"לא יכולתי לקרוא לנינה אוליבר, הייתי צריכה להפנים את זה": סיפורה של ריקי טריגלו, אמא לילד טרנסג'נדר

זה התחיל עם פרוץ הקורונה. נינה, אז בת 11, ילדה עצמאית, חברותית ובוגרת הופכת לאט לאט לכעוסה, סגורה ודיכאונית. אמה, ריקי טריגלו, מבחינה שמשהו עובר על בתה ומכאן מתחילה תקופה סוערת, מלאת אמוציות שבסופה יוצאת נינה מהארון, הופכת לבן ומשנה את שמה לאוליבר. בשיחה עם אביב פרץ מספרת ריקי בפתיחות על התהליך הארוך והמורכב שעברה עד להשלמה עם השינוי, על ההסתגלות של אוליבר והמשפחה למצב החדש, על החברים שנטשו בדרך ועל השיעור החשוב בהורות שלמדה

מאת: אביב פרץ

בפוסט שהעלתה לפייסבוק בקיץ האחרון כתבה ריקי טריגלו: "המשפחה שלנו עוברת שינוי. בשנה האחרונה נינה עברה שינוי מגדרי, ואנחנו מבקשים מכם לקבל את אוליבר ולפנות אליו בלשון זכר. דרך אוליבר אנחנו נפתחנו והתפתחנו כמשפחה". שלושה משפטים תמציתיים, שמקפלים בתוכם סדרה של תהליכי מחשבה ורגש ממושכים שעברו על משפחת טריגלו בכלל, ועל ריקי בפרט. 

ריקי ניאותה להתראיין ולספר את הסיפור שעומד מאחורי הפוסט שלה, ואולם למוחרת פגישתנו היא מקבלת רגליים קרות. אנחנו משוחחים פעם נוספת. היא משתפת שעל אף שאוליבר ידע שהיא הולכת להתראיין ונתן לה את ברכתו, היא עדיין שואלת את עצמה שאלות כמו "כמה אני מוכנה לחשוף מהפרטיות שלנו בשביל ללמד מישהו משהו, ואיפה בעצם אני עוברת את הגבול של לחשוף את אוליבר". היא מבקשת להבהיר לי למה בכלל היא מדברת, "חשוב לי שאף אחד לא יחשוב לרגע שאני שמה את הילד שלי על המזבח בשביל חשיפה. אני מאוד מפחדת שזה מה שאנשים יחשבו, לרגע אפילו". 

משפחת טריגלו היגרה מישראל לעמק הסיליקון ב-2006 ("עברנו לחצי שנה, ונשארנו שש עשרה") לאחר שיניב, בן זוגה של ריקי, קיבל הצעה לרילוקיישן. לזוג שלושה ילדים. נדב, בן 18 וחצי, סיים זה לא מכבר תיכון, נסע לישראל לטובת מכינה קדם צבאית ועתה מתעתד להתגייס לצבא; נעמי, בת 16, תיכוניסטית ואמריקאית לכל דבר ועניין; ואוליבר – לשעבר נינה – בן 13, נולד בקליפורניה וכמעט שאינו מבין עברית. 

ריקי (48) עבדה כמתכנתת לפני המעבר, לאחריו החלה לעבוד בתמיכת לקוחות ואז עברה לניהול מוצר. לפני כשנתיים החלה ללמוד תזונה הוליסטית, לאחרונה סיימה את לימודיה, ובימים אלה היא פותחת עסק בתחום. בנוסף, בונה ריקי קבוצה לאימהות ישראליות לילדים שהם טראנס (בכל השלבים של התהליך), אשר מטרתה להקשיב, לשתף וללמד, באווירה נעימה תוך שמירה על דיסקרטיות. 

"לא היה שום סימן מקדים", הוא משפט הפתיחה של ריקי, דקה לפני שהיא צוללת להשתלשלות האירועים. אני מתאר לעצמי שהבחירה הזו מבוססת על ניסיונה, בתור מי שכבר חלקה בעבר את הסיפור של אוליבר. זאת אומרת, היא יודעת שזו השאלה הראשונה שתישאל. מעניין להתעכב על הנקודה הזו ולתהות, מדוע בעצם? לטעמי, זהו אקט פסיכולוגי הנובע מהפחד של השומע שיקרה לו אותו הדבר, על כן הוא מבקש לדעת ממה עליו להיזהר. כי האמת המעציבה היא, שב-2022 אפילו מי שמחזיק מעצמו אדם פתוח, ליברלי ונאור, אפילו הוא, לו הבחירה הייתה בידו, היה מעדיף שהילד שלו לא יהיה טראנס. 

