שִׁירַת חַיָּיו בְּאֶמְצַע נִפְסְקָה: נפרדים מאילן ויטמברג

ווי תורן: "לב גדול מספיק כדי לחבק את כולנו כחברים הכי טובים שלו"

אנשים רבים כתבו על אילן, על הידע הרב שלו, הגישה המדהימה לחינוך, אישיותו מלאת החיים ועוד ועוד. ברצוני לחלוק כמה זיכרונות בעלי אופי אישי יותר.
אני מודה ומתוודה שאני אחראית לחולצה החגיגית המפורסמת של אילן. קיבוצניק בנשמתו, אילן לא הקדיש אף מחשבה מיותרת ללבוש ואופנה. לפעמים הודעתי לו שהוא לא יכול להופיע לבוש במכנסיים קצרים ובסנדלים מהוהים לישיבת דירקטוריון הפדרציה היהודית. וכך, באחת הנסיעות שלי לארץ, הלכתי לשוק הכרמל וקניתי לו את החולצה הזאת שהפכה לפריט האופנה המובהק שלו. בנוסף אני מכריזה בזאת שאני החברה הכי טובה של אילן!

אני יודעת שרבים מכם חושבים שאתם החברים הכי טובים שלו. ואתם יודעים מה? כולכם צודקים. הלב שלו גדול מספיק כדי לחבק את כולנו כחברים הכי טובים שלו.

אילן נוכח בחיי כל כך הרבה שנים, עד שאני מתקשה לדבר עליו בלשון עבר. ואני מתארת לעצמי שהוא ימשיך להיות נוכח בחיי עוד שנים רבות. הוא יישב לי על הכתף ויגיד לי איך לעשות או לא לעשות דברים מסוימים, הוא יפתיע אותי, הוא יצחיק אותי, הוא יהיה חבר קשוב שישאל אותי "מה לא בסדר?" לפני שאומר משהו, ויתן לי חיבוק לפני שאדע שאני זקוקה לו.

אילן ואני היינו ״בני זוג״ יותר מ-20 שנה. פרטנרים למשרד ולעבודה, חברים בלב ונפש, וגם חברים לקפה ורכילות. קראתי לו ״בעלי״ בצחוק.

כשהיינו שותפים למשרד, העבודה הכי טובה שלנו ביחד לא התרחשה במשרד עצמו, אלא כשיצאנו לטייל, לסיבוב במכונית, או למסעדת הסושי האהובה עלינו. זרקנו רעיונות, הרבה פעמים מטורפים, חלמנו על תכנים יצירתיים ופיתחנו יחד את מה שיהפוך למודל של הוראת ישראל ברחבי ארה"ב.

כשיצאנו לסיבוב במכונית, היה לי קצת קשה להתרכז, שכן מסיבות אקולוגיות המכונית שלו היתה מונעת בשמן צמחי. הריח בחלל המכונית הסיח את דעתי, וכל מה שיכולתי לחשוב עליו זה לביבות תפוחי אדמה…

מה שהפך אותנו לצוות טוב היא העובדה שאנחנו הפכים מוחלטים. כפי שכתב לי הווארד פרידמן, מנהל ספריית הקהילה היהודית: “התל אביבית המתוחכמת והקיבוצניק תמיד יהיו הצוות האהוב עליי". בזכות אילן היה לנו כל כך כיף, שקשה היה להאמין שזאת באמת עבודה!

ברמה האישית… אף אחד לא מתקרב לנדיבות של אילן ובעיקר לנדיבות הלב. הוא באמת התעניין ודאג לכל בני האדם סביבו. מושיט יד, נותן עזרה. והוא עשה זאת בהתלהבות, באנרגיה אינסופית, בחיוך גדול, ועם פיטר, בן זוגו לצידו.

יחד הם בנו בית וגינה קסומה שהיא מטפורה למה שבקי וקסברג מתארת ​​כ”הכנסת אורחים רדיקלית” – תמיד מסבירת פנים לחברים ומלאת זיכרונות מתוקים מתובלים בצחוק ואושר. זהבה ואני ביקרנו בגינה אינספור פעמים עם הנכדה שלנו. ליקטנו פירות וירקות. ישבנו בצל עצי פרי ועשינו פיקניק מאולתר. בפעם האחרונה שישבנו בה, לפני שבועות ספורים, אילן ישב רחוק מאיתנו, שמר מרחק. ועכשיו אני מתגעגעת לחיבוק שלו, שלא יכולתי לתת לו אז, ולא אוכל לתת לו עוד. אני שולחת את אהבתי לפיטר. למשפחה, ולקהילה שלנו ואני אומרת:

אילן מתוק שלי, נוח על משכבך בשלום. מגיע לך, ידידי האהוב!

