פרשת וישלח: ויאבק איש עם עצמו

מאת: אביב זיגל

אנחנו פוגשים את יעקב בתחילת פרשת וישלח ממש אחרי שהוא נפרד מלבן, לאחר שעבד עבורו כעשרים שנה; הוא יוצא משם עם ארבע נשים (לאה, רחל ושתי אמותיהן), שנים-עשר ילדים (אחד עשר בנים ובת אחת, דינה), ורכוש רב מאוד אותו הרוויח בשנות עבודתו הרבות.

יעקב חוזר הביתה, אחרי שנים רבות בהן הוא בעצם ברח מנקמת עשו, ממנו הוא קנה את הבכורה וקיבל במרמה את ברכת הבