חוזרים הביתה! נפרדים ממשפחות מהקהילה ששבות לישראל

משפחת אורגד

מי אנחנו? איתמר, יפעת, עמית (17), יעל (14), רוני (8) ועדי (6).

כמה שנים בארה״ב? לפני 12 שנים הגענו לברקלי ללימודי MBA של איתמר, אחרי שנתיים עברנו לסאניווייל.

העיסוקים שלנו: איתמר הוא VP Product ב-Houzz וימשיך באותו התפקיד מהארץ. יפעת עבדה בארה״ב בהתנדבות/כפייה כנהגת משפחתית, היתה שותפה ב"תיאטרון הילדים של הילה ויפעת", מפיקה קליפים, מופיעה בהרכבים שונים לילדים ולמבוגרים ומפיקה סבבי הופעות של אמנים ישראליים במערב ארה״ב, ואל דאגה, היא מתכוונת להמשיך ולהגיע לכאן מהארץ עם אמנים מעולים. עמית, יעל, רוני ועדי- מחוץ לשעות הלימודים עוסקים בלשגע את ההורים, לצערנו ימשיכו עם זה גם מהארץ.

למה חוזרים? כבר 12 שנים אנחנו אומרים שאנחנו חוזרים תוך שנתיים… ועכשיו זהו! הקורונה גמרה אותנו והגעגועים הכריעו! בעיקר להורים, למשפחה ולחברים.  אף אחד כבר לא מאמין לנו שאנחנו חוזרים… מקווים שמישהו יאסוף אותנו מהשדה.

איפה תגורו ולמה זה היעד הנבחר? חוזרים לרמת השרון. הסיבה העיקרית: רביבה וסיליה. אה, וגם מכיוון שהילה לה לה (השותפה של יפעת מתיאטרון הילדים) תרכז את השכבה של עמית (הבן הגדול שיחזור לכיתה יב׳) ובכך תעזור לו מאוד להשתלב ולהצליח. בכלל, מערכת החינוך שם מותאמת מאוד לתלמידים שחוזרים מחו״ל.

למה תתגעגעו ולא תתגעגעו בארה״ב? להכלללל- לחברים, לקהילה, למרחבים, לשקט, לכבישים, לנוחות, למזג האוויר, לקוסקו, לרוס, לטי.ג׳יי, לטארגט, לסייפוויי, לטריידר, לדונאטס, לטיולים, לסקי 3 שעות מהבית, להאלווין, לווריורז, לחפש תחנה ברדיו בדצמבר בלי שירי כריסמס… תכלס, יותר קל לשאול למה לא נתגעגע…. לא נתגעגע להיות רחוקים מהקרובים אלינו ו… לבלו סטון (הטוסט אבוקדו יצא מכל החורים).

משפחת זיסר-שגב

מי אנחנו? רותי (48), שרון (48), יואב (18), תמר (15), גיא (12)

כמה שנים בארה״ב ואיפה גרתם כאן? לפני 20 שנה שרון ואני עשינו רילוקיישן מטעם אמדוקס לשנתיים בלבד לsaint Louis (!) במיזורי. התחייבו בפנינו שאפילו לא ינסו לשכנע אותנו להישאר יותר. לא ידענו מה זה המקום הזה, אנחנו הכרנו את ניו יורק ומבחינתנו זה היה סוג של מיני ניו יורק. כמובן שחטפנו שוק ואחרי שנתיים (לפני 18 שנה) עברנו לפאלו אלטו ומאז אנחנו כאן.

העיסוקים שלנו? שרון הוא מייסד-שותף ב-Feel, החברה המפתחת חדרי תצוגה דיגיטליים, והוא כמובן ימשיך עם החברה בישראל. רותי עזבה את ההייטק לפני 15 שנה והחליטה להגשים חלום – לפתוח חנויות בוטיק עם בגדים מעוצבים כמו בישראל. היא הגשימה את החלום שלה והקימה את Ruti.com, רשת של 6 סניפים (לפני הקורונה היו 10) הפרוסים בקליפורניה ובטקסס. רותי תמשיך לנהל את העסק מרחוק בעזרתם של העובדים המקומיים שלה, מה שאומר שבשנה הראשונה תטוס לקליפורניה כל 6-8 שבועות.

למה אתם חוזרים? האמת שאין ממש סיבה אחת לוגית, בעיקר הלב רוצה הביתה. למרות שאנחנו כאן 20 שנה, שלושת הילדים נולדו כאן וקיבלנו המון המון מתנות מהמקום הזה, מבחינתינו ה-בית נמצא בישראל.

איפה תגורו בישראל ולמה זה היעד הנבחר? החלום היה לגור בתל אביב, שנינו מטורפים עליה. אבל כשהתחלנו לבדוק בתי ספר גילינו שרמת השרון היא סוג של שלוחה של הסיליקון ואלי. בתי הספר ערוכים יחסית לקליטת עולים חדשים ולילדים יהיו יותר חברים כמוהם מה שבתקווה יקל עליהם את הקליטה. חוץ מזה שהיא נראית עיר מאד חמודה וקרובה לתל אביב 🙂

למה תתגעגעו ולא תתגעגעו בארה״ב? אנחנו נגעגע להמון דברים – להאוזנר, לבית חלומותינו שסיימנו לבנות לפני שנה וחצי, לסופרים, לנקיון, לימי ראשון וכמובן לחברים שלנו ושל הילדים.  סביר להניח שאחרי שנעבור נגלה שהרשימה הרבה יותר ארוכה.

