שיחת חו"לין עם משפחת דינר
את גרשון קרוב לודאי שרובכם מכירים בזכות המסיבות שהוא מפיק כאן ומעצם היותו "המפרגן הלאומי" של העמק, אולם את האישה שאיתו, עדי, גם כדאי לכם להכיר שכן בזכות הסטארט אפ שלה היא הולכת לשנות את כל הדרך בה בוחנים את יעילות התרופות להפרעות קשב וריכוז. במדור שלנו הפעם הם מספרים לא רק על העיסוקים שלהם אלא גם על הסיבה בגללה עברו לארה"ב, למה בדיעבד לא היו צריכים להתמקם בפאלו אלטו, מהו הטיול שהם זוכרים לטובה ומהי המסעדה המצויינת שהם גילו לאחרונה שמגישה אוכל נטול גלוטן
מי אנחנו? עדי (47), גרשון (47), שיר (18) ואפיק (14)
כמה שנים בעמק? 9.5 שנים.
היכן גרים? סן חוזה.
מאיפה במקור? עדי נולדה בבאר שבע בגיל שנתיים עשתה רילוקיישן לפאלו אלטו, לצורך לימודי הפוסט דוקטורט של אביה בסטנפורד. כשהייתה בת 5 חזרה המשפחה לנס ציונה ושם גדלה עדי עד לבגרותה.
גרשון נולד בלטביה, בגיל 4 עלה עם הוריו לישראל והם השתקעו בחיפה. כשעדי וגרשון הכירו הם עברו לגוש דן ולפני המעבר לארה"ב הם התגוררו בתל אביב.
העיסוקים שלנו- גרשון למד הנדסת מחשבים בשנקר. לדבריו הוא לא השקיע בלימודים יותר מידי במהלך התיכון שכן עסוק בעיקר בחיי חברה וביוזמות חברתיות בבית הספר. "מהשנה הראשונה ללימודים נכנסתי לסטארט אפ לתפקיד זוטר ומשם התקדמתי לכל מיני תפקידי פיתוח, ניהול מוצר, ניהול לקוחות, Support ועוד. אפשר להגיד שחוץ ממרקטינג וניהול החברה, עשיתי כמעט את כל התפקידים. כיום אני משמש כמנהל טכנולוגי עסקי בחברת EPAM Systems בחוף המערבי".
עדי למדה פיסיקה באוניברסיטת תל אביב ועשתה את המאסטר והפוסט דוקטורט במכון וייצמן. עם סיום הלימודים עבדה באלביט ומשם עברה למשרת מנהלת פרוייקטים בחברת לייזרים ובהמשך בחברת ביו טק. לפני פחות משנתיים, בשיא תקופת הקורונה, החליטה לעשות שינוי ולצאת לדרך עצמאית. היא הקימה את הסטארט אפ iFocus אשר נועד לדבריה לעשות קצת סדר בדאטה של כל עולם הפרעות הקשב והריכוז. "בשונה מסוכרת או לחץ דם בהן יש כלי מדידה אשר עוזר לרופא לבחון את יעילות התרופות, להפרעות הקשב אין כלי כזה. הכל מבוסס על ניסוי וטעייה ומפידבקים של הילד או ההורים ולכן, אמרתי לעצמי שחייב להיות איזשהו כלי שניתן למדוד באמצעותו את יעילות התרופה. הכלי שלנו למעשה עוקב אחרי פעילות העיניים ומודד שיפור תפקוד של המטופל/ת. עשינו ניסויים וגילינו הבדלים מדהימים בתהליכי קריאה של אנשים עם הפרעות קשב עם תרופה ובלעדיה וראינו, באמצעות העיניים של המטופלים, איך הקשב משתנה.
