פרשת כי תישא: לראות את האור

מאת: אביב זיגל

פרשת כי תישא היא פרשה עשירה המכילה מאורעות רבים ותהיתי איזה נושא אבחר כדי לכתוב עליו, עד שבאחת הקריאות ראיתי איך תיאור היחסים בין ה' למשה בפרשה מדבר אלי באופן מאוד אישי ונוגע.

הפרשה מסיימת את השהיה הארוכה של משה על הר סיני אשר ארכה 40 יום ו-40 לילה ובמהלכה משה קיבל את התורה והנחיות נוספות מה'. בדיוק כאשר ה' מסיים לדבר אל משה ונותן לו את לוחות הברית, אנו למדים שעם ישראל הממתין למשה לא יושב בחיבוק ידיים.

העם לא בטוח להיכן נעלם מנהיגם, הוא מאבד סבלנות ומבקש מאהרון לייצר להם אלוהים אחרים – והוא אכן בונה לעם את עגל הזהב.

ה' לא שמח בכלל. מלא חימה וזעם הוא מספר למשה מה מתרחש, הוא נחוש בכוונתו למחות את עם ישראל ומציע למשה להחליף את עם ישראל בצאצאים של משה עצמו:

וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת־הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם־קְשֵׁה־עֹרֶף הוּא׃ וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר־אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל׃

משה עונה ומבקש מה' להרגע ולא לתת לכעס שלו להכתיב את פעולותיו:

וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת־פְּנֵי יְהֹוָה אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה יְהֹוָה יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה׃ … שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל־הָרָעָה לְעַמֶּךָ׃

ה' מקשיב למשה ונרגע:

וַיִּנָּחֶם יְהֹוָה עַל־הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ׃

העם אכן נענש באופן חמור מאוד, אבל לא מושמד.

זו לא הפעם הראשונה שאנו רואים מנהיג מבקש מה' לשנות דעתו ולהיות סבלני ורחום יותר, אנו זוכרים את אברהם מבקש ומנהל משא ומתן עם ה' על אנשי סדום.

בשבילי, יש פה תיאור מופלא של מערכת היחסים בין ה' למשה, כמו גם של גדולתו של משה: משה לא מתפתה להפוך את צאצאיו לעם החדש והוא משכיל לדבר עם ה', או להתפלל אליו, באופן שישנה את תוכניתו הראשונית.

מאוחר יותר בפרשה, משה מכין את לוחות הברית השניים במקום אלה שנופצו, ובעוד ה' עובר על פניו, משה קורא בקול:

וַיִּקְרָא יְהֹוָה  יְהֹוָה אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב־חֶסֶד וֶאֱמֶת׃ נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֺן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה

אֶרֶךְ אַפַּיִם הוא תיאור לאדם סבלן, שאינו ממהר לכעוס.

הקריאה הזו של משה הפתיעה אותי, בפרט אחרי מה שהתרחש ממש עכשיו בפרשה:

האם לא ראינו כיצד ה' כעס כל כך עד שהיה מוכן להשמיד את העם ולהחליפם בעם אחר?

אולי נזכור שזו לא הפעם הראשונה בה ה' הכועס מוכן להשמיד עם, עוד מסיפור המבול בספר בראשית.

איך יכול משה לקרוא לה' אל סבלן ולא ממהר לכעוס? ה' נראה פה יותר כמו מהיר חימה.

האם משה אומר זאת כדי לפייס את ה', או האם תתכן פה סיבה אחרת?

בעודי מהרהר בשאלות אלו, חשבתי על מערכת היחסים המיוחדת בין ה' למשה המתוארת כאן.

מהלך הדברים הזכיר לי מעט את עצמי, בפרט כשאני נתקל בדבר המכעיס אותי, ועד כמה זה קל להוציא דברים פרופורציה ולתת לכעס לכוון את צעדיי. אני גם יודע שאם אני מנסה לכבוש את הכעס, במקרים רבים הוא יצא ויפרוץ במקומות אחרים ועשוי לפגוע בקרובים לי ביותר.

למדתי שאם אני פונה למישהו קרוב איתו אני מרגיש בטוח – כמו עם חבר/ה טוב/ה או עם זוגתי – ומשוחח על מה שמכעיס אותי, אפילו אם אני באמת רוצה להגיב מהר ולפעול מתוך הכעס, בדרך כלל השיחה מאוד עוזרת. השיחה עוזרת לי להרגע ולשים דברים בפרספקטיבה אחרת. פעמים רבות, מישהו/י קרוב/ה יכולים להציע לי נקודות מבט נוספות, תמונה כוללת יותר ולאפשר לי לראות מה קרה באמת ואיך אני מגיב.

האם אפשר לראות כך גם את מה שמתואר בפרשה בין ה' למשה?

אם אנו קוראים שנית את הציטוט הראשון, ה' הזועם אומר למשה "וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר־אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם".