אַחֲרֵי מוֹתִי / חיים נחמן ביאליק

אַחֲרֵי מוֹתִי סִפְדוּ כָּכָה לִי:

"הָיָה אִישׁ – וּרְאוּ: אֵינֶנּוּ עוֹד;

קֹדֶם זְמַנּוֹ מֵת הָאִישׁ הַזֶּה,

וְשִׁירַת חַיָּיו בְּאֶמְצַע נִפְסְקָה;

וְצַר! עוֹד מִזְמוֹר אֶחָד הָיָה-לּוֹ –

וְהִנֵּה אָבַד הַמִּזְמוֹר לָעַד,

אָבַד לָעַד!

הראל אברוצקי: "עוצמת החיים ואהבת החיים שלך הדביקה בשבריר שניה כל מי שהיה איתך"

ביולי 2019 ארזנו חיינו בארץ ויצאנו למסע חיינו בארה"ב. אמא, אבא, כרמי בת שנתיים ובארי בן 4 וקצת. בארי נולד עם שיתוק מוחין ולא יכול היה לעמוד וללכת בכוחות עצמו ובכל השנים הראשונות בחייו התנייד בעזרת הליכון או בזחילה. בסנט לואיס נמצא הנוירוכירורג העולמי שמתמחה בסוג הזה של שיתוק המוחין ובארי נמצא מתאים לניתוח פורץ הדרך. וכך הגענו לארה"ב. בארי עבר את הניתוח הגדול ועוד אחד נוסף ומאז אנחנו למעלה משלוש שנים במסע שיקום מופלא בין סנט לואיס ל Bay Area, בין מרכזי הטיפול בכל מקום. כל פעם למספר חודשים. ווי תורן וזהבה דהאן, במבצע צבאי שלא היה מבייש אף אוגדונר הקימו חמ"ל (ללא ידעתנו), שיתפו והפיצו, שלחו מיילים והודעות, יצרו קשרים ולאט לאט ארגנו לנו בית שלם, מרוהט ומאובזר בכל מה שצריך ובאין סוף אהבה שלהן ושל הרבה הרבה שנטלו חלק, תרמו דברים, נסעו ודאגו והביאו והיו שם עבורנו ועבור בארי הקטן. דרכן הכרנו את אילן המופלא. שנתן ותרם ועשה והיה בשבילנו מאז ועד ימים אלו. התאהבנו בו מיד. באור הגדול שלו ובאישיות הכובשת שליוו אותנו בכל יום ולתמיד.

זהו מכתב אחרון שכתבנו לו. לאחר לכתו.

