פרשת לֶךְ-לְךָ: צאן, אוהלים והון סיכון

מאת אייל עקיבא

מקריאת סיפורי בראשית מסתבר שאבות אבותינו ואמותינו הצטיינו מאוד בתחומים רבים, בין השאר בעשיית שני דברים: רילוקיישן וכסף. בפרשת השבוע, לֶךְ-לְךָ, מסופר על אברהם ואחיינו, לוט, שעשו רילוקיישן בעקבות רעב למצרים. אחרי מספר שנים הם חוזרים ממצרים לארץ ישראל כשהם כבדים מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב, בצֹאן־וּבָקָר וְאֹהָלִים (הסיבות להצלחתם הם נושא לדיון נפרד). בתום מסעם הם מגיעים לנקודה גיאוגרפית ספציפית – ככל הנראה בעל חצור (בֵּין בֵּית־אֵל וּבֵין הָעָי). ממקום זה, הנמצא בדיוק בין יהודה לשומרון של ימינו, אפשר לראות כמעט את כל ארץ ישראל (כאן). זה המקום שלפי המסורת הובטחה הארץ לאברהם, וגם אותו מקום בו התחיל הסכסוך העברי הראשון – בין אברהם לבין לוט. ויכוח על חלוקת הארץ.

"וְלֹא־נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו כִּי־הָיָה רְכוּשָׁם רָב וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו׃

וַיְהִי־רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה־אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה־לוֹט"

אברהם אולי זיהה שהריב הזה איננו "סתם" ריב על נדל"ן או קטטה על מספוא – הוא פונה לאחיינו:

"וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל־לוֹט אַל־נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי־אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ"

הוא מציין שיש מריבה בינו לבין לוט (למרות שלכתחילה מוזכר רק ריב בין הרועים), ושהמריבה היא בין אחים. הוא מדפדף ב"פנקס בראשית" הקטן שבידו ומגלה שזה לא הסכסוך הראשון בין קרובי משפחה. האחרון נגמר בשפיכות דמים – סיפור קין והבל. על מה האחרונים רבו? בבראשית ד' פס' ח' כתוב:

"​​וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל־הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקׇם קַיִן אֶל־הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ׃"

מה אמר קין להבל? לא כתוב… לפי אחד הפירושים, גם זו היתה מריבה על נדל"ן וממון:

"אָמְרוּ: בּוֹאוּ וְנַחֲלֹק אֶת הָעוֹלָם, אֶחָד נָטַל הַקַּרְקָעוֹת וְאֶחָד נָטַל אֶת הַמְּטַלְטְלִין…

מִתּוֹךְ כָּךְ וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ". 

אברהם ניצב בפני סיטואציה כואבת, מורכבת עם תקדימים מסוכנים. הפתרון שלו הפתיע אותי – הוא פונה לאחיינו ואומר:

"הֲלֹא כׇל־הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם־הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם־הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה"

רגע לפני כן, קיבל אברהם הבטחה אלוהית: "לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת־הָאָרֶץ הַזֹּאת" (כלומר לבני ולבנות אברהם), ומיד לאחר מכן הוא מחלק את הארץ בינו לבין אחיינו. במילים אחרות – הוא מחלק את שטר הקניין, את הצ'ק הראשון שהוא מקבל – ונותן חצי לאחיינו… עושה רושם שפתרון הסכסוך חשוב לו יותר משטחי המרעה והאוהלים. כיצד ניתן להסביר את ההחלטה התמוהה הזו? במיוחד לאור תגובתו של לוט:

"וַיִּשָּׂא־לוֹט אֶת־עֵינָיו וַיַּרְא אֶת־כׇּל־כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה…כְּגַן־ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר׃

וַיִּבְחַר־לוֹ לוֹט אֵת כׇּל־כִּכַּר הַיַּרְדֵּן וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם וַיִּפָּרְדוּ אִישׁ מֵעַל אָחִיו"

בקריאה חוזרת, ייתכן שאברהם מציג כאן פיקחות עסקית והבנה עמוקה בבני אדם. אברהם ראה את כיכר סדום הפורייה עוד לפני שהציע את הפתרון לסכסוך. לוט ראה שטח ענק וירוק, מושקה באופן טבעי על-ידי נהר הירדן – "כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" ואולי גם דומה למקום הולדתם של אברהם ולוט – אוּר כַּשְׂדִּים שבמסופוטמיה (שפירושו "בין נהרות"). אנשים נוטים לבחור בסביבה מוכרת להם. בצפון, במערב ובדרום ראו אברהם ולוט טרשים וגבעות ללא נהרות וחוף ים באופק הרחוק. אני מציע שייתכן ואברהם ידע במה יבחר אחיינו. הוא יבחר בנוף המוכר, במקום דומה לנילוס, לחידקל ולפרת. במקום בו המים, המשאב החשוב ביותר בזמנו, מגיעים חִנֵּי חִנָּם.

אברהם רואה במזרח מקום רווי, מאוכלס כנראה בצפיפות (סדום ועמורה), שהמשאב העיקרי בו ניתן "חינם". מבחינה גיאופוליטית – מאוד אטרקטיבי לכיבוש ע"י מדינות אויב. כמו סטארטאפיסט ממולח, הוא רואה בכיכר הירדן שוק רווי, בו כולם עושים כנראה אותו הדבר – שואבים מים ומשקים את השדות, תוך הסתמכות על משאב טבעי (כמו נפט) שכל אחד יכול להבחין בו מרחוק, ולכן טומן בחובו סכנה של השתלטות ע"י חברות ענק. מן הצד השני, הוא רואה הרבה פוטנציאל. הרבה מקום ללמוד ולהתפתח "תוך כדי רעייה", ללא הסתמכות על משאבים "בלתי מוגבלים" שניתן להבחין בהם בנקל. הוא היה כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב, ולכן כבר ניסח לעצמו חזון לגבי המקום החדש.

האם אפשר ללמוד מהסיפור על יזמות, על קריאת המפה עסקית ועל ניסוח מצגות למשקיעים? על קבלת החלטות בנוגע לחלוקת תפקידים בארגון? אולי. בדיעבד, מסתבר שהתכנית של אברהם היתה נבונה. תוך זמן קצר מגיעים ליגיונות של ארבע אימפריות וכובשים במלחמת בזק את כיכר הירדן, ולא שוכחים בדרכם לקחת את לוט בשבי. 

נראה גם שהדרך בה אברהם פתר את הסכסוך היתה תוך יישום עיקרון המגיע וחוזר על עצמו מאוחר יותר במקרא – רעיון הביכורים. התנובה החקלאית הראשונה הופכת לתרומה, כאות הודיה וביטוי לביטחון ולסבלנות – מיד אחרי שורת הרווח הראשונה. תוך כדי הקריאה נזכרתי בחיוך ובזיק בעיניים של מנכ"לית החברה בה אני עובד, כשהיא אוחזת בצ'ק הראשון שקיבלנו. Revenue. סוף סוף. אינני יודע מה עשינו עם הצ'ק הראשון (שלא היה שמן במיוחד…), אבל מעניין איך היה מתקבל האקט הסמלי של מסירת אחוז מסוים מהצ'ק הראשון כתרומה. אולי ביטחון בצדקת הדרך? ננסה בסטארטאפ הבא 🙂