פרשת בראשית: האם סיפור גן העדן הוא טקסט שוביניסטי או סיפור העצמה נשית?

מאת: אפרת אנגל

השבוע, לאחר שמחת תורה, מתחילים מחדש את קריאת התורה. פרשת בְּרֵאשִׁית היא הפרשה הראשונה בספר בראשית ובתורה כולה (ספר בראשית, פרק א׳ עד פרק ו׳, פסוק ח׳). לכל פסוק, סיפור ופרשה במקרא ישנם שלל פירושים. בכל שנה נהוג לקרוא מחדש את הפרשות, ובכל פעם הקריאה פוגשת אותנו במקום בו אנו נמצאים בחיינו. 

איפה אנחנו נמצאים בחיינו? אצלנו, אנו נמצאים בנקודת זמן בה הסתיימו ימי החגים. עברנו מחג של התחדשות והתבוננות אופטימית לעתיד אל חג של התבוננות במה שהיה והתכווננות עצמית מדויקת יותר, ואחרי שני אלה הגענו לחג של שמחה. 

רבים עסקו בשאלה כיצד נכון לנהוג בימים אלו והאם נעשה מספיק. אז ישבנו יחד, ברכנו אחד את השני בשנה טובה ומתוקה, טבלנו תפוח בדבש, התכנסנו והתפללנו, צמנו ושרנו, ולבסוף אף שמחנו וצחקנו בסוכה. כך שגם אם לעיתים אנו מרגישים שלא עשינו מספיק או לא עשינו נכון, אולי לא באמת צריך לעשות הרבה, שכן החגים הם חלק מאיתנו, והם מצליחים להזרים לנו את הדברים שאנחנו צריכים, תחושת היחד לצד ההתבוננות אל תוך עצמי. 

לכשעצמי, נמלאתי תחושה שספגנו הרבה קדוּשה בחגים האלה, תחושות של התחדשות, התכווננות עצמית ושמחה מחודשת, כי זה "זמן שמחתנו". 

״בְּרֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א אֱלֹהִ֑ים אֵ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם וְאֵ֥ת הָאָֽרֶץ׃״ (בראשית, פרק א׳, פסוק 1)

הפרשה הראשונה בתורה מספרת כיצד נברא העולם. בכל יום אלוהים ברא יסוד אחר: אור וחושך, שמים, יבשה וים, צמחים ועצים, שמש, ירח, כוכבים ובעלי חיים. ביום השישי נברא האדם. לאחר שה' קבע כי "לא טוב היות האדם לבדו", הוא ברא לאדם עזר כנגדו, את חוה. ביום השביעי, נח ה' ממלאכתו וכך נבראה השבת. בעקבות אכילת פרי עץ הדעת אדם וחוה מגורשים מגן עדן ומוטלות עליהם קללות. שני הבנים שנולדו להם מקריבים קורבנות לה', אך ה׳ לוקח את קורבנו של הבן הצעיר, הבל. קין הבכור רוצח את הבל אחיו ונענש בנדודים ונשיאת אות קין על מצחו לכל חייו. לסיום, מתוארת ֹשושלת הדורות, מאדם ועד נח. 

בימי לימודי בישראל למדתי על סיפור גן-העדן (מופיע בפרק ג׳) וכיצד האישה אשמה בגירוש וברוע שנוצר. זהו סיפור רווי במסרים שוביניסטיים. רק הגבר נקרא אדם, הוא נוצר לפני האישה, עליו הוטל לתחזק את הגן, ורק הוא נצטווה לא לאכול מהעץ. תיאור בריאת האישה מצלע הגבר הוא כנראה שיא הגישה השוביניסטית. 

יחד עם זאת, כיום, ולשמחתי, אני יכולה לקרוא את הטקסט המקראי ב"קריאה חתרנית" משהו, ואז לגלות בו מסרים המחזקים את מקומה, מעמדה וחשיבותה של האישה. 