אילן אהוב ליבנו,

בדיוק היום לפני שבוע היה הלילה האחרון שלך בינינו. Long Covid קורא לזה המדע. ואנחנו…כמה קיווינו שזה יהיה short covid והיינו בטוחים שהנה עוד רגע זה מאחוריך. ומאז אותו ליל שישי שעבר, אנחנו המומים ועצובים וכואבים וחסרי נשימה. ובלתי נסבלת ובלתי נתפסת המחשבה עליך כאין. שהרי אתה כל כך יש. כל כולך יש וכל כולך אהבה וכל כולך שמחה וחגיגה ויצירה. מה לא עשית בחייך. מורה בחסד שחינוך ותכניות חינוך עבור הקהילה היהודית היו מרכז חייו, מרצה מופלא, מצחיק ושנון, מורה דרך ידען וסקרן שמכיר כל פינה בארץ ונושם את ההיסטוריה והתרבות שלה כמו את ההיסטוריה והתרבות של אוקלנד וסן פרנסיסקו, מורה לשחייה ומדריך אירובי במים לגיל השלישי ( והיחיד בעולם גם לאירובי במים מחוץ למים בזום בכל תקופת הקורונה…), מנחה כנסי תרבות ושירה עברית וקולנוע וטלויזיה ישראלית ומחבר מוכשר בין היהדות לישראליות בסן פרנסיסקו והמפרץ למבוגרים וילדים, ויחד עם פיטר, בן הזוג המקסים שלו, מופיע בתאטרון הבובות האדיר שלהם אותו הקימו, בכל מקום, בכל פורום, בכל זמן. היית בלתי נגמר. זכינו בך ובכם תודות לווי וזהבה האהובות שלנו שיחד איתן קיבלתם אותנו מהיום הראשון בו נחתנו בקליפורניה. מילאתם את הבית בו שהינו וכל הבתים אליהם הגענו בהמשך בכל מה שרק היה צריך. בלב ענק ונתינה בלתי פוסקת. התאהבנו בך מהרגע הראשון. עם הפיק-אפ המקרטעת שנוסעת על קליפות בננה וכל עוצמת החיים התוססת והצבעונית שהפצת והקרנת ובקעה ממך לכל עבר. לכל אחד ואחת שרק היו לידך. ומאז זו היתה חברות של שני תאומים שהופרדו בלידתם. גם כשהמשכנו הלאה כל כך הרבה פעמים וגם כשהיינו רחוקים. בהודעות, בסרטונים שהפילו את הילדים מצחוק (ואותנו…) באין ספור ברכות לשבת וחגים וימי הולדת. וסתם ככה בין לבין. עדכונים כתובים ומוקלטים ומצולמים. היית רב אמן בכל מה שעשית. מאלתר חד פעמי ובעיקר אוהב עם לב בלתי נגמר שהקיף את כל העולם, ללא מחיצות וללא דלתות וכולם כולם היו תמיד אורחים אצלכם בבית המהמם והפתוח לרווחה והחצר שמיד כולם חשו בה חלק ממשפחה, תחת עצי התאנה והזית והתפוחים והאגסים וההדרים וכל ערוגות הירקות והלול עם הקוריצות – כמה חופש היה בה וכמה כולם – מקומיים ואורחים, אזרחים ותיירים ופליטים…מכל דת וכל מין תמיד הרגישו רצויים.
חיבקת את כולם, עטפת אותנו בחום, וחברות. והרגשת אותנו תמיד.

לא יאמן הקושי בלשהות מול האהבה העצומה שלך ולהבין שזהו. שעכשיו אנחנו צריכים להמשיך את האהבה הזו שלך לכולנו בלעדיך.

טלטלת אותנו.

רוצה לומר ומקווה שתמיד הרגשת כמה היית נוכח בנו. וכמה עוצמת החיים ואהבת החיים שלך הדביקה בשבריר שניה כל מי שהיה איתך וכמה אהבנו אותך וכמה שמחה ואהבה הרעפת וכמה מצחיק היית וכמה נמשיך לצחוק עד השמים, יחד איתך, וכמה תמשיך לפעום לעולם בתוכנו ולמלא ליבנו וחיינו!!!

תודה על האילן המופלא שלך. על הפירות הטעימים ביותר שטעמנו. על צילך הטוב, שיחד עם כל האור שבך כולנו יכלנו לצמוח ולפרוח תחתיו.

תודה עלייך אהוב ומתוק שלנו. על כל שלוש השנים וקצת בהן הכרנו, שהיו כמו חיים שלמים, והתאהבנו. לעולם💔🌳

כבר מתגעגעים ונורא חסרים אותך

רעיה, כרמי, בארי והראל

רחלי בטיש: "הזכרת לי את מה שעם השנים שכחתי – יש טוב טהור בעולם, במיוחד כזה שלא מצפה לקבל בחזרה"

אילן היקר,

את כל מה שאני כותבת כאן, שיתפתי איתך בשיחות הקצרות שהיו לנו, כי היה לי חשוב שתדע כמה אתה משמעותי לי, לנו – לחן ולבנות, ואיך במעט (מדי) זמן, היית לנו לכל כך הרבה. 

זו בהחלט לא היתה חברות ממבט ראשון.

