"הקשר הרב דורי": סיפורם של רמה סטרוד ואילן בלך

לכל סיפור חיים יש מקום ומשמעות, כל חיים הם ייחודיים ויש ערך בתיעוד שלהם עבור הדור הצעיר – הנחה זו עומדת בבסיס התוכנית "הקשר הרב דורי" של המשרד לשוויון חברתי ומוזיאון העם היהודי "אנו" בישראל. התוכנית, שנועדה לבנות גשר ייחודי בין תלמידי בית הספר לבין אזרחים ותיקים מקהילתם למעשה מעניקה למידה הדדית – המבוגרים לומדים מיומנויות מחשב ואינטרנט והתלמידים נחשפים לסיפור חייהם, לערכים ולמורשת שלהם. בית הספר לעברית "בגד כפת" חבר השנה לתוכנית ואחרי הכנה מדוקדקת של תלמידות כיתה ז' יצאו המפגשים לדרך. אז קבלו הצצה לפרוייקט ולסיפורם של רמה סטרוד ואילן בלך אשר רואיינו על ידי התלמידות רוני ליפשיץ, הדר וייסמן,…

לכל סיפור חיים יש מקום ומשמעות, כל חיים הם ייחודיים ויש ערך בתיעוד שלהם עבור הדור הצעיר  – זו ההנחה העומדת בבסיס התוכנית "הקשר הרב דורי" אשר מופעלת בישראל על ידי המשרד לשוויון חברתי ו"אנו", מוזיאון העם היהודי. התוכנית שנועדה לבנות גשר ייחודי בין תלמידי בית הספר לבין אזרחים ותיקים מקהילתם למעשה מעניקה למידה הדדית לשני הצדדים – המבוגרים לומדים מיומנויות מחשב ואינטרנט והתלמידים נחשפים לסיפור חייהם, לערכים ולמורשת שלהם ויחד הם מתעדים את המורשת בכלים דיגיטליים.

בבית הספר לעברית "בגד כפת" של ה-ICC, מובילים תוכנית תלת שנתית לכיתות חטיבת הביניים העוסקת בנושאים של זהות, שייכות, קהילה וישראל והשנה, כחלק מהתוכנית, חבר בית הספר לתוכנית "הקשר הרב דורי". בני הנוער ראיינו אזרחים ותיקים מהקהילה, עיבדו את הראיונות לסיפורים, שילבו בהם תמונות וכעת הסיפורים מתועדים ב"מאגר סיפורי מורשת", המכיל אלפי סיפורים, רובם מישראל וכעת גם מהסיליקון ואלי.

"השנה התחלנו בתוכנית פיילוט של הפרויקט יחד עם כיתות ז' בבגד כפת", מספרת טל זילברשטיין-פז, מנהלת שלוחת פאלו אלטו ותוכניות נוער בבגד כפת, "התלמידים והתלמידות עברו סדרת שיעורים כהכנה לפרויקט שכללו בין היתר מפגש עם אביב פרץ, כותב באתר "בעניינים" ובעל בלוג "זוטי דברים" שעסק בהכנה לראיון, מפגש עם מיכל מיאסניק, חברת קהילה המומחית לגיל השלישי שעסק במאפייני הגיל השלישי והקשר הבין דורי ושיעורי כישורי שפה עם המורה חגית קרפל. בשיתוף פעולה עם מועדון "צוותא" של ה-ICC אותרו חמישה חברי וחברות קהילה ותיקים שהסכימו להתראיין והמפגשים יצאו לדרך. כל זוג תלמידים הגיע לביתו של המרואיין וקיים עמו ראיון בעברית. התלמידים נחשפו לסיפורי חיים מתקופה אחרת, המשולבים באירועים היסטוריים משלהי מלחמת העולם השנייה, דרך ימיהם הראשונים של מדינת ישראל ושל עמק הסיליקון ועד ימינו. הם עיבדו את הראיונות מעוררי ההשראה לכדי סיפורים שעלו (ועוד יעלו) לאתר האינטרנט של הפרויקט.

התלמידים ראויים להערכה רבה על ההשקעה והמסירות לפרויקט, על אחת כמה וכמה כאשר הכל נעשה בעברית, דבר המהווה אתגר בפני עצמו".

אז קבלו את סיפורו של אילן בלך שרואיין על ידי התלמידות רוני ליפשיץ והדר וייסמן וסיפורה של רמה סטרוד שרואיינה על ידי ליאורה אברהמי ונוגה קושניר.