אם כן, על פי ריקי, נינה הייתה "ילדה רגילה, שלמדה התעמלות", ילדה בוגרת לגילה, קשובה ורהוטה. מאז ומתמיד הייתה מאוד עצמאית, "ילדה שהולכת בבוקר בשבע וחצי עם הכלב בחוץ. היו אנשים שאפילו הרימו גבה מכמה שהילדה עצמאית". בנוסף, מדובר בילדה רבת-תושייה, "אם היה משהו שהיא רוצה, היא הייתה דואגת שהוא יקרה, למשל כשהיא רצתה כלב, היא הייתה חופרת למורים שלה בשביל שהם יסבירו לי כמה חשוב שיהיה לה כלב, ציירה לי ציורים של כלבים, וכתבה לי מכתבים על איך היא רואה את עצמה הולכת עם כלב. והיא קיבלה כלב, לא משנה שאני מטפלת בו בסוף. גם היום, אוליבר הוא ילד שיודע מה הוא רוצה ואיך להשיג את זה. ובאמת, לא ראינו סימנים". 

הכול מתחיל בפברואר 2020, שבועות ספורים לפני שמגפת הקורונה מתעלקת עלינו לבלי עזוב. המורה של נינה, אז בת 11, פונה לריקי ואומרת לה שהיא חושדת בבעיות חברתיות אצל הילדה, "אמרתי לה: 'נינה?! אין לה שום בעיות חברתיות". נינה, מעידה ריקי, הייתה ילדה עם תועפות של חברים מכל מיני מקומות וגילים, אפילו חברים בגיל תיכון. חרף ספקנותה, ריקי אומרת למורה שהיא תשים לב. 

ואז מתחילה הקורונה, ואיתה חודשים של הסתגרות בין קירות הבית. באזור מאי 2020 מזגה של נינה נהיה סוער. "קלטתי שהיא עצבנית בצורה יוצאת דופן", מספרת ריקי, "אני אומרת לה 'נינה, בואי לאכול', והיא פורצת בצעקות. בהתחלה חשבתי שזה פשוט בגלל גיל ההתבגרות, וזכרתי שגם נעמי הייתה ככה, אז לא התרגשתי מזה". 

ניסית לשאול אותה מה עובר עליה? 

"אפילו כשהייתי שואלת אותה 'את רוצה לאכול?' היא הייתה צועקת עליי, אז אם הייתי שואלת אותה 'מה עובר עלייך?' היא הייתה שוברת קירות". 

ועד אז הייתה לכן תקשורת טובה?

"כן! נינה היא ילדה של אמא, מאוד מחוברת אליי. כל הזמן הייתה מחבקת, פתאום אי אפשר לגעת בה. את רואה ילדה שמוציאה קוצים". 

ניסית לשאול את האחים שלה?

"נדב היה בסוף כיתה י"א, עסוק בעניינים שלו. נעמי ונינה תמיד היו מאוד קרובות, עד היום, אבל נעמי הייתה שומרת סודה, כך שגם לו ידעה, היא לא הייתה אומרת". 

ריקי מציעה לנינה ללכת לטיפול פסיכולוגי ונינה מסכימה. אחרי הפגישה הראשונה הפסיכולוגית מיידעת את ריקי, שנינה סובלת מדיכאון מאוד עמוק. האבחנה הזו מותירה את ריקי הלומת רעם, "איך זה נפל עלינו?" היא מהדהדת את תגובתה דאז. בתחילה היא מתייחסת לאבחנה בבוז ("אמרתי: 'הפסיכולוגים האלה פה מטומטמים'"), אבל במהרה נמלכת בדעתה.

ובינתיים החודשים נוקפים. אנחנו כבר בנובמבר 2020, וזה כבר למעלה מחצי שנה שבית משפחת טריגלו כמרקחה סטטית: מצב רוחה של נינה שפוף ועצבני לסירוגין, בבית ספר ציוניה הם רצף של נכשלים, וריקי לא מצליחה להבין מה עובר על הילדה שלה. ואז עולה רעיון: לנסוע להוואי לחודש-חודשיים, "לא אמרנו שזה בגלל נינה. אמרנו: 'כולנו עובדים או לומדים מרחוק, בואו לפחות נשחרר אווירה'". 

בהוואי, בשעה שריקי ונינה עושות הליכה, נינה נפתחת אל אימה. "אני חושבת שאני אוהבת בנות", היא אומרת לה, וריקי בתגובה: "מי לא אוהב בנות? הן גם יפות, גם חכמות, גם מצחיקות, זה סבבה. אני חושבת שכולנו באיזשהו מקום פלואידים, אנחנו פשוט לא ממש יודעים את זה". את כל זה ריקי אומרת לנינה בשעה שלעצמה היא אומרת: "זה מה שיושב עליה? זה מה שמטריד אותה? אז נשחרר את זה".

אחרי האפיזודה הזו היא לא שיחררה יותר מידע?