המפגש הראשון שלנו היה לא נחמד, היית אפילו די מעצבן, אם אנחנו כבר פותחות את זה, ולימים שהזכרתי לך על זה, בכלל לא זכרת על מה אני מדברת:-). זה היה בשלהי הקורונה, כשהערוץ הקהילתי של ה-ICC עלה לאויר, ואני התנדבתי לתמוך טכנית בכל המרצים.ות שעלו לשידור. הצלחתי לתמוך בכל מרצה שעלה.תה, ואיכשהו איתך, הכל יצא בלאגן. היית בלחץ, אולי אפילו כעסת, כי איך לומר, הסתבר שאתה וטכנולוגיה זה פשוט לא זה:-) אבל אני הרגשתי בעיקר פספוס גדול. משהו בך הרגיש לי שזו לא הדרך שבה היינו אמורים להיפגש. שלא יכול להיות שזו משמעות המפגש שלנו, שיש לך תפקיד חשוב יותר בחיים שלי.

ואז הגיעה ההזמנה לגוונים. שיחה ראשונה. ואני לא הקלתי עליך, איתגרתי אותך. לא ויתרתי – אבל גם אתה לא. אמרת שתעשה הכל כדי שאצטרף, ובאמת כך היה. כמה מעט ידעתי אז איזה מזל גדול נפל בחלקי. 

החודשים שלאחר מכן, המפגשים, הדיונים, השיחות, והלמידה העמוקה היו מתנה כל כך גדולה, ששום מילה לא יכולה לתאר את עוצמת התודה שאני חבה לך. פתחת את ליבך ואת ביתך הקסום בפנינו לחוויה שתישמר אצלנו בלב לעד. 

כי שם, בין הטרסות הירוקות והמזרקה הצבעונית, כל העולם עמד מלכת. רוח קרירה ליטפה את עורנו והשילה את שכבת הסרקזם שדבקה בו עם השנים. ישובים על הדשא, בתפאורה הכי טבעית והכי סוריאליסטית בו זמנית, זימרנו פיוטים, הבדלנו בין קודש וחול ולגמנו כוסית של יין. "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים ואחיות גם יחד".

"איך חוזרים מפה למציאות?" שאלנו את עצמנו בסיום אותו יום.

וזמן קצר לאחר מכן המציאות הזו היכתה במלוא עוצמתה.

לבת המצווה של הבנות כבר לא הצלחת להגיע. היית אורח הכבוד של חן ושלי. היה לך חלק כל כך משמעותי בדרך שבה בחרנו לציין את האירוע הזה בחייהן ובחיינו. כתבת לי שאתה כואב על כך, וקבענו להיפגש לקפה כשתתחזק, אבל זה לא קרה. המשכנו להתכתב כרגיל, עוד מועמדת לגוונים שהפניתי נרשמה, עוד עדכון על הבריאות שלא משתפרת, ואיכשהו עם כל מה ששיתפת, לא האמנתי שזה יוביל לנורא מכל.

יש מספר מצומצם של א.נשים שפגשתי בחיי שנמצאים אצלי עמוק בלב. כאלה שעיצבו את מי שאני היום, שהנחו אותי בצמתים שבהן התלבטתי וידעו לתפוס אותי במקומות שבהם מעדתי. אין ספק שאתה חלק מאותה רשימה. אבל איתך, אילן, היה לזה פן קצת שונה. אתה הזכרת לי את מה שעם השנים שכחתי – את זה שיש טוב טהור בעולם, במיוחד כזה שלא מצפה לקבל בחזרה. כטוהר כזה זה שלמרות שאין ממנו הרבה, הוא מכסה שטחים עצומים, רוקם חוטים בין אנשים ומצייר לנו עולם בצבעים שמחים. 

ועם לכתך, אילן, אני אוצרת את הטוב הטהור שלך בתוכי. בתקווה שיאריך לי לעוד ימים ארוכים. 

טל זילברשטיין-פז: "לא פגשתי אף פעם איש כמותך, חייך פה היו מלאי ערך והשפעה ותחסר לרבים כל כך"

נדמה לי שבלתי אפשרי לעסוק בחינוך יהודי באזור סן פרנסיסקו מבלי לפגוש את אילן. שמו נודע בפי כל בתור המחנך מספר אחת לחינוך לישראל (כפי שקוראים לזה בעגה האמריקאית), כזה שמצליח לחבר קהל בכל גיל לנושאים המורכבים ביותר, ולעשות זאת בשילוב מנצח של אהבה וחשיבה ביקורתית, עם הרבה חן וקסם.  