הילד במקלט שהיה לחלוץ עמק הסיליקון: סיפורו של אילן בלך

אילן נולד בחיפה, שאז הייתה פלשתינה, בשנת 1936. בגיל שלוש ביקשו מאבא שלו לעבור קרוב יותר לעבודה, למקרה שיצטרכו אותו שם במצב חירום והוא עבר לכרמל בשנים הראשונות של חייו – בדיוק לפני מלחמת העולם השנייה. הם עברו לגור ליד בית חרושת ושם הוא גר עד גיל 21.

אילן נזכר בזכרון ילדות, ומספר כי בתקופת מלחמת העולם השנייה הם בנו מקלט מאוד חזק בבית שלו. המקלט היה עשוי מבטון ואילן מאוד אהב ללכת לשם, בגלל שהיו שם מיטות שאפשר לישון עליהן. אילן היה בן 3 כשהמלחמה התחילה ובן 9 כשהיא נגמרה, אבל הוא מספר שהמלחמה לא הפריעה ללימודים שלו. אילן גם מספר שחיילים איטלקים פעם אחת ניסו להפציץ את בית החרושת שהם גרו לידו, אבל לא הצליחו לפגוע בבית החרושת עצמו. האנגלים, שהיו בישראל באותו הזמן, ניסו להוציא את הפצצה מהאדמה אבל היא נפלה עמוק מאוד וכמה שהם ניסו יותר, היא נכנסה עמוק יותר ויותר לתוך האדמה ועכשיו יש כביש ענקי מעליה.

אילן מספר כי היה בצבא לזמן קצר בגלל בעיות לב, לכן גם הגיוס שלו נדחה בשנה. בשנה הזאת אילן היה בקיבוץ עין גדי עם כל הבנות. הקיבוץ היה קרוב יחסית לירושלים ושם הוא עבד בחווה. אחרי כמה חודשים, הוא הצטרף לחברה בנח"ל אבל נאלץ לעזוב אחרי כמה שבועות בגלל בעיות בלב. אחרי כמה שנים החזירו אותו כבר למילואים. אילן מספר: "במלחמת יום כיפור אני כבר הייתי בחזרה בצבא, אבל בגיל מבוגר יותר, כך שלא לקחו אותי להילחם, אבל היה לי תפקיד מאוד קשה". הוא היה צריך לנסוע עם הורים של חיילים שנפגעו במלחמה לבית החולים, היו אלו חיילים שנותרו להם רק עוד כמה שעות לחיות, והיה מאוד עצוב וקשה.

מאוחר יותר אילן למד הנדסת מכונות בגלל אביו, אחיו ומשפחתו שעשו את אותו דבר; לא היו הרבה אפשרויות או מגוון בלימודים, אז הוא הלך עם הבחירה הטובה ביותר. כשאילן סיים את התואר הראשון שלו, הוא עשה את התואר השני בהנדסת חומרים למרות שהיו לו הציונים הכי גרועים בכיתה הזאת. אחרי שנתיים, הוא עשה את הדוקטורט שלו ב-MIT להנדסת חומרים. אילן סיים תוך שנתיים וארבעה חודשים – הישג מהיר מאוד. לאחר מכן הוא עבד במעבדת מחקר ב-"Fairchild" שהיא ה"אימא" של כל חברות "semiconductor". אחרי ארבע שנים אילן חזר לישראל ושם הוא עבד כפרופסור בטכניון. בשנת 1974 יצא לשנת שבתון בחוף המזרחי בחברת "Bell Labs" עד 1976 ואז חזר לטכניון. לאחר מספר שנים, אילן פתח חברה משלו שייצרה מכשירי מדידה ללחץ שכבות דקות שהצליחה. באותה שנה בה אילן עזב את הטכניון, השותף שלו קיבל פרס נובל על המאמר שאילן כתב ועל הסברים שהוא נתן. למרות שזה היה מתסכל, אילן התמודד עם זה טוב מאוד וזה מאוד הרשים אותנו.

אילן פגש את אשתו במסיבת פורים יחד עם חבר שלו. אילן היה בדירה של דודה שלו ובדירה ממול הייתה מסיבה. החבר של אילן היה במסיבה יחד עם אשתו לעתיד של אילן ואמר לה שהוא רוצה להכיר לה מישהו. אז הם שניהם יצאו מהדירה, דפקו על הדלת של הדירה של אילן ואשתו מספרת שפתח את הדלת "בחור רזה וקטן עם הרבה תלתלים על הראש". אחרי כמה זמן הם התחילו לצאת ואחרי שנה וחצי הם התחתנו.