מהי משמעות האמירה הזו "ועתה הניחה לי"? האם ה' צריך את הרשות של משה כדי לבצע את כוונתו להשמיד את העם, או צריך לבקש שמשה יניח לו? בוודאי שלא.

אבל אולי "הניחה לי" היא דרכו של ה' לומר למשה "אני זקוק לעזרתך: אני מאוד כועס ומתכנן לנקום בעם, אני זקוק לעזרתך כדי לראות מה קורה פה"?

אנחנו יכולים לראות כאן את משה הנבון והתומך בתגובתו, לא נופל לתוכניתו של ה' להאדיר אותו ואת צאצאיו, אבל באמת מסוגל לראות מה קורה פה, מתאר לה' את התמונה הגדולה יותר, ועוזר לה' לחזור בו מכוונתו.

פרשנות זו יכולה להסביר את הקריאה המאוחרת יותר בפרשה של משה לה' "אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם":

משה לא מתאר את ה' כאחד שאף פעם אינו כועס – אנחנו יודעים שה' מתואר ככועס פעמים רבות – אלא מתאר אותו כסבלן ולא ממהר לכעוס.

אחת הדרכים לא למהר לכעוס היא לזהות את הכעס, לראות את הצורך בעזרה, לבקש עזרה ממישהו/י כדי לעבד איתו/ה את מה שקרה, את הכעס ואת התגובה, ואז לאפשר לרגשות אחרים להתבטא. הדבר דורש אומץ, בטחון וענווה.

הכעס פה לא מתואר כרגש שלילי או משהו שחייבים להימנע ממנו אלא כפתח לפעולה אחרת, בונה יותר.

באופן זה, אפשר לראות את הקריאה של משה לה' כביטוי של ידיד נאמן הרואה פנימה לנפשו של האחר, יודע מי הוא באמת, ומזכיר לו את זה בצורה רגישה ואמיתית: אתה בעצם רחום, חנון, סבלן, לא ממהר לכעוס. זהו ידיד הרגיש למה שקורה ומסוגל לעזור באופן הנכון ובזמן הנכון, לא להניח לאחר להמשיך במסלול התנגשות ידוע מראש.

בראיה הזו של ההתרחשות בפרשה אני לוקח השראה בשבילי כיצד להיות סבלן לכעס, כיצד לראות איפה אני נמצא, כיצד לבקש עזרה, כיצד לקבל אותה, וגם כיצד להיות רגיש לזולת, לראות איפה הם נמצאים ולהזכיר להם מי הם באמת.

This blog post was co-written by Robert Perry and Aviv Siegel. Robert and Aviv started working on Parashat Ki Tisa a couple of months ago, and enjoyed working together, discussing, exchanging thoughts and ideas, which lead them to create a personal interpretation based on the Parasha.

Aviv was part of the ICC’s community project where individuals, many of them ICC Gvanim graduates, took it upon themselves to write their version of a weekly Torah portion that was then published in “BAinyanim”, the Israeli community's website in Silicon Valley.

There have been over 40 community contributors to writing the Weekly Parsha. This week’s co-writing is unique and we hope to find other Israeli and American co-writers to join our community project.

Parashat Ki Tisa / Aviv Siegel

Parashat Ki Tisa is a very rich parasha and it was not easy for me to decide what to focus on. As I was reading it, I saw how the description of the relationship between God and Moshe can speak to me in a deep and personal manner.

This parasha ends the long stay of Moshe up on Mt. Sinai that lasted 40 days and 40 nights where he received the Torah and instructions from God. Just as God completes speaking with Moshe and gives him the stone tablets, we find out that the people of Israel waiting for Moshe were not idle all this time.

Unsure where their leader has gone for so long, they lost patience and ask Aaron to furnish a new God for them—and Aaron builds them the golden calf.

God is not happy with all this. Enraged, God tells Moshe of what happened and is determined to wipe out the People of Israel. God offers Moshe to replace the People of Israel with Moshe’s own descendants:

The LORD further said to Moses, “I see that this is a stiff-necked people. Now, let Me be, that My anger may blaze forth against them and that I may destroy them, and make of you a great nation.”

Moshe responds by asking God to calm down and to not let the anger drive God’s  actions:

But Moses implored the LORD his God, saying, “Let not Your anger, O LORD, blaze forth against Your people, whom You delivered from the land of Egypt with great power and with a mighty hand … Turn from Your blazing anger, and renounce the plan to punish Your people.”

God listens to Moshe and calms down:

And the LORD renounced the punishment God had planned to bring upon God’s people.

The people of Israel will be soon severely punished, but they will not be destroyed.

This is not the first time we see a leader imploring God to change God’s mind and be more patient and compassionate. Remember Avraham pleading and negotiating with God not to kill all people of Sodom.

For me, it is quite remarkable to see the special relationship God and Moshe have, and the greatness of Moshe. He is not tempted to have his own descendants be elevated to be God’s new people. And he knows how to speak with God in a way that God will listen and calm down.