מאות אנשים ונשים עבדו והתחנכו אצל אילן במגוון רחב של תוכניות לילדים, נוער ומבוגרים. הגישה שלו לנוער, באופן מיוחד, הייתה תופעה שאין שנייה לה – איך איש שיש בינו לבינם מספר לא מבוטל של שנים, מצליח בתוך דקות ספורות לשבות קבוצה שלמה בקסמו, לראות כל אחד ואחת כעולם ומלואו, לרתק, לפתח חשיבה, ליצור חברויות. דורות של ילדים באזור המפרץ זכו במחנך שפתח להם צוהר לישראל וליהדות באופן שנטמע בזהותם והותיר חותם משמעותי. 

לפני ראש השנה הזכיר לי בני בן השלוש, שנשבה גם הוא בקסמו של אילן, לדרוש בשלומו ולאחל שנה טובה. אני מסתכלת על ההתכתבות האחרונה שלנו, איחלתי לך שנה טובה ובריאה ושתראה את האור בקצה המנהרה. כתבת לי שאתה בדרך, רגל אחת אחרי השנייה. וככה באופטימיות זהירה סיימנו את השיחה. הימים הקצרים האלה שבין ראש השנה ליום כיפור שגם בזמנים רגילים מלאים תכונה ואירועים ותכנונים קיבלו לפתע תפנית. אילן איננו. 

אילן ויטמברג, חד קרן לא מאולף, מקיבוץ מגידו לגבעות של אוקלנד, עם ניסיון חיים של שבט שלם, מחנך ושחקן ויוצר. איש שמילא את החיים והחיים מילאו אותו, ופתאום לא עוד. 

בשיחות העבודה בינינו אמרתי לך שאי אפשר לשכפל אותך אז בבקשה תהיה מסודר ותעלה את הדברים על הכתב, כי ממך המילים והרעיונות זורמים כמו מים, והיצירתיות שופעת והכל משחק אחד גדול. ובאמת אי אפשר לשכפל, לא פגשתי אף פעם איש כמותך, חייך פה היו מלאי ערך והשפעה ותחסר לרבים כל כך. תודה על השנים שעבדנו יחד, תודה על כל מה שלימדת אותי בין השורות, על החשיבה המשותפת והשותפות הרעיונית, על שיחות מנוקדות באנקדוטות משוגעות מהחיים שלך, על תחושת הביטחון שכשאתה נכנס לכיתה – זה בטוח יהיה טוב.  

השארת אותנו מלאי זכרונות, ואולי יותר מכולם עולה מולי החצר שלך באוקלנד, הממלכה שלך עם התרנגולות והירקות והגרוטאות והאומנות והנוף הנשקף מהגבעה – מקום שיכול להיות רק שלך. בחצר הזו, בין היתר, ארחת קבוצות לאירועי סיום מרגשים. זכרונות מתוקים של תהליכים שהובלת באהבה, בימים שטופי שמש, ואתה אנרגטי ומלא הפתעות. כך אזכור אותך.   

מאיה אלדר-כדר: "היית הגשר עצמו שסוחב על גבו רבים למסע של חיבורים"

אילן. במלרע. לא היה צריך להוסיף שם משפחה וכולם ידעו על מי מדובר. לא תמיד היה ברור תחת איזה כובע אתה או מסגרת אתה מופיע, אבל לכולם היה ברור מי מופיע. תיאטרון בובות לקטנטנים, שיחה למתבגרים, פרזנטציות למבוגרים והכל תוך כדי עשייה פוריה ומבורכת בשלל מעגלים בקהילות הרבות בהן השארת חותם במהלך השנים. הכל כרגע טרי חשוף וכואב, הרי איך אפשר להודות שמשהו פה נגמר ואנחנו כותבים עליך בזמן עבר. פועלך העשיר והמבורך, נראה כרשימת מכולת ארוכה ארוכה, ממש בלתי נגמרת ואז שוב תזכורת וגוש שממש עומד בגרון, שזהו, נתת את המונולוג האחרון.

