פרשת נֹחַ: חוזרים לארץ ומתמודדים עם המבול

מאת: דפי יגור (בחברותא עם אפרת אנגל)

פרשת נֹחַ נפתחת במילים אלו: ״אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ: וַיּוֹלֶד נֹחַ שְׁלֹשָׁה בָנִים אֶת שֵׁם אֶת חָם וְאֶת יָפֶת״ (בראשית, פרק ו׳, פסוק ט).

אני דפי יגור, אמנם לא צדיקה גדולה כמו נֹחַ, אבל כמוהו- אמא לשלושה בנים, ואני נמצאת לקראת סוף השבוע האחרון שלי/שלנו לפני החזרה לארץ. התחלתי לקרוא את פרשת נֹחַ ולא יכולתי שלא להתחבר לסיפור על המבול. לא יכולתי שלא לחשוב דווקא על נֹחַ.

כך נאמר על המבול: ״בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי נֹחַ בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ״ (בראשית, פרק ז׳, פסוק יא).

תמיד סיפרו לנו על פשעי האנושות ועל העונש שאלוהים גזר על הארץ, וכך כתוב: ״וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס״ (בראשית, פרק ו׳, פסוק יא), וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ״ (בראשית, פרק ו׳, פסוק יג)

אבל אני, כשאני קוראת את הפרשה, בסוף השבוע האחרון שלי בארה״ב, יום אחרי שהמכולה יצאה (בזמן שהאדמה רעדה), כשהבית מתרוקן מחפצים ומיטות נוחות, כשהילדים עדיין מתקשים לקבל את רוע הגזירה, שואלת, מעבר לכך שנֹחַ הרגיש שהוא צריך לכפר על המעשים הרעים של האנושות, איך הוא הרגיש בתוך התיבה? איך אדם מרגיש כשהכל עולה על גדותיו ומציף אותו?

״…בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ״ (בראשית, פרק ז׳, פסוק יא).

אלוהים המטיר מבול מהשמיים, מעיינות התהום התפרצו, הציפו את הארץ והיקום התמלא במים.

״וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם וַיִּרְבּוּ מְאֹד עַל הָאָרֶץ״ (בראשית, פרק ז׳, פסוק יח), ״וְהַמַּיִם גָּבְרוּ מְאֹד מְאֹד עַל הָאָרֶץ וַיְכֻסּוּ כָּל הֶהָרִים הַגְּבֹהִים אֲשֶׁר תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם״ (בראשית, פרק ז׳, פסוק יט).

אלה תיאורים דרמטיים ולא פשוטים, ואני שוב שואלת, איך הרגיש נֹחַ? איך מרגיש אדם כאשר הכל סביבו מוצף? איך מרגישים כשהקרקע הבטוחה מתכסה במים/נשמטת מתחת לרגליים…

איך מרגישים כשעוזבים מקום שהייתם חלק מרכזי בו – ועכשיו אתם נדרשים לעלות על תיבה – ולא יודעים מה ואיך יהיה בהמשך… האם נצליח לעבור את המסע? האם נצליח לעבור את המבול? האם נמצא פיסת אדמה שנוכל לרדת אליה ולהרגיש בה בטוחים?

״וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה״ (בראשית, פרק ז׳, פסוק יב). אני קוראת וחושבת שזה מאד דומה לזמן בו המכולה שלנו נדרשת לשהות על המים לפני שהיא מגיעה ליעד. אבל מעבר לכך, אני שואלת את עצמי, כמה זמן ייקח לנו לעשות את המסע?

בסיפור על תבת נֹחַ כתוב: ״וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם עַל הָאָרֶץ חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם״ (בראשית, פרק ז׳, פסוק כד). האם המבול באמת נמשך חמישים ומאה ימים? ברק ואני (ובתקווה גם הילדים) מבינים שהמסע שלנו לא יהיה קצר. אנחנו מבינים שנדרשת הסתגלות רבה, מבינים שיקח זמן עד שנרגיש ״בבית״ ועד שנרגיש בטוחים בביתנו החדש. אנחנו מבינים שייקח זמן (אולי הרבה זמן) עד שנרגיש שהילדים מצאו את מקומם, שייקח זמן עד שנרגיש שאנחנו לא לבד, ושאנחנו כבר לא זרים, כי הרי התרגלנו לגור במקום אחר ולחיות קצת אחרת. ואולי גם, כי קצת השתנינו בשבע וחצי השנים האחרונות (ולא רק פיזית…).

וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ אֶל הַתֵּבָה מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל״ (בראשית, פרק ז׳, פסוק ז).

אני קוראת את הפסוק ומבינה ממנו שנֹחַ ומשפחתו ישבו בתיבה בזמן המבול ויכלו לנוח עד חלוף הזעם. בזמן הזה, הם אולי חישבו מסלול מחדש, אולי פתחו צוהר למה שקורה בחוץ (נאמר שכן). אני קוראת וחושבת שהלוואי שתתאפשר גם לנו מנוחה בזמן המסע, ובהחלט גם אחריו.

״אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ (בראשית, פרק ט׳, פסוקים יג-יד). הפסוקים הללו מאד מדברים אלי, ואיתם אסגור את דברי. אלוהים יוצר את הקשת כדי לסמן את הברית המחודשת בינו לבין הארץ. במובן מסוים, אני מרגישה שגם אנחנו באים לחדש את הברית שלנו עם הארץ, מקווים לטוב ממנה, מקווים לראות את הקשת בענן, מקווים לטעת כרם. ״וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם״ (בראשית, פרק ט׳, פסוק כ).