פרשת חיי שרה: מחשבות על המשכיות, התבוללות ומציאת שידוך

מאת: רוני בר-ניב

"וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה, מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים–שְׁנֵי, חַיֵּי שָׂרָה." (כ״ג, א) – כך נפתחת פרשת השבוע, פרשת חיי שרה בספר בראשית.

זוהי הפרשה החמישית בספר בראשית ומתוארים בה מאורעות שונים בחייהם של אברהם ויצחק עד מות אברהם אבינו. לפרשה קוראים ״חיי שרה״, למרות שלא מסופר בה כלל על חיי שרה אלא על מותה, וגם זה בקצרה כי הדמות במרכז הפרשה היא בכלל רבקה.

יש עוד נושאים שמופיעים בפרשה שהנני מזדהה איתם מאוד ואולי ידברו גם אליכם: המשכיות, התבוללות, מציאת שידוך ועוד. רוב הפרשה מוקדש לשני נושאים: קבורת שרה במערת המכפלה ומציאת אישה ליצחק בנה. בפרשה מופיע תיאורו של אברהם הסופד לשרה ומבקש לקבור אותה בחברון, ולשם כך רוכש את מערת המכפלה מאת עפרון החיתי.

כאמור, עיקר הסיפור הוא תיאור שליחתו של עבד אברהם, בידי אברהם, למציאת כלה ראויה לבנו יצחק. אברהם שולח את אליעזר אל משפחתו של שנמצאת בארם נהריים כיוון שהוא מתנגד שיצחק יינשא לאחת מבנות המקום: "וְאַשְׁבִּיעֲךָ–בַּיהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ:  אֲשֶׁר לֹא-תִקַּח אִשָּׁה, לִבְנִי, מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי, אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ." (כ״ד, ג).

אני מניחה שבשל המגורים בגולה רבים מאיתנו חשבו לא פעם על הנושא, האם נרצה שילדינו ימצאו בני זוג מתרבותנו אנו או מתרבות אחרת? האם נסכים להתבוללות משפחתינו או נרחיק לכת ונמצא שידוך מתאים כמו שנהוג לעשות בתרבויות אחרות? או אולי "נשחרר" ונסמוך עליהם שיעשו מה שנכון עבורם?

העבד אליעזר יוצא בתפילה לאלוהים לעזרה במציאת האישה הראויה ליצחק: "וַיֹּאמַר–יְהוָה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם, הַקְרֵה-נָא לְפָנַי הַיּוֹם; וַעֲשֵׂה-חֶסֶד, עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם" (כ״ד, יב), ואף מתכנן לערוך לכלה המועמדת "מבחן התאמה" בו יתברר האם היא ראויה ליצחק. במבחן זה, העבד יבקש מים לשתייה, זו שתסכים וגם תציע להשקות את גמליו תהיה ראויה ליצחק.

אל העיר ארם נהריים מגיע אליעזר לעת ערב, בזמן שבנות העיר יוצאות לשאוב מים. הוא פוגש את רבקה נכדתו של נחור – אחי אברהם, מבקש ממנה להשקותו והיא משיבה: "וַתְּכַל, לְהַשְׁקֹתוֹ; וַתֹּאמֶר, גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב, עַד אִם-כִּלּוּ, לִשְׁתֹּת." (כד,יט). רבקה עוברת בהצלחה את המבחן ומקבלת נזם זהב ושני צמידים כאות הערכה ומתנה (תכשיטים ונשים תמיד הלכו ביחד, לא?).