"לא. אני לא חושבת שהיא ידעה". 

בשלהי 2020 שבה המשפחה חוזרת לקליפורניה לאחר פסק הזמן בהוואי. לכאורה, האדים שוחררו מסיר הלחץ, אך לא. עד מהרה ריקי מבינה שמשהו אצל נינה נותר בלתי פתור.

כשאת מבינה שהדברים לא חזרו למסלולם, מה בדיוק את אומרת לעצמך?
"'אנחנו מטפלים בדיכאון', בבעיית דיכאון שלא ברור מאיפה היא מגיעה. כולל כדורים, כל הארסנל". 

ריקי ממשיכה לעקוב אחרי נינה מקרוב, "כל הזמן דגמתי אותה, בדקתי מה העניינים, והיא לא תמיד שיתפה". עד שאחד מהניסיונות שלה צולח. "הייתה איזושהי סיטואציה אינטימית בינינו, שהרגשתי שמשהו מֵעֵבֶר עובר", משתפת ריקי, "אמרתי לה: 'תגידי לי מה מפריע לך', ואז היא אמרה לי, 'אימא, את יודעת, הלוואי שהייתי ילד'". ריקי נדרכת אך לא מאבדת עשתונות. "אמרתי לה: 'תתארי לי למה בדיוק את מתכוונת, מה היית רוצה שיהיה לך כבן?' היא אמרה לי: 'הייתי רוצה שלא יהיו לי ציצים, והייתי רוצה שיקראו לי ילד'. שאלתי אותה: 'יש לך איזשהו שם שהיית רוצה שיקראו לך?' אז היא אמרה לי: 'כן, אוליבר'". 

ברגע שנינה שולפת מן המוכן את השם "אוליבר", מבינה ריקי שיש כאן מחשבה מאוד עמוקה, כזו ההולמת את אישיותה של נינה. "אמרתי לה: 'אין לי בעיה, אנחנו אוהבים אותך לא בגלל איך שאת נראית או איך שקוראים לך, אנחנו אוהבים את הבפנים שלך. מה שאת רוצה – את רק צריכה לקחת בחשבון, שאנחנו מבוגרים ולוקח לנו יותר זמן להתאים את עצמנו. אני גם אימא שלך, וגם בחרתי את השם שלך, ויש לי המון שמות חיבה עם השם שלך, והמון שירים עם השם שלך, אז יהיה לי מאוד קשה להחליף אותו, אבל אם את רוצה שיקראו לך אוליבר – בבית, החברים שלך, העולם בחוץ, מי שיכול ומוכן לעשות את זה – סבבה'". ועוד מוסיפה ריקי: "שאלתי אותה גם: 'מה, היית רוצה שיהיה לך penis?' אז היא אמרה לי: 'לא הייתי רוצה penis, אבל גם לא הייתי רוצה ציצים'. אמרתי לה: 'נינה, אני אוהבת אותך! זה לא משנה לי מה את'. 

כל זה בשיחה הראשונה?! עיכלת את הכול.

"לא עיכלתי. זה לא לעכל, זה פשוט להגיב". 

כן, אבל אמרת את כל הדברים הנכונים. לא הבעת בכלל התנגדות.

"אין לי מה להתנגד".

גם אם אין, האינסטינקט הראשוני הוא לנסות לגרום לה לפקפק בעצמה, להגיד שאולי היא טועה, או שאולי כדאי לה לחשוב על זה שוב.

"אולי אני מכירה אותה מספיק טוב, בשביל לדעת שאם היא באה אליי, היא באה מוכנה".    

את חושבת שהפסיכולוגית הכינה אותה לשיחה שלה איתך?

"לא חושבת. אני לא חושבת שהפסיכולוגית בכלל ידעה לפניי, כי לא היה שם כל כך חיבור".

ריקי הוגה מול נינה את המילים הנכונות והמדויקות, אבל בתוכה מתחוללת סערה. "יצאתי לבנה מהחדר", היא מתארת, "אמרתי לעצמי: 'איך לעזאזל זה יכול להיות? מי הכניס לה את זה לראש?' זה היה לי אינסטינקטיבי להגיד לה 'זה בסדר', זו גם הייתה שיחה מאוד אמוציונלית, וכשאתה רואה את הילד שלך בוכה, הדבר האחרון שתעשה הוא להתנגד למה שהוא אומר, לפחות אני לא יכולתי. מה שאני עוברת אחר כך, חודשים אחרי כך, זה כבר עניין ביני לבין עצמי, ושם באמת באות כל הנקודות האלה של: מה אם היא טועה? מה עושים עם זה? זה בריא לה? אני עם כל הטבעי שלי, מה, עכשיו להכניס הורמונים?" 

אבל מולה הראית רק קבלה.