כשאילן עשה את המאסטר שלו בטכניון, נולד הבן הראשון שלו. מאוחר יותר כשאילן היה בקליפורניה, בזמן שקיבל את הדוקטורט שלו, הבת הראשונה שלו נולדה. אילן מספר שאחרי שהם חזרו לארץ (בשנות השבעים), נולדו להם עוד שתי בנות ובסך הכל יש לאילן ארבעה ילדים ושבעה נכדים.

כששאלנו את אילן על הרגשות שלו היום, הוא אמר שהוא גאה שיש לו משפחה גדולה. הוא לא חושב שהוא היה משנה משהו מהעבר שלו, כי אם הוא עשה דברים שונים ועשה בחירות שונות, הוא היה אדם אחר לגמרי. אילן שמח ואסיר תודה על חייו עכשיו.

בשנים האחרונות אילן התחל לצייר בזמנו החופשי והוא נתן לנו לצלם כמה מהתמונות שלו:

לקריאת סיפורו של אילן בלך באתר הקשר הרב דורי לחצו כאן.

מחנכת ישראלית מעבר לים: סיפורה של רמה סטרוד

רמה עם המראיינות ליאורה ונוגה

רמה נולדה ברמת גן בישראל, בשנת 1936. היום רמה בת שמונים ושש וגרה בקופרטינו (Cupertino) בקליפורניה. רמה גדלה במושבה בשם נס ציונה עם מעט תושבים. רוב תושבי המושבה היו איכרים ופועלים. רמה הייתה בת יחידה, כך שלא היו לה אחים או אחיות אבל במושבה היה מרכז שבו כל בני הנוער והילדים היו נפגשים, אז היו לרמה הרבה ידידים. היא וחבריה היו רוכבים על אופניים וקוטפים תפוזים מן העצים בפרדסים שבמושבה. רמה אומרת שזכרונותיה נהדרים ומקסימים והקהילה שבה גדלה הייתה מקבלת ותומכת.

בצבא רמה שירתה במשטרה הצבאית בחקירות וכשמישהו ביצע פשע או כשהייתה תאונה, רמה חקרה בדיוק מה קרה ובישרה לבית המשפט. רמה גם התנדבה ללמד עברית עולים חדשים שגויסו לצבא. בדרך כלל, גייסו אותם להיות נהגים, אז רמה הסבירה ולימדה אותם את חוקי הכביש. רמה הלכה ערב אחד למסיבת פורים, שם פגשה את בעלה הנוכחי.

רמה עברה הרבה דירות בחייה. אחרי שהתחתנה, רמה גרה בתל אביב שש שנים, ונולדו לה שני ילדים. בעלה של רמה, אריה, רצה לקבל דוקטורט, והוא התקבל לאוניברסיטה בטוסקלוסה (Tuscaloosa) אלבמה בארצות הברית. רמה אומרת: "אני לא רציתי ללכת לשם כי לא ידעתי אם יהיו שם יהודים, הרי היו לי שני ילדים קטנים, אז פחדתי ולא ידעתי איפה ומה עם שני ילדים קטנים ולא רציתי לבוא לשם". למזלם, לרמה היה דוד שגר בוויצ'יטה (Wichita) קנזס. הוא הזמין אותם גם לבוא לגור בוויצ'יטה. אריה קיבל מלגה לבית ספר בוויצ'יטה והם עברו לארצות הברית. אם אריה לא היה בא ללמוד הם היו נשארים בישראל וחייהם היו יכולים להיות שונים לגמרי.

כשרמה ומשפחתה הגיעו לארצות הברית, הייתה לרמה חברה שעזרה לה בהרבה דרכים. במילותיה של רמה: "הייתה לי חברה והיא קיבלה אותי והם הסבירו לנו כל דבר, איך מסתדרים ומה קורה ומה פה ואיך קונים". בגלל העזרה מהחברה ובגלל שכבר ידעו אנגלית, ההסתגלות לארצות הברית לא הייתה קשה. אחרי שאריה סיים את לימודיו, הם עברו לניו יורק לכמה שנים, ואז התיישבו בקליפורניה. הם חיים בקליפורניה כבר ארבעים וחמש שנה.