רבקה מזמינה את אליעזר לבית הוריה ושם הוא מגולל את סיפור השידוך בין רבקה ליצחק. את המשא ומתן מנהלים האח והאם ולא האב כמקובל. לאחר דין ודברים מסכימה משפחתה של רבקה לנישואים, לא לפני שהבינו שראוי לשאול את דעתה של רבקה: "וַיֹּאמְרוּ, נִקְרָא לַנַּעֲרָ, וְנִשְׁאֲלָה, אֶת-פִּיהָ." (כד, נז). זוהי ליברליות שאינה אופיינית לאותה תקופה, למרות שיש הטוענים שנשאלה על כך רק לאחר שמשפחתה כבר הסכימה לנשואים והיא הייתה צריכה לעזוב  את ביתה לנסיעה לכנען. אז מדוע יש לשאול כאן את דעתה של רבקה בעניין הנסיעה יותר מאשר בעניין עצם הנשואים? מוזר, לא? יש הטוענים שכן נשאלה למרות שזה לא כתוב. בימינו, על פי הוראת חז"ל, חובה לשאול כל אישה לפני נישואיה ואסור לשאת אישה שלא בהסכמתה, ואני אומרת תודה לאל על כך (או בעצם תודה לחז"ל).

על שאלתם של בני המשפחה עונה רבקה בקצרה "אֵלֵךְ". לא נראה שהיא מתלבטת, אלא יודעת להחליט בכוחות עצמה ובכך היא מאשרת את השידוך. יש בכך עדות לכוחה. האם גם אנחנו הגבנו כך כשהציעו לנו לצאת לרילוקיישן עם בנות/בני זוגנו, לדרך חדשה ולא מוכרת? עצם הבחירה יוצרת ודאות.

אם נחזור לרבקה, יש פה בחירה שלה ואף אחד לא יכול להתערב בבחירתה החופשית. אפילו אברהם אומר זאת מראש לאליעזר: "וְאִם-לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה, לָלֶכֶת אַחֲרֶיךָ–וְנִקִּיתָ, מִשְּׁבֻעָתִי זֹאת; רַק אֶת-בְּנִי, לֹא תָשֵׁב שָׁמָּה." (כד, ח).

סיפור רבקה מזכיר את סיפורו של עם ישראל, של "אנחנו הולכים על זה". בתודה של אלוהים לבני ישראל על לכתם אחריו נאמר: ״כֹּה אָמַר יְהוָה זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה.״ (ירמיהו, פרק ב', ב).

בסיפור שלנו, כידוע, יש "הפי אנד", והוא רגע המפגש בין רבקה ויצחק. רבקה רואה את יצחק, והיא נרגשת ומופתעת, ״וַתִּפֹּל, מֵעַל הַגָּמָל״ (כד, ס״ד) (מהתרגשות) ומכסה את עצמה ״וַתִּקַּח הַצָּעִיף, וַתִּתְכָּס״ (כד, ס״ה) (רגע של צניעות). בנוסף, כשרבקה שואלת מי האיש הזה, העבד עונה "אדוני". עד עתה אמר "אדוני" על אברהם ועל יצחק אמר "בן אדוני", אבל ברגע שהמשימה הושלמה ונמצאה כלה, וכשיש את רבקה בעולם, יצחק הופך לאדונו. אברהם מפנה את מקומו וניתן לראות העברה בין דורות של השליטה על הובלת המשפחה והעם העתידי.

הפרשה מסתיימת בפטירתו של אברהם, אך לא לפני שהוא נושא אישה נוספת בשם קטורה, שגם יולדת לו ילדים (גברים יכולים בכל גיל, לא?). בגיל 175 אברהם נפטר ונקבר בחלקה שרכש בעצמו במערת המכפלה.

סיפורנו מתחיל במוות, מדבר על שמחה ומסתיים במוות (ככה גם בחיים, מוות ושמחה מלווים את חיינו).

ואם יורשה לי לסיום בתור מורה לעברית בעמק: השפה הרשמית של מדינת ישראל ושפת האם של היהודים היא השפה העברית והיא נקראת על פי מוצאם של אבות האומה העבריים הקדומים ולא על שמו של העם, כמקובל בעמים אחרים. העברית היא שפה שמית עתיקה, שפתם ההיסטורית של היהודים, ובה נכתבו רבים מנכסי הרוח של עם ישראל ובראשם התנ"ך, וכך גם סיפורנו היום.