"כן, כי מולה זה לא רלוונטי, הדבר היחיד שהיא צריכה לדעת זה שאוהבים אותה, ובאמת אוהבים אותה". 

שאלת אותה למה היא הייתה רוצה להיות בן?

"כן. היא אמרה לי שתמיד אמרו לה כמה היא דומה לנדב – נדב ונינה מאוד דומים – והיא תמיד הרגישה: I wish I was like Nadav, אבל היא לא ידעה מה זה אומר. אמרתי לה: 'איך את יודעת עכשיו?' היא אמרה לי: 'אני לא יודעת, סיפרתי לחברה שלי מה אני מרגישה והיא אמרה לי שאני בעצם טראנס, ואז הלכתי ובדקתי באינטרנט והבנתי שאני באמת כזו. ילדה בת 11 וחצי!" 

בנקודת הזמן שבה נינה מספרת לריקי על היותה טראנס, נעמי כמובן כבר יודעת, וכך גם חלק מחבריה הקרובים של נינה. ריקי מפטירה: "את יודעת שאנחנו צריכים לדבר עם אבא, אבל הוא כמובן אוהב אותך מה שלא יהיה". 

בני המשפחה מעכלים את השינוי בצורה חלקה, כולם חוץ מריקי. "עם יניב זה היה יותר קל ממני, הוא כמו מַפְסֵק, און אנד אוף. נדב היה מאוד פוליטיקלי קורקט. ונעמי היא כמו יניב, היא הייתה היחידה שברגע שאוליבר אמר לה 'אני חושב שאני בן', היא התחילה לקרוא לו אוליבר, וכעסה על מי שלא קרא לו אוליבר, ולא הבינה איך יכול להיות שלא כולם קוראים לו אוליבר. אני לא יכולתי פשוט לקרוא לנינה אוליבר, הייתי צריכה קודם להפנים את זה, לקח לי המון זמן". 

בדיעבד את יודעת מתי אוליבר הבין?
"לא. הוא עצמו לא ידע מה קרה ומתי הייתה הנקודה שבה הוא הבין. רק עכשיו הוא מתחיל לשתף אותנו בדברים שהוא הבין אחורה. כל התקופה הזאת הוא בעצם היה כמו קופסה שחורה שמתהלכת בבית, ואנחנו לא יודעים מה קורה והולכים על ביצים בשביל לא לפגוע. הילדה בדיכאון, ברקע הקורונה, ומסביב את שומעת על ילדים שפוגעים בעצמם". 

"אני יודעת מה ילד עובר", מוסיפה ריקי, "זו הייתה תקופה מאוד קשה עבורו. אנחנו נמצאים באי ודאות, אבל גם הוא. חלפה תקופה מאוד ארוכה עד שהוא הבין. הוא לא ידע מה זה טראנס. כשהוא בא אליי, הוא כבר ידע לתקשר את זה החוצה, אחרי שכבר הבין, עיכל ובנה ביטחון כדי להיות מסוגל לדבר על זה". 

"ואני יודעת גם מה אני עברתי", היא משלימה. ומה שריקי עוברת במשך יותר משנה – הוא סיוט. "לא ישנתי שינה סדירה, הייתי לוקחת כדורי שינה. לא תיפקדתי, הרופאה שלי אמרה לי: 'ריקי, את חייבת לצאת לחופשת מחלה'. אתה יודע שהילד שלך עובר משהו, אבל אתה לא יודע מה, וגם כשהוא כבר אומר לך, אתה עדיין לא יודע מה, והוא לא באמת נרגע. והוא יודע שגם אני לא באמת נרגעת".

לאחר שאוליבר משתף את ריקי בהבנה שלו שהוא טראנס, טורדות את ריקי מחשבות על גבי מחשבות במשך חודשים. "קודם כל, הניסיון להבין שאולי בעצם היא טועה, ואולי זו שטיפת מוח של אמצעי התקשורת או של החברים שלה, ואולי זה חיפוש עצמי, ואולי זה הדיכאון שגרם לה לחשוב כך וזה מה שמכניס אותה חזרה לדיכאון, ונוצר איזשהו מעגל. ואני מתעסקת בזה המון-המון זמן".

אבל את לא נותנת לה להבין שאת מתעסקת בזה. 

"לא. אני מבחינתי אומרת לה: 'אני תומכת'. אבל ילדים, יש להם חיישנים מדהימים. היא באה אליי יום אחד ואמרה לי: 'את לא יכולה להגיד לי שאת תומכת בי, ואת לא תומכת בי', אמרה לי את זה בצורה מאוד פשוטה. אמרתי לה: 'אני נשבעת לך שאני רוצה!' כאילו, את צריכה להאמין לי, 'אבל קשה לי עדיין, תני לי את הזמן'. וזה באמת היה תהליך שלי עם עצמי".