קשה לי לציין דברים שפחות נתגעגע, אבל בשבוע שעבר היינו בטוסקנה ואז בברצלונה וחשבתי לעצמי איך חייתי כל כך הרבה שנים במקום כל כך יבש מבחינת תרבות, בילויים, ריגושים ואקשן… אבל כנראה שכל דבר בזמנו.

משפחת רוזנר

מי אנחנו? גדעון (46), אילנה (43) איתן (14), עידן (11) ומיקה (6)

כמה שנים בארה״ב? כמעט ארבע שנים בסאניוויל.

העיסוקים שלנו: גדעון עובד באינטל ודרכה גם עברנו לכאן. הוא המשיך את התפקיד שלו מכאן וגם ימשיך בתפקיד מהארץ.

אילנה עבדה בארץ כמנהלת מוצר בכירה בחברת קנשו. לפני המעבר היא עזבה כי היה לה ברור שלא יהיה קשה למצוא תפקיד דומה כאן באיזור. אחרי מספר חודשי הסתגלות (בעיקר לאקלם את הילדים ו"לעבוד" בליצור  קשרים חברתיים) התחילה לעבוד באיביי וכיום היא מנהלת קבוצת מנהלי מוצר. "אני אוהבת את החברה מאוד ואמשיך באותו תפקיד מישראל".

למה אתם חוזרים? אנחנו לא רואים את החיים שלנו בעתיד כאן ורוצה שהילדים יגדלו כישראלים. עכשיו כשאיתן אמור להתחיל תיכון ועידן את החטיבה, זה זמן טוב לחזור.

איפה תגורו בישראל ולמה זה היעד הנבחר? אנחנו חוזרים לבית שלנו בהוד השרון. כיף לחזור לסביבה מוכרת עם חברים ותיקים ששמרנו איתם על קשר.

למה תתגעגעו ולא תתגעגעו בארה״ב? כמו בהגדה, גדעון "עשה בהם סימנים" לכל הדברים המדהימים פה שפשוט אין בארץ  WA WA WA:

Weather- חלקנו ממש סובלים מהחום הישראלי. אין תענוג גדול כמו הקרירות אחר הצהריים גם בימי הקיץ

Attitude- בארץ הכל מרגיש לחוץ יותר, אנשים יותר מתוחים והיחס שלהם אחד לשני בהתאם. כאן הרוגע מנצח

Weekends- אחרי כל שבת יש מוצאי שבת ואז עוד אחד 🙂 כאן סוף השבוע מתחיל ביום שישי עם ארוחת שישי רק עם המשפחה או עם חברים, ממשיך אל השבת ואז אל יום ראשון…. אין, אין כמו יום ראשון… סופשבוע שלא נגמר, בילויים משפחתיים וחברתיים, טיולים ואפילו תחריות ספורט למי שנמצא בליגה כלשהי (אצלינו זה היה בייסבול וכדורסל).

Amazon-  כל מילה נוספת מיותרת.

Work hours- בפעם הראשונה שגדעון חזר הביתה בערב והלך להיות עוזר מאמן של הבנים בבייסבול, צילמתי אותו ליד השעון. שלחתי לאמא שלי את התמונה והסברתי שמדובר בשעה 4 אחה"צ, לא לפנות בוקר…שנים בארץ שלא ראינו אותו בבית בשעות כאלה.

Army- פשוט אין. למרות כל הדברים החשובים והחיוביים שאנחנו רואים בשירות, נחמד היה לחיות במקום שזה שהסיכון המתלווה לא נדרש.

בנוסף נהנו מאוד מאוד מהחופשות הרבות מבית הספר וניצלנו את כולן לטיולים רבים ברחבי ארה"ב וגם מחוץ לה.

הכי הרבה נתגעגע לחברים בוואלי שהפכו להיות משפחה, אבל זה גם אחד הדברים שדירבן אותנו לחזור לישראל. בחרנו בסאניוויל כי אמרו שיש פה קהילה ישראלית, "קיבוץ", והיה לנו ברור שזה יאפשר לנו קליטה פשוטה יחסית. וזה בהחלט נכון. אפילו דאגנו בהתחלה שאולי הילדים לא לומדים מספיק אנגלית 🙂  אבל זו חרב פיפיות, ברכת המקום היא גם הקללה שלו, משפחות רבות מגיעות לכאן לזמן מוגבל. זה קורע לב לפתח קשרי משפחה קרובים ועמוקים ואז בשנה אחת "לאבד" ארבע מהמשפחות הכי קרובות אלינו.

תחנת המעבר סאניוויל היא לא בית לטווח ארוך. כדי שהיא כן תהיה, צריך קהילה סגורה של "רק כאן" שתספק את כל הטוב המקומי בשילוב עם היציבות, החברות והקהילה, כמו שיש בישראל … (אנשים עוברים מהשכונה גם בישראל, אבל 10-15% מהם ולא 85-90%).