Later in the parasha Moshe prepares the second set of stone tablets, and as God passes before him Moshe proclaims:

“The LORD! the LORD! a compassionate and gracious God, slow to anger, abounding in kindness and good faith, extending kindness to the thousandth generation, forgiving iniquity, transgression, and sin”

For me, this proclamation is surprising, especially after seeing what happened just a bit earlier: Didn’t we just see how God was willing to destroy the people of Israel and replace them with another people? (And we may also recall that God had a similar plan in the story of the flood in Genesis).

So how can Moshe call God slow to anger, abounding in kindness and good faith?

Is it that Moshe is just saying these things to appease God? Or is there something else?

—

As I was contemplating what happened here, I thought of the special relationship between God and Moshe here.

This story reminds me how I am sometimes quick to get angry, and I know all too well how easy it is for things to get out of proportion if I immediately follow my anger. I also know that if I let the anger stay inside, it will erupt at some point.

I learned that when I speak with someone who I appreciate and feel safe with—like a good friend or with my life partner—about what angers me, it really helps, even while I really want to react and do something rushed. It helps me to calm down and put things into perspective. Many a time, a good friend would also offer me different views and allow me to see I overreacted.

Isn’t this what happened here between God and Moshe?

If we look back at the first quote, God asks Moshe, “Now, let me be.” One may wonder, what does that mean? Does God need Moshe’s permission or action to let God be? Of course not.

But maybe, this is God’s way to tell Moshe “I need your help here: I am angry and planning on a harsh punishment, I need your help me see through it – let me be, hear me out.”

We can see that Moshe is wise and supportive in his response, not falling into God’s plan to make him greater, but really see what is happening and help.

This may explain Moshe’s proclamation later that God is slow to anger.

It is not that God is never angry—God is described as being angry more than once—but Moshe is saying here God is slow to anger.

One of ways to be slow to anger is for one to recognize the anger in them, to realize the need for help, to ask the help of a trusted friend or partner in working through the situation, and then to allow the kindness and compassion to emerge. This requires trust, courage, and humility.

Anger here is not negated or shunned but can be an opening to a more constructive action.

In that sense, Moshe’s proclamation is a beautiful tribute from a trusted friend who sees the truth inside and through and reminds one of their true nature. It is someone who is sensitive to what is happening within the other and is able to provide the right help at the right time, not letting their friend to continue on their path to a possible collision.

I am taking with me these contemplations from this rich parasha: how can I be slow to anger, see where I need help, ask for it, receive it, as well as being able to see and support the other wherever they are.

—

Aviv Siegel and his family are in the Bay Area since 2000; being a high tech entrepreneur for many years, now pursuing Jewish Studies in the Academy for Jewish Religion (AJR) in New York. They are members of Peninsula Temple Beth El (PTBE) in San Mateo.

Robert and Aviv started working on Parashat Ki Tisa a couple of months ago, and enjoyed working together, discussing, exchanging thoughts and ideas while finding inspiration in the parasha to each create a personal work based on the parasha.

Light is My Teacher / Robert Perry

See enough and write it down I tell myself writes author Joan Didion and that’s what I do because light is my teacher just as it was for Moshe Rabbeinu. As I’ve found my way up and down the mountain, wandering through the desert far more than forty years, I share with you some of what I’ve learned.

I have looked up into the sky, head back, life lessons of the utmost importance raining down upon the earth, my face now flush with the color of milk and honey.

And the voice of Moshe Rabbeinu speaks to me.

++++

light is my teacher

forty days and forty nights

on top of the mountain

for my restless

stiff-necked people chosen

for the hardest tasks

light is my teacher

to the full severity of compassion

so shall I lead them

and speak to them before my day is done

before we cross the river

into the land—I will teach them

to be a light among all nations

light is my teacher

the scarlet hand

I raised against the night

with banks of fires burning

high and deep

against my people dancing

around a golden idol

like flames circling

a cherished moon

leaving them

blind and lost

light is my teacher

my stone-white hand

holding the solemn silent

tablets of the Teaching

glowing throughout

the kingdom of night

churning like broken glass

around a false hope

instead of this gift of light

O my people Israel

be not afraid

so the light may dwell

in the sanctuary of your heart

light is my teacher

even in my fit of rage

hurling the tablets of the Teaching

into so many pieces

light is my teacher

learning to forgive

defend and comfort my people

crying out

in the wilderness

light is my teacher

as I crouch behind

the cleft in the rock

all the time longing to stand

before your face

in the grace

and glory of your light

light is my teacher

my face gleaming

upon my return from

the mountain

with the Teaching

the bliss

at being a vessel

of your love

light is my teacher

I am a mere drop of light floating

in the ocean of your radiance

infinite and vast beyond

what words can

measure or describe

you are my teacher

my light now and forever

++++

Robert Perry is an artist and poet, publisher and translator,
and designer of books of poetry and art; he lives in Palo Alto
and is a member of Congregation Kol Emeth. This poem is dedicated to Aviv Siegel, aptly named, for the light of Spring he brought to our havruta and the gift of Torah he shared with me.