את לא מדברת עם איש מקצוע?

"לא, הכול בעצמי או מול בן הזוג".

חברים?

"לא. האמת היא שבשלבים מסוימים כן, אבל העיבוד שלי הוא כזה שבו אני לא יכולה לשמוע אף אחד שיגיד לי מה לעשות".

למרות התשובה הסטרילית לעיל בעניין השיתוף עם החברים, בנקודה אחרת בשיחות שלנו צף לו הסבר נוסף. "היו לנו חברים שהבת שלהם הייתה החברה הכי טובה של נינה, והם היו חברים טובים שלנו, וכשהם גילו שנינה בדיכאון, הם ניתקו את הקשר באופן חד-צדדי", היא מספרת בפגיעות מכמירת לב, "אני, בתמימותי, בתוך סערת הרגשות מנסה לקבוע עם האישה, לשתף אותה בתור חברה במה שאני עוברת, ואפילו לא יודעת שהיא עושה לי גוסטינג. כל פעם היא אמרה לי שהיא לא יכולה, וכשהיא הבינה שאני לא מבינה, היא אמרה לי: 'לא מתאים לנו להיות איתכם בקשר, כי הבת שלי מחוננת ולנינה יש ציונים לא טובים'. כל כך נפגעתי! היא מנעה מהבת שלה להיפגש עם הילדה שלי, כי הילדה שלי עוברת דיכאון, והיא לא רוצה שהבת שלה 'תידבק' מזה. בעצם זו הייתה הסיבה שלא דיברתי על זה אחר כך", מחברת ריקי את הנקודות, "זה היה איזשהו משבר מאוד גדול בתוך התהליך, משבר שלא קשור לתהליך, אבל זו הייתה פגיעה מאוד ישירה באוליבר ובנו, שיצרה משבר אמון שלי באנשים בלי בכלל לשים לב. אלה ניתוחים עמוקים שעשיתי בדיעבד", היא מוסיפה, "אנשים כן רצו שאדבר איתם, אנשים כן פנו אליי, אני פשוט לא הייתי מסוגלת לדבר עם אף אחד, ולקח לי הרבה זמן להבין למה זה קרה לי. בגלל זה אני מאוד מפחדת לבוא ולחשוף את אוליבר, מפחדת שהוא יחווה בגידות של אנשים".

 איזה תהליך עשית עם עצמך?

"פירקתי את זה לגורמים. ישנו העניין שאני מפחדת שהיא עושה טעות, ואז בעצם אני לא מקיימת את ההבטחה של 'זה בסדר לעשות טעויות, אנחנו לומדים מטעויות'. כי אם יש לנינה אומץ ללכת לכל העולם ולהגיד לו 'אני לא מי שחשבתם שאני', והיא תבין שעשתה טעות גדולה – אז היא תחזור בה. ככה שאם אני היא זו שמונעת ממנה לעשות טעות, אז זה הפחד שלי שהיא עושה טעות. זה הדבר הראשון שהבנתי. הדבר השני שהבנתי הוא, שבכך שאני מונעת ממנה לעשות את מה שהיא עושה, אני בעצם לא מקיימת את ההבטחה של אהבה ללא גבולות. כי אלה החלומות שלי, זאת הראייה שלי, מה אני רוצה מנינה, איך אני רואה את נינה, אם זה בנשף הסיום בתיכון או כאישה לבעל ואימא לילדים. ולכן כשאני מחזיקה את החלומות שלי, אני כאימא לא מקיימת את ההבטחה שאני אוהבת את הילדים שלי ללא תנאים. כי הנה, זה התנאי! ברגע שהבנתי את זה, ברגע שזה יצא לי מהפה, אמרתי: 'את מטומטמת', וזה היה כמו מגדל קלפים שהתפרק בבת אחת". 

את זוכרת את הסיטואציה שבה קרתה ההבנה הזו?

"אני זוכרת שישבתי בחוץ ועישנתי סיגריה – אני כבר לא מעשנת היום – וזה היה מין כזה רגע של אֲהָה! מה שהפיל לי את האסימון היה שהבנתי שזה לא רלוונטי אם ההחלטה שלה נכונה או לא נכונה. זה לא שלי, ההחלטות שלה הן לא שלי, ואני לא יכולה להחזיק אותן".

ברגע שהתובנות הללו נוחתות על ריקי, היא הולכת לדבר עם אוליבר. היא בוכה כשהיא אומרת לו "הבנתי שאני אוהבת אותך לא משנה מה, אני רוצה שתדע שמהיום אני קוראת לך אוליבר". ואז יש חיבוק מאוד חזק, "הוא חיבק אותי, הוא בכה, הוא הבין. החיבור שלי עם אוליבר הוא קוסמי, לא צריך לדבר בשביל לדעת". 

