולדת בידי המיילדות. זוכרת את שיפרה ופועה המיילדות המצריות שהמרו את פי פרעה ופעלו על פי צו ליבן? בזכות אחוות הנשים שלהן ומחוייבותן העמוקה לבריאות נשים ניצלו ילדי הישראלים במצרים. 

מנגד יש מי שמצדדים במודל הרפואי משום שהם רואים בתקופת ההיריון והלידה תקופה של סכנה קיומית ופוטנציאל פתולוגי נרחב. ההבדלים בין שני המודלים ניכרים גם במערכת היחסים מטפל-מטופלת וגם בפרקטיקה הרפואית – במודל המיילדותי העתיק, המיילדת היא חברת קהילה שמכירה את היולדת ואולי אפילו יילדה את אימה, ויש כמובן את הזהות המינית ואחוות הנשים. הפרקטיקה הטיפולית המיילדותית היא מסורתית ולא נשענת על כלים דיאגנוסטים וטכנולוגיה והנחת הייסוד היא שההיריון והלידה הם תהליכים פיזיולוגים בריאים שגוף האישה יודע לבצע. 

הפילוסוף אריסטו, מי שהניח את יסודות האתיקה הרפואית, אמר שיש לשאוף ל"מידת האמצע הטובה". אז בשאיפה למידת אמצע טובה, בישראל יש "יותר אמצע" ויש שילוב בין המודלים. כבר הזכרתי בכתבה הקודמת שבארה"ב המיילדות נירדפו וסולקו מן הזירה. בישראל המערך המיילדותי דומה לזה שבמדינות אירופה (תודתינו לממשל הבריטי). המיילדות בישראל הן אחיות עם הכשרה מקצועית נוספת בת שנתיים ויש להן סמכות לנהל את הלידה מתחילתה ועד סופה. הן נשענות על טכנולוגיה עכשווית להבטחת בריאות היולדת והעובר ולשיכוך כאבים, אבל בפרקטיקה שלהן שלובות הרבה טכניקות מסורתיות עתיקות לניהול לידה כמו נשימות, עיסוי, הידרותרפיה, שינוי תנוחות ועוד. הקשר שנוצר בינן לבין היולדת מתבסס על זהות מינית ומיגדרית. והכי חשוב- אין להן סכין בארגז הכלים ולכן רגעי מצוקה מקבלים פתרונות שמרניים יותר מקיסרי. 

Photo by iStock

כסף מטמטם ת'עולם…

הדומה בין שתי המדינות הוא שאת מקבלת טיפול מאיש רפואה אבל לא משלמת לו ישירות. יש מערכת שלמה שמתווכת ביניכם ויש לה המון שיקולים חיצוניים שלאו דווקא קשורים בבריאות. עוד קו דמיון משמעותי הוא שבשתיהן הרופאים מבקשים למקסם הכנסה והמערכות מנסות לחסוך בעלויות. זהו, נגמר הדמיון. המערכות הרפואיות בישראל ובארה"ב מאד שונות זו מזו – בישראל המערכת ציבורית ובארה"ב פרטית. כלומר שלשאלה "מי משלם עבור מעקב ההיריון והטיפול ביולדת" יש תשובות שונות. ההבדל הזה מוביל למפל של הבדלים שאת כמטופלת מרגישה אותם בכיס – בעלויות, וגם בפרקטיקה הרפואית. 

במערכת הציבורית הישראלית הרופאים הם שכירים של הקופות ושל בתי החולים. יש זהות אינטרסים בין קופות החולים השונות, מכבי, מאוחדת וכיו"ב, לבין בתי החולים  – לשלם כמה שפחות. הרופאים לא ממש מתוגמלים על שנות הלימוד הארוכות והקושי היומיומי משום שעל כל המערך הרפואי מנצחת המדינה שדואגת לסטנדרטיזציה ולחיסכון בעלויות. המדינה מחליטה מה נכלל בסל הבריאות ומה לא וכמה ירוויח הרופא. תיכף נחזור לזה. 

בארה"ב המערכת היא פרטית וללא פיקוח ממשלתי. הרופאים הם עצמאים ולא שכירים של בית החולים או הקופה. הם מתקשרים בחוזה עם חברת הביטוח ובחוזה נוסף ניפרד עם בית חולים או שניים כדי שאלה יאפשרו להם ליילד שם את המטופלות שלהם. הרופאים ובתי החולים מעוניינים להרוויח כמה שיותר, אבל חברות הביטוח שואפות לשלם להם כמה שפחות. 

היחסים השונים בין הרופאים למערכות שמשלמות להם הובילו לפרקטיקה השונה שמדאיגה הרבה היריוניות ישראליות בארה"ב. בישראל הרופאים מצאו בבדיקות הדיאגנוסטיות אפיק הכנסה: אין הצדקה רפואית לריבוי הבדיקות הדיאגנוסטיות ולא נולדים בישראל יותר ילדים בריאים. ריבוי בדיקות דיאגנוסטיות במהלך היריון השתרש בארץ כי הן לא היו כלולות בסל הבריאות והיוו מקור הכנסה של כסף פרטי עבור הרופאים. אני עדיין זוכרת שבהיריון הראשון שלי, בטרם הייתי אשת מקצוע בתחום, הבדיקות הגנטיות וסקירות המערכות לא הוכרו בכלל בסל הבריאות ועלו הון. כשהתייעצתי עם הרופאה המקסימה שלי לגבי הבדיקות הגנטיות היא שאלה: "דיברתם עם ההורים? שאלתם אם יש תיסמונות גנטיות במשפחות"? וכשענינו שבדקנו ושללנו מחלות במשפחה, היא אמרה: "אז אתם יכולים לעשות את כל הבדיקות. יוולד לכם ילד בריא להורים עניים".   