אז חזרתי אחורה ונזכרתי איך הגעתי לוואלי בחורף 2008 ושבוע אחרי הנחיתה כבר הכרנו. חינוך יהודי, חיבור לארץ ממרחקים, BJE., בסיס, ג׳יי סי סי (שעדיין פעל בביתנים של קאברלי), סיורים בסן פרנסיסקו וכמובן הבית המיוחד עם הגינה המשגעת. כל זאת ועוד ועוד וכשכולם דיברו ומדברים על Bridging בין הקהילות השונות ובעיקר בין ״יהדות ארה״ב״ ל״ישראלים״, אתה הצלחת להתחבר לכולם והיית ממש הגשר עצמו שסוחב על גבו רבים למסע של חיבורים. בכל פעם שדיברת וסחפת בהתלהבות אין קץ האופיינית לך, קשה היה לא להצטרף לחיות והחיוניות שיצאה ממך כל כך בטבעיות, הקיפה אותך ואת סובביך ומילאה את החלל. אנרגיות עצומות שתמיד היה נדמה שלא יגמרו, ועבודה כל כך פוריה ויצירתית, כשדבר מוליד דבר ופרוייקט מוליד פרוייקט. הכל נע קדימה כמו ההליכה הקפיצית והנמרצת שלך שכל כך אפיינה אותך בכל מקום בו שהית.

ואז כשכבר דורות מכירים ומוקירים והולכים אחריך לאן שתוביל, נולדה התוכנית המדהימה Israel For Reel המוכרת בקיצור IFR בהנחייתך. תחילה למבוגרים באיי סי סי, בג׳יי סי סי – הכרת הארץ ויושביה דרך המדיות השונות: חבורת לול, מרחק נגיעה, עבודה ערבית, סרטים קצרים, כוכב נולד ועוד.

לקראת סוף 2017 הפכת לחלק בלתי נפרד מתכנית הלימודים שלנו בבית הספר ״האוזנר״ נכנסת לכיתות ח׳ כחלק מההכנה לטיול המסכם לישראל, הצלחת לגעת בכל נקודה כמעט, גם בנושאים מורכבים וממש לא פשוטים – שהרי לא הכל שם חלב ודבש. ואיך אפשר בלי לציין את האירוויזיון אותו העברת באופן כזה מרתק והצלחת להכניס את כולם לסחרור ומתח ״מה יהיה? ומי ינצח?״ דוז פואה ועוד נקודה פה ועוד נקודה שם וניצחון לישראל ושאגות שמחה של תלמידים על מה שכבר היה לפני כמה עשורים והכל בזכותך והיכולת שלך להתחבר ללא הבדל דת, גזע ומין. קיבלת את כולם וגרמת לכל אחת ואחד להרגיש באותו רגע הכי הכי מיוחד, עם שפע של ״הי ומה נשמע? ואיך הולך?״ מתעניין באמת ודואג איך המרגש וכיצד התכנים מתקבלים בקרב התלמידים. והתכנית נמשכה משנה לשנה, השתכללנו יחד ואף עלינו לזום והיה לנו כיף ומחכים ומעצים. שיחקת עשרות משחקי ״פיקולו״ ושנה שעברה ששוב היתה ״שנה מיוחדת ברוח התקופה״ הצלחת לחלק את עצמך ולהיפגש עם הכיתה בארץ למפגש מסכם, לא לפני שדאגת לערוך מפגש בוקר עם תלמידים שנשארו בעמק שכלל, משחקים, פרסים וכמובן טורניר ״פיקולו״ ושוקולד פרה עם סוכריות קופצות. ואז הצטלמנו כמה תמונות אחרונות וזהו ביי ודרך צלחה ודיבורים שאחרי הקיץ נפגש.

ועכשיו? ההרגשה שנותרנו באמצע דילוג איתך, לא מעכלים כי אתה עדיין כל כך כאן.

עזיבתך היא מעין תעתוע ונותרנו פה רבים כל כך עם אינסוף געגוע.

אילן, אתה תמיד תישאר בליבנו – פה ושם ואי שם.

*ביום ראשון, ה-30 באוקטובר, ב-7:00 בערב, ייערך ב-OFJCC בפאלו אלטו אירוע לזכרו של אילן במלאת 30 יום לפטירתו. האירוע ייערך בשפה האנגלית והוא פתוח לכל הקהילה. אנא אשרו הגעה באימייל- icc@paloaltojcc.org