רגע האֲהָה של ריקי מתרחש ביולי 2021, ומאז, היא מסכמת, "אבן נגולה מעל ליבי". ואז, יוצאים לדרך שני תהליכים חדשים, מעשיים יותר. התהליך הראשון – להבין במה כרוך השינוי עצמו. המשפחה מצטרפת לארגונים של ילדים טראנסים ומלווה את אוליבר למרפאת מִגדר כדי להבין מה האופציות העומדות לפניו. התהליך השני – להחליט איך מתקשרים את השינוי של אוליבר החוצה. בשלב ההוא בית הספר היה כבר מאוד מעורב, מציינת ריקי, היות שנינה הייתה שם במקום בעייתי מאוד מבחינה לימודית. בעידודה של היועצת שולחת ריקי במהלך חופשת הקיץ אימייל להנהלת בית הספר, ובו היא מבקשת להחליף את הזהות המגדרית של נינה לאוליבר.

אוליבר לא עמד בעצמו מול הכיתה וסיפר על השינוי?

"לא, לא הייתה הכרזה מסודרת. אוליבר שיתף את החברים, ולאט לאט זה נפוץ בין שאר הילדים, ואז כשהוא נכנס לכיתה ז', הוא נקרא אוליבר. רוב הילדים, בצורה מדהימה, פשוטה וטבעית, קיבלו אותו. הוא אפילו הפך להיות סוג של נושא דגל בקרב הילדים בבית הספר, כי הוא היה הילד הטראנס הראשון שההורים שלו קיבלו אותו. אני יודעת על עוד ילדים אחרים, חלקם ישראלים, שההורים שלהם לא יודעים, או שיודעים ומתנגדים. הם מגיעים אליי הביתה לפעמים, ואני רואה כמה הם מסכנים, זו אחת הסיבות שאני מדברת". 

השינוי של אוליבר בא לידי ביטוי גם במראה החיצוני?

"הוא הסתפר. העניין עם התספורת עלה עוד בשלב שאמרתי לו שאני תומכת בו אבל בפועל עוד לא הצלחתי. אמרתי לו: 'בסדר, אפשר ללכת להסתפר אצל הספרית שלי'. הלכנו אליה ואמרתי לה: 'היא רוצה קצר, אבל תספרי אותה שזה יהיה יפה', אז היא סיפרה אותה קצר-בנות. יצאנו מהאוטו ואמרתי לנינה: 'וואו, זה כל כך יפה! בואי תשלחי תמונות', אבל היא לא הייתה מרוצה. ואז הגענו הביתה, נכנסתי למקלחת וראיתי מלא מלא שערות על הרצפה. אמרתי לה: 'את לא אוהבת?' אז היא אמרה לי: 'לא, זה לא מה שרציתי'. אמרתי לה: 'את רוצה ספרית אחרת?' כאילו, כמובן האשמתי את הספרית".

ריקי לוקחת את נינה לספרית אחרת. אם בפעם הראשונה במספרה נינה הייתה שתוקה, הרי שבפעם השנייה מתחוללת סצנה מופלאה. "ילד שנכנס לדיכאון זה ילד שכאילו שמו עליו שמיכה שחורה, ילד שכל הזהות שלו נעלמת. מילדה שיודעת מה היא רוצה, ומדברת לפני כולם, ויש לה מלא חברים, היא הפכה לילדה שהולכת עם הראש באדמה ולא מדברת עם אף אחד", מספקת ריקי רקע לפני שורות מחץ, "היא ישבה מול הספרית, ופתאום נינה יצאה החוצה. היא אמרה לספרית: 'תורידי לי כאן וכאן, תביאי לי מראה, תעשי לי ככה'. אני מתקשרת לחברה שלי ואומרת לה: 'תקשיבי, נינה… פתאום אני רואה אותה מדברת! זאת היא!' ראיתי את נינה יוצאת מתוך הילדה עם הדיכאון. ובפעם הזו, היא הייתה מרוצה מהתספורת ושלחה תמונות לכל העולם". 

פרטי לבוש שהיו בלעדיים לבנות גם נזרקו?