אחרי שעברו לקליפורניה, רמה התחילה ללמד ולנהל בית ספר של בית הכנסת "בית דוד". בבית הספר לימדו תפילה, היסטוריה, ישראל, חגים ואתיקה. בבית הספר, היא הקימה דבר מופלא שהיא מכנה Family Education – תכנית המיועדת גם לתלמידים וגם להורים. זה בעצם ספר שרמה יצרה שבעזרתו היא לימדה משפחות על יהדות.

בבית הספר של רמה היו הרבה הורים שלא היתה להם אפשרות ללמוד על החגים, המנהגים, ועל ההיסטוריה של היהדות. רמה מאד גאה במה שיצרה ואומרת: "זה היה הדבר הכי גדול". בנוסף להיסטוריה ומנהגים היו ב- Family Education תכניות לכל מיני שכבות. לדוגמה, לכיתה ז', כל ילד קיבל שלוש עשרה משימות שמסמלות את שלוש עשרה השנים, משימה לכל שנה. עוד דבר מקסים שרמה ארגנה היה ערב שבו כל הילדים בכיתות ה' ו-ו' הוזמנו לישון אצלה בבית ביום שישי. הם היו ישנים על הרצפה בשקי שינה וההורים היו עוזרים להכין ארוחת שבת. בבוקר רמה היתה מוציאה את התלמידים לטבע, היא הייתה לוקחת תפילה, מפתחת אותה, ומלמדת את תלמידיה איך הטבע קשור לתפילה. שאלנו את רמה איך היה לנהל בית ספר לאורך כל כך הרבה זמן, והיא ענתה: "אני מאוד אוהבת ילדים ומאוד אהבתי את זה". עד היום תלמידיה לשעבר מזמינים אותה לאירועים מיוחדים בחייהם כמו חתונות. בנוסף לתלמידיה, רמה גם בקשר עם המורות שניהלה.

רמה ובן זוגה אריה

רמה מאוד אוהבת את משפחתה. בשבילה, משפחה זה הדבר הכי חשוב. הדברים האהובים עליה לעשות איתם הם לצפות בהצגות בלט, היא במיוחד אוהבת את אגם הברבורים ובלט מודרני. רמה גם מאוד אוהבת לבקר במוזיאונים ולראות סרטים עם נכדיה. רמה מספרת: "כשהנכדה שלי באה אנחנו תמיד תמיד הולכות או למוזיאון או לבלט או משהו כזה".

עוד תחביב של רמה הוא הליכה ברגל למרחק כמה קילומטרים. כשנכדתה מבקרת היא מצטרפת לסבתה והן צועדות יחד. כשנכדיה של רמה היו צעירים, היא נהגה לשיר להם בעברית ולדבר איתם בעברית כדי לשמר את העברית שלהם. עכשיו, אחרי שהם גדלו, היא מבלה איתם בצורות אחרות. רמה אומרת: "אני מאוד אוהבת את המשפחה שלי, הם הדבר הכי יקר לי ואני בקשר מאוד חזק עם הנכדים שלי".

בנוסף למשפחה, רמה חושבת שחברות זה דבר מאוד חשוב ובגלל זה היא בקשר חברותי מצוין עם הרבה מאוד חברות שהיא אוהבת גם בקליפורניה וגם בארץ. משפחה, חברות, היהדות, וקשר לישראל ארץ מולדתה הם חלק מהדברים הכי חשובים לה, הם מביאים לחייה של רמה אושר ושמחה רבה.

השאלה האחרונה ששאלנו את רמה הייתה: "האם יש לך מסר לחיים בשבילנו?", ורמה ענתה לנו שנגדל ונמשיך לחנך את עצמנו, לא משנה מה נלמד – העיקר שנקבל השכלה כי ידע ולמידה הם דברים מאוד חשובים בעולם שלנו. היא גם הוסיפה: "אני מקווה שתגדלו ותשמרו על הגחלת היהודית שלנו שתהיה לדורות". רמה הסבירה לנו כמה חשוב לשמור על היהדות שבתוכנו. רמה גם הדגישה את החשיבות של להיות בת ואישה חזקה עם כוח נשי. רמה מאד מעודדת לעשות וללמוד את מה שמעניין וכיף לנו כי כך נגדל ונתפתח.

לקריאת סיפורה של רמה סטרוד באתר הקשר הרב דורי לחצו כאן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Back to top button