פרשת פקודי: לזכרו של עמית אברוצקי

מאת: ורד גאני קציר

מידי שבועיים אני כותבת על הפרשה והשבוע היא עוסקת במשכן. אז קצת על הפרשה, על מהות המשכן בחיינו ועל בחור אחד אמיץ ומיוחד שלעד יישאר חקוק בתוך ליבנו משכננו.

פרשת ׳פקודי׳ היא הפרשה האחרונה בספר שמות, והיא מגלמת את תמצית המסע של עם ישראל בעודו הולך במדבר מארץ עבדותו לארץ שתהיה ביתו. הפרשה עמוסת המצוות, מספרת על בניית המשכן במדבר, על הנהגתו בידי הכוהן הגדול, ועל תפקידם של משה ושל העם בבנייתו.

היא אינה פרשה ארוכה במיוחד (92 פסוקים) ובשנים שאינן מעוברות, היא מצוותת לפרשת 'ויקהל'. השנה, היא עומדת בזכות עצמה ונוכחותה מורגשת עוד יותר. בהתבוננות מעבר לרשימת המצוות, נמצא בה עשייה רבה, עוצמתית וקהילתית לבניית בית במדבר עבור עם בהתהוות, בטרם יגיע לכנען, משכנו העתידי.

עניין המשכן הוא נושא שאנו עוסקות ועוסקים בו משחר ילדותנו, כשבנינו ארמונות בחול, בחוף הים או בארגז החול, על דף ציור או בגוש של חימר, היינו יוצרים לנו בית. והיינו מציירות ומציירים גם את עצמנו, את המשכן שהוא גופנו. ואת הורינו ואחינו ואחיותינו, המשכן שהוא המשפחה, ואחרי כן החברים והחברות והקהילה, שגם הםן סוג של משכן. אז מהו המשכן שלנו בחיים האלה? ומה תפקידו? האם הגוף? האם הבית? האם המשפחה והסביבה הקרובה? מה מהווה עבורנו משכן? ומי שוכן בו? מי אחראי בבנייתו? ואיך שומרים.ות עליו?

אתמול בשבעה, אמרה לי פזית שהמסר שהשאיר לה הוא קירבה אנושית אמיתית, חום חברי, אכפתיות ודאגה משפחתית וקהילתית, אחדות חברתית או כמו שאנחנו קוראים.ות לזה היום, ביחדנס. הייתי רוצה לחשוב שזו הכוונה מאחורי בניית המשכן – מקום לעם להתאחד סביבו, מקום שהוא גם הגוף וגם הרוח, שיש בו מרחב גם לכוהן וגם לעם, גם לקודש וגם לחול. שיש בו הכלה לכלל האוכלוסייה ויש בו גם דרור ומעוף ואהבת אדם, מעבר למצוות המדוקדקות.

מהסיפורים הרבים ששמענו וקראנו על עמית, מן התמונות ומן הסרטונים, נראה כי בכל מקום בו היה הרגיש בית, שבכל דלת בה נכנס, היה שייך ואהוב. בכל הרפתקה וריגוש בין גלי הים הסוערים, בין סלעי היבשה הגבוהים, בין ענני השמיים הפתוחים, ובכל קהילה, העולם היה ועודנו, משכנו.

חיפשתי את הפסוקים 'של עמית' בפרשה וככל שהתקרבתי אל סופה חשבתי שאולי הפעם, אסתפק בפרשה כרעיון להשראה ולא אביא מדבריה ממש, אך כשהגעתי אל סופה ידעתי שנמצאו פסוקיו:

וַיְכַ֥ס הֶעָנָ֖ן אֶת־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וּכְב֣וֹד יְהֹוָ֔ה מָלֵ֖א אֶת־הַמִּשְׁכָּֽן׃

וְלֹא־יָכֹ֣ל מֹשֶׁ֗ה לָבוֹא֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד כִּֽי־שָׁכַ֥ן עָלָ֖יו הֶעָנָ֑ן וּכְב֣וֹד יְהֹוָ֔ה מָלֵ֖א אֶת־הַמִּשְׁכָּֽן׃

וּבְהֵעָל֤וֹת הֶֽעָנָן֙ מֵעַ֣ל הַמִּשְׁכָּ֔ן יִסְע֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל בְּכֹ֖ל מַסְעֵיהֶֽם׃

וְאִם־לֹ֥א יֵעָלֶ֖ה הֶעָנָ֑ן וְלֹ֣א יִסְע֔וּ עַד־י֖וֹם הֵעָלֹתֽוֹ׃

כִּי֩ עֲנַ֨ן יְהֹוָ֤ה עַֽל־הַמִּשְׁכָּן֙ יוֹמָ֔ם וְאֵ֕שׁ תִּהְיֶ֥ה לַ֖יְלָה בּ֑וֹ לְעֵינֵ֥י כׇל־בֵּֽית־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּכׇל־מַסְעֵיהֶֽם׃

פרק מ' פסוקים ל"ד-ל"ח

פסוקים אלה המסיימים את הפרשה ואת ספר שמות, הם גם המסיימים את בניית המשכן. רוח ה׳ תשכון מעליו ותורה לעם אם לשקוט או לנוד. עמוד הענן הוא המגן והמצפן ולעיתים הוא הסמן גם לסופו של יום, לסיומה של דרך. ועד אז, שנדע לשמור על מה שעבורינו הוא משכן.

יהי זכרך ברוך, עמית אהוב.

שבת שלום