"זה גם היה תהליך. יום אחד ישבתי ומיינתי כביסה, והוא בא אליי ואמר לי: 'אימא, אני רוצה ללכת ל-Target', ואמרתי: 'בסדר, מה אתה צריך?' אז הוא אמר לי: 'תחתונים'. אמרתי לו: 'לא קנינו תחתונים לפני איזה חודשיים?' הוא אמר לי: 'לא, אימא, אני רוצה תחתונים אחרים'. אני כזה מכניסה את הכביסה למכונה, ואומרת לו: 'נו באמת! איזה תחתונים אתה צריך?' אז הוא אומר לי: 'אני רוצה תחתונים של בנים'. אמרתי לו: 'בסדר, אנחנו נקנה לך, עכשיו תעזוב אותי!' כי לא הייתי עוד שם, זה היה בשלב ההוא. הוא קיבל את התגובה שלי מאוד קשה. אחר כך כשעליתי לחדר שלו, הוא אמר לי: 'אני רוצה לקנות תחתונים ויש לי סיבה למה אני רוצה לקנות את התחתונים האלה, אני לא יכול ללבוש את התחתונים שיש לי יותר', וקנינו לו את התחתונים שהוא רצה. יום אחד הוא גם עשה סדר בארון, היו לו בגדים של בנות כמו חצאיות. והדבר המדהים הוא, שמתוך כל הדברים שהוא זרק או נתן לתרומה, רק את הפריטים של ההתעמלות עם השם שלה – התיק, בגד הגוף – הוא שם בשקית ואמר לי: 'אימא, את יכולה לשים את זה בגראז'?" 

נינה הייתה מהילדות הגנדרניות?

"לגמרי. גם היום אוליבר הוא ילד שאתה תראה אותו עם טבעות ועם לק, אומנם לק שחור, אבל הוא מאוד אוהב אסתטיקה. פעם שאלתי אותו איך איך זה מסתדר, והוא אמר לי: 'אימא, זה לא שחור או לבן, היום הכול יותר פלואידי'. הבנים הם גם בנות, הבנות הם גם בנים, זה ספקטרום כל כך רחב. יותר מזה, כשדיברתי איתה, שאלתי: 'אז בעצם את אוהבת בנות או אוהבת בנים?' לא הבנתי. היא אמרה לי: 'אימא, זה לא קשור, זה לא נוגע למיניות, זה נוגע לאיך אני רואה את עצמי', ולקח לי המון זמן להבין את ההבדל".

אם היום אני רואה מולי את אוליבר ואני לא מכיר את הסיפור שלו, אני שואל את ריקי, אני חושב שעומד מולי נער או נערה? "לא יודעת", היא מחייכת, נבוכה קמעה, ואז שמה לי קלף שנה כיוון, "בוא תגיד לי אתה". היא גוללת בזריזות בתמונות שעל טלפון שלה, ואז מציגה לי תמונה של אוליבר. זה קצת כמו הציורים המתעתעים האלה, אני אומר לה, אני יכול להסתכל על זה בשני זוגות משקפיים. "כן", היא מאשרת, "זה ככה בין בן לבת". 

היום אוליבר מגדיר את עצמו כ-trans boy, אבל אם שואלים אותו מה הוא, הוא יגיד שהוא boy, "בשלב הזה הילדים לא רוצים שידעו שהם טראנס. הוא גם אומר שטראנס זה לא בן ולא בת, אלא מי שמגדיר את עצמו לא במגדר שהוא נולד", מסבירה ריקי. אני מתעניין איך בדיוק היא עקפה את עניין הפנייה בלשון זכר בתקופה שהיא עוד לא הייתה מסוגלת לקרוא לאוליבר בשמו. "היה לי טריק", היא מגלה, "דיברתי אליו באנגלית. הייתי אומרת לו: ?Yo, do you want to eat במקום: 'את רוצָה לבוא לאכול'? זה היה לי נוח, כי לכאורה אני לא פוגעת בו, אני לא אומרת את השם. אני לא טועה – הוא לא מתעצבן. אבל הוא כן היה מתעצבן, כי הוא היה מבין מה אני עושה". 

קורה לך עדיין שאת אומרת בטעות את כינוי הגוף הלא נכון?

"היום כבר לא. אפילו בראש אני לא פונה אליו בלשון נקבה". 

למרות תהליכי העומק שעברה, ריקי מספרת שעדיין יש רגעים שבהם נצבט לה הלב. "למשל, אני לא עושה קיר של תמונות משפחתיות, כי מצד אחד אני לא יכולה להטיח את העבר בפנים של אוליבר, ומצד שני אני לא יכולה לא לכלול אותו בתמונות המשפחתיות".

העבר הוא משהו שאסור לדבר עליו?

"יש לנו תמונות מהעבר על הקירות, כנראה אוליבר פשוט מתעלם מהן בצורה כזו או אחרת, ואני לא אוסיף עוד תמונות. הוא הוריד תמונות שהיו אצלו בחדר – באיזשהו סבב של ניקיונות שמתי לב שהן קבורות איפשהו במגירה – או שפתאום שמתי לב שהיו מגנטים על המקרר שפשוט נעלמו. יום אחד אנחנו נדבר על זה, אני פשוט מרגישה שזה טרי מדיי בשביל להעלות זיכרונות. אוליבר לימד אותי שההיסטוריה היא משהו מאוד קשה לטראנס, הוא אמר לי פעם: 'את יודעת, אחת הבעיות שלי היא שהרבה ילדים שואלים אותי באיזה בית ספר יסודי הייתי, ואם אני אומר להם, אז הם אומרים לי: 'אבל רגע, אנחנו לא מכירים אותך'. אז הוא אומר שם של בית ספר אחר, אבל מה אם אותו ילד היה דווקא בבית הספר האחר? הוא נמצא באיזשהו פלונטר. הוא לא רוצה שאנשים ידעו שפעם הוא היה בת, שהוא 'היברידי'. הוא בן, והוא רוצה שכולם יכירו אותו כבן".