נפתח בפרק א׳: 'וַיִּבְרָא אֱלקִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹקִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלקִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹקִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ (בראשית, א' פסוק כ"ז). מפסוק זה ניתן להבין, כי האישה נבראה יחד עם הגבר, היא נקראת "אדם", והייעוד שלה אינו שונה משל הגבר: לשלוט בעולם.

נמשיך לפרק ב׳, פסוק י״ח: "לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ; אֶעֱשֶׂה-לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ". מפסוק זה ניתן להבין שאלוהים סבור כי האדם זקוק לאישה. אמנם יש לו אוכל ומים, עולם חיות הנתון לשליטתו, גן ואף קשר עם אלוהים, אך ״לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ״, ואנחנו יודעים שהפסוק הזה נכון.

עוד בפרק ב׳, רואים שאדם שמח להגעת האישה: ״וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת״ (בראשית, ב', פסוק כ"ג). כלומר, האישה היא העזר הראוי והנכון לאדם, ישנו חיבור רוחני וגשמי לצד תחושה של שוויון בין הגבר והאישה. אגב, בפסוק זה משתמשים רבנים בטקס הקידושין. בנוסף, בפסוק כ״ד נאמר: "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ, וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (בראשית, ב׳, פסוק כ״ד)  כלומר, הגבר חייב נאמנות קודם כל לאשתו ולמשפחתו החדשה. הוא הולך אחריה ולא היא אחריו. הפסוק מחזק את האישה ואת מעמדה. עוזי חיטמן בשיר ״לכל אחד יש״ (לחן וביצוע: שלומי שבת) ניסח זאת כך: בלעדיך אני בעצם כלום. 

גם בסיפור גן העדן המפורסם (בראשית, ג׳), האישה מופיעה כדמות המפותחת בין השניים, ואילו האדם מופיע כמי שהולך אחריה. האישה אינה משלימה עם חיים שנקבעו והוגדרו מראש, היא רוצה להתנסות ומוכנה למרוד. היא מבינה, כי פרי גן העדן יוכל לתת לה יכולת של דעת טוב ורע ובכלל של דעת: "וַתֵּ֣רֶא הָֽאִשָּׁ֡ה כִּ֣י טוֹב֩ הָעֵ֨ץ לְמַאֲכָ֜ל וְכִ֧י תַֽאֲוָה־ה֣וּא לָעֵינַ֗יִם וְנֶחְמָ֤ד הָעֵץ֙ לְהַשְׂכִּ֔יל" (בראשית, ג', פסוק ה). ואילו, "אדם" מופיע בסיפור כאיש ללא דעה, זה שמציית פעם לאל ופעם לאישה. הוא פועל בלי לחשוב ואף מתחמק מאחריות.

נסיים בפרק ד׳: "וְהָ֣אָדָ֔ם יָדַ֖ע אֶת־חַוָּ֣ה אִשְׁתּ֑וֹ וַתַּ֙הַר֙ וַתֵּ֣לֶד אֶת־קַ֔יִן וַתֹּ֕אמֶר קָנִ֥יתִי (בראתי) אִ֖ישׁ אֶת־יְהֹוָֽה" (בראשית, ד', פסוק א׳). בניגוד לתיאורים פחות מחמיאים לאישה שבאו קודם, אנו למדים, כי האישה שותפה לאל ביצירה של אדם חדש, ולא הגבר.

לסיכום, האישה בפרשת בראשית מוצגת בצורה מורכבת. היא חוטאת באי ציות לדברי האל ובגללה בא הגירוש מגן העדן, אך באותו זמן היא מוצגת כדמות דומיננטית, החותרת לדעת ולחיים משמעותיים. אנו לומדים, כאמור, כי האישה והגבר נבראו במעמד שווה. שניהם נקראו אדם, ועל שניהם הופקדה המטלה לשלוט בעולם. למרות שעל פי רוב, הגבר בספרות המקרא נמצא במרכז, נוכל לראות בפרשות נוספות בהמשך עוד נשים חזקות, המנווטות את הדרך וקובעות מהלכים.