גם הרופאים בארה"ב חיפשו אפיק למקסום הכנסה ומצאו – ריבוי הניתוחים הקיסרים בארה"ב נובע בחלקו מהעובדה שעל כל ניתוח הרופא מקבל אלפי דולרים יותר מאשר על יילוד ואגינאלי בדרך הטבע. בישראל הרופא מקבל שכר עבור מישמרת – כלומר לפי שעות עבודה ולא לפי סוג ההתערבות הרפואית. 

הבדלים תרבותיים 

אפשר לדבר ארוכות על ההבדלים התרבותיים בין ישראל לארה"ב, נכון? בהקשר של היריון ולידה מיד עולה הקהילתיות והשבטיות של החברה הישראלית, והמחשבה בהחלט יכולה לצבוט בלב כשאת בהיריון. או שלא. שבטיות היא גם פעמים רבות אובדן פרטיות וחירות לבחור בחירות שונות מהנהוג. 

בהקשר של לידה בארה"ב יש שני הבדלים תרבותיים שמובילים היריוניות לטיפול שונה בהיריון ולידה:

1. תרבות התביעות הרפואיות – השיבטיות של החברה הישראלית לא איפשרה לתרבות התביעות על רשלנות רפואית להגר מארה"ב לישראל. בעוד שבישראל הרופא הוא שכיר של המערכת, בארה"ב הוא עצמאי ולכן הוא חשוף לתביעות. מספר התביעות בגין רשלנות רפואית בתחום הגניקולוגיה המיילדותית גבוה בהרבה משאר תחומי הרפואה – משום שלידה אינה מחלה, קשה לנו יותר להשלים עם תוצאות בלתי צפויות או מוות. בקליפורניה ההורים יכולים לתבוע את הצוות המיילד עד שה'תינוק' בן 18! וההורים כבר יימצאו עורך דין שיוכיח שתיפקודי למידה או חס וחלילה דיכאון כרוני הם תוצאה של טראומה מהלידה. הפחד מתביעה רפואית בהחלט משפיע על ההחלטות הרפואיות. 
2. "יוסי, ילד שלי מושלם" – בישראל מעודדים ילודה של ילדים מושלמים. יש דחיפה תרבותית שבאה מהציבור לערוך אין סוף בדיקות דיאגנוסטיות וגנטיות כדי לוודא שהתינוק מושלם. ישראל היא אחת המדינות היחידות בעולם  שמאפשרות הפלה בשלב מאוחר בהיריון – שבוע 27 ו-30, בגלל מומים עובריים. בכתבה בנושא  בעיתון הארץ הביעו הרופאים הסכמה שברוב המגזרים בישראל, נשים הרות עוברות סדרת בדיקות ארוכה שאין לה אח ורע בעולם כדי לאתר פגמים אפשריים בעוברים שהן נושאות, לעתים גם בשבועות ההיריון המתקדמים ביותר. "אין שום מדינה שאפילו מתקרבת למספר הבדיקות שאנחנו עושים", אומר פרופ' ינון. "בארה"ב עושים רק סקירה אחת במהלך היריון, בשבוע 18. אצלנו עושים סקירה מוקדמת בשבוע 14 וסקירה מאוחרת בשבוע 22, ומעבר לכך הרבה נשים עושות סקירה שלישית בשבוע 30. חלק מהרופאים אפילו כותבים המלצה לבצע סקירה כזו למרות שאין לכך אף המלצה רשמית". ינון מסכים שבישראל יש חשש גדול מפני לידת ילד "לא מושלם", והעובדה שיש כל כך הרבה בדיקות משתלבת היטב עם הנטייה החברתית הזאת.

   

אז מה המסקנה שהייתי שמחה שתישאר לך מקריאת הכתבה?

המסר הכי חשוב שהייתי רוצה שיעבור בכתבה הוא שההבדלים בין הטיפול בהרה וביולדת בארץ לבין זה שניתן בארה"ב הם הבדלים שלא מעידים על הזנחה רפואית. אלו הבדלים 'קוסמטים' לא מהותיים ואת יכולה לסמוך על שתי המערכות, שוודאי תסכימי איתי שהמשותף להן עולה על השוני. המכנה המשותף בכל הקשור למעקב ההיריון וללידה הוא רחב דיו כדי להבטיח שאת מטופלת היטב. אם עדיין נותר בך ספק שמעורר דאגה טורדנית, אני ממליצה לך לשתף את הרופאים שעורכים את מעקב ההיריון ולומר שזה מעורר בך חרדה. בדרך כלל הם מבינים שחרדה היא לא מצב שניתן להתעלם ממנו כי הוא מחולל תופעות פיזיולוגיות לא רצויות, ויש סיכוי שהם יאשרו לך את הבדיקה שתניח את דעתך. לגבי הטיפול במהלך הלידה, את הטיפול הקרוב ביותר לזה שנהוג בחדרי לידה בארץ תקבלי ממיילדות ולא מרופאים גניקולוגים ולכן כדאי לך לנסות לברר עם חברת הביטוח אילו מיילדות הם מכסים. 

שיהיה בבריאות ובבקיאות!

*הכותבת נרי לייף-חומה, היא מדריכת הכנה ללידה, דולה, מאמנת טרום-לידה ומנחת קורס דולות בעלת ניסיון של 24 שנה בתחום, מתוכן 20 שנה בעמק. ליצירת קשר עם נרי 408-480-1389 או neri.life@gmail.com