היום, בערך סמסטר אחרי הכניסה החדשה לבית הספר, את מרגישה שהדברים חזרו להתנהל על מי מנוחות?

"חד משמעית. הילד פשוט חזר להיות מי שהוא, אומנם בשם אחר ובמראה אחר, אבל חזר להיות הילד שאני מכירה. פעם היו קוראים לנו כמעט כל שבוע לשיחה אצל סגנית המנהלת, ופתאום הוא מוציא ציונים מצוינים והמנהלת מתקשרת לספר לי כמה הוא עזר לה".

הסיפור של ריקי, אף שהוא פרטי, ראוי להיקרא כאלגוריה על הורות. ריקי מיטיבה לחדד, "אותו רגע של אֲהָה שהיה לי? אותי הוא פגש במקום של 'יש לי ילד טראנס', אבל כהורים, הקונפליקט הזה פוגש אותנו בכל מקום. אנחנו נכנסים לקונפליקט בלי שאנחנו בכלל מודעים לו, קונפליקט שלקח לי המון חודשים להבין. אנחנו צריכים להיות מודעים לאיפה אנחנו עוברים את הגבול וכבר מציבים תנאים לאהבה לילדים שלנו, ואיפה, למרות שאנחנו מחנכים אותם שזה בסדר לטעות, אנחנו אומרים להם לא לטעות, רק כי אולי זה לא ייראה טוב".

 

לקריאת ראיונות נוספים שערך אביב פרץ אתם מוזמנים לבקר בבלוג שלו, זוטי דברים.

3 Comments

  1. נפרדתי מבעלי לפני שלוש שנים. לא הייתה תקשורת בינינו. יעצו לי על ידי משפחות וחברים להפסיק לשכוח מהנישואים ולהמשיך בחיי. לא רציתי להתחתן עם מישהו אחר כי עמוק בפנים אני עדיין אוהב את בעלי. סבלתי כל כך מכאבים ובלבול שקראתי המלצה באינטרנט על איך ד"ר אלאבה איחד מחדש נישואים שבורים בעזרת כוחותיו הרוחניים. המשכתי לקרוא כל כך הרבה המלצות על איך הוא עזר לשים קץ לגירושים ולשקם את אהוביהם לשעבר של אנשים ואמונתי התחדשה. אני צריך ליצור קשר עם ד"ר אלאבה מיד כעבור כמה דקות הוא ענה לי ונתן הנחיות מה לעשות, לאחר שעמדתי בדרישה הנדרשת יומיים לאחר הטקס, הכישוף שינה את חיי סביב בעלי לא ליצור איתי קשר יותר מזה. שנתיים התקשרו אלי באמצע הלילה בוכה והתנצלות שזוהי עבודת השדים, אז אני עדיין נדהם מהנס הזה אז אני סולח לו. עכשיו הנישואים שלי מאוזנים. טקס ד"ר אלאבה עבד מצוין והנישואים חזקים יותר מבעבר, ושום דבר לא יכול להפריד בינינו שוב. ביקרתי בכל כך הרבה אתרים שחיפשתי עזרה, זה היה חסר סיכוי עד שהתחברתי לד"ר אלאבה, הגבר האמיתי שעזר לי לשחזר את הנישואים השבורים שלי אם יש לך בעיה דומה בנישואיך, אתה רוצה שבעלך או אשתך יאהבו אותך שוב. , יש לך מישהו שאתה אוהב ואתה רוצה שהוא יאהב אותך בתמורה, יש לך אתגר בחייך, תבנית הכישוף של ד"ר אלאבה היא הפתרון והתשובה לבעיה שלך, וואטסאפ / ויבר עם מספר הטלפון שלו: +1(425) 477-2744, צור איתו קשר עוד היום על ידי שליחת אימייל אל dralaba3000@gmail.com אל תיתן לאף אחד לקחת את בן/בת הזוג שלך ממך.

  2. תודה ריקי על החשיפה המפורטת, הפתוחה והכנה!
    מעריצה אותך ומחבקת את אוליבר מבלי להכיר אותו בכלל. נשמע שהוא ילד חזק וזכה במשפחה מהממת!
    תודה אביב עם הכתיבה❤️

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Back to top button