את הסטארט אפ הקמתי יחד עם אחותי, עינת סיטבון, וכרגע אנחנו שלוש נשים שעובדות עליו באופן יומיומי. אני אחראית על הגיוס ועל הקשרים עם המרפאות, עינת אחראית על האלגוריתם ורביד לזינסקי אחראית על הפרודקט. אנחנו מתכננות להגיע למרפאות כבר בינואר הקרוב עם הבטא הראשון ובנתיים אנחנו עדיין ממשיכות לאסוף נתונים, אז כל מי שהוא מעל גיל 12, מאובחן ולוקח תרופות לקשב וריכוז ורוצה להשתתף בניסוי מוזמן לפנות אלינו באמצעות הטופס.
על המעבר- "המעבר לארה"ב היה יוזמה שלנו. ב-2011-2012 בילינו הרבה ברחובות בעקבות ההפגנות על יוקר המחייה ודי נמאס לנו מהכיוון שהמדינה הולכת אליו. החלטנו לקחת פסק זמן וחיפשנו עיר שהיא הכי Diverse עם חינוך טוב וכך הגענו לפאלו אלטו.
על הילדים- שיר בת 18, התחילה קולג' השנה והיא לומדת הנדסת מכונות ב-UC Irvine. אפיק בן 14, לומד ב-West Valley middle school, בית ספר פרטי קטן בקמפבל עם יחס אישי שאנחנו מאוד מרוצים ממנו.
כשהגענו לארה"ב, אפיק היה בן 5 ושיר הייתה בת 9 ומאחר שרצינו לתת להם את החינוך הכי טוב שאפשר החלטנו להתמקם בפאלו אלטו. בדיעבד לבלות 8 שנים בפאלו אלטו היה קצת מיותר. נשארנו בגלל החינוך שהיה אמנם טוב בבית הספר היסודי, אבל בהמשך, כשהילדים עברו לחטיבת הביניים ולתיכון, וגילינו לעומק מה קורה מאחורי הקלעים של הדיסטריקט ושל הנהלת בית הספר במהלך הקורונה, מאוד התאכזבנו.
אנחנו חושבים שבבתי הספר של פאלו אלטו, כמו בכל מקום אחר, יש מורים טובים יותר וטובים פחות. כשהתפקחנו ממערכת החינוך והבנו שהחינוך בפאלו אלטו הוא לא ייהרג ובל יעבור התחלנו לשקול להתרחק קצת לכיוון סן חוזה ולבסוף הגענו לשכונת קמבריאן.
אנחנו מאוד מרוצים בקמבריאן. בתי הספר כאן מעולים, אנחנו במרחק של בין 7 ל-10 דקות נסיעה מחמישה דאון טאונים שונים, יש כאן חיי לילה, יש פה קהילה וכמובן המחיר הרבה יותר שפוי, מקבלים הרבה יותר בהרבה פחות.
באיזשהו שלב שקלנו גם לעבור לאיסט ביי אבל מה שמחזיק אותנו כאן זו בעיקר הקהילה ולעבור לשם די היה מנתק אותנו מכל מה שקורה פה. בכל זאת צריך לארגן כאן אירועים ומסיבות 😊
לא מעט אולי מזהים את גרשון מקבוצות הפייסבוק השונות כ"מפרגן הלאומי", זה שתמיד יגיד את המילה הטובה, ינסה לגשר ויראה את החיובי בכל סיטואציה. כששואלים אותו על הסוגיה הזאת הוא מסביר שהרבה פעמים אנשים לא יודעים מה קורה מאחורי הקלעים וחשוב לו מאוד יהיו מודעים לזה. "יש כאן לא מעט אירועי ענק כמו למשל אירועי יום העצמאות או ימי זכרון שמושקעים בהם חודשים של עבודה ועשרות מתנדבים שמקדישים מהזמן שלהם, אז חשוב לי להגיד להם מילה טובה ולא לקחת אותם כמובן מאליו. חשוב תמיד לזכור שאין שום קהילה בארה"ב שעושה דברים בסדרי גודל כאלו. אם אנשים לוקחים כאן יוזמה אז בואו נפרגן להם- גם אם זו מישהי שמכינה שניצלים וגם אם זה ארגון שמביא אמנים או מארגן אירועים. בכלל, אני מאמין שכל אחד צריך לתרום לקהילה שהוא חי בה, אם זה להצביע, להבין מי הנציג שלו בקונגרס או ראש העיר ולהיות מעורב בבטחון האישי שלו בשכונה. לא פעם יש לאנשים הצעות או טענות ואני תמיד בעד לקום ולעשות ולקחת יוזמה.
בתקופת הקורונה, למשל, יזמנו כמה חבר'ה ישראלים מהקהילה מחאה להחלפת השלטון בישראל שנמשכה שנה וחצי. רצינו להביא למודעות את מה שקורה בארץ ולתמוך בדמוקרטיה. זו יוזמה שיצאה מכאן וכמעט בכל סוף שבוע יצאנו להפגין וקהילות מעוד 45 מדינות הצטרפו אלינו. מעולם קהילות ישראליות מחוץ לישראל לא עשו שיתוף פעולה ברמה הזאת וזה היה מדהים לראות את זה. הכל בידיים שלנו".
טיול שאהבנו במיוחד- ביקרנו בכל היעדים המוכרים כמו מקסיקו, קוסטה ריקה, קנדה וכדומה כך שאין לנו מה לחדש. אנחנו לא יותר מידי מטיבי לכת, אבל אם לבחור יעד שחזרנו אליו יותר מפעם אחת זו ארנולד שממוקמת בהרי הסיירה, דרומית לטאהו במרחק של 3 שעות נסיעה מכאן. יש בה מסלולי הליכה יפים עם אופציה לעשות אותם בשלג או לא בשלג, היא צמודה למרפי כך שיש שם גם חיי לילה, ברים, יקבים וכדומה. ביקרנו שם גם בסתיו וגם בשיא החורף ובשני הביקורים נהנינו מאוד.
מסעדה מומלצת- בגלל ששיר צלייקית אז אנחנו מוגבלים במסעדות שאנחנו יכולים לאכול בהן ותמיד מחפשים מסעדות שמציעות גם מנות ללא גלוטן. לאחרונה גילינו מסעדה בלוס גאטוס בשם Polenteria שכולה ללא גלוטן, היא מאוד קטנה אבל מגישה אוכל איטלקי מצויין.
טיפ לחדשים לעמק- להתחבר לקהילה, ולא רק הישראלית אלא גם לקהילה המקומית כאן. "הטיפ שלי", מוסיף גרשון, "זה לקבוע לפחות שתי כוסות קפה בשבוע ולא רק למטרת חיפוש עבודה, אלא באופן כללי – להבין מה קורה פה, לשתף פעולה, לקבל עזרה. זה מאוד מקובל פה ולא צריך לחשוש מזה. הדבר החשוב הוא לא להגיע לפגישה כזאת עם רשימת דרישות וציפיות, אלא לבוא עם משהו שנותן ערך גם לצד השני. זוהי דרך טובה להיכנס למקום חדש גם בהקשר של הילדים, גם של התעסוקה וגם של חיי החברה שלנו ההורים.
איפה תהיו בעוד 5 שנים? במקום שטוב לנו. הלוואי שזאת תהיה ישראל, אבל ישראל אחרת. באנו לכאן ל-3 שנים, אחר כך חיכינו לגרין כארד, אחר כך לאזרחות, אחר כך שיר יצאה לקולג' ועוד 4 שנים גם אפיק יתחיל קולג'. החיים מתגלגלים וסביר להניח שאחרי שהם יסיימו, אנחנו נחזור לארץ. "ישראל זה הבית", אומרת עדי, "יש לנו קשר מאוד חזק עם המשפחה וזה משהו שמאוד חסר לנו כאן. אבל ברור לנו שזה לא פשוט. אנחנו מגדלים ילדים שהם בסוג של פיצול זהות, הם לא פה ולא שם, וזהו משבר זהות שיש גם לנו כהורים. כנראה שזה יעבור רק לילדים של הילדים שלנו שיהפכו לאמריקאים אם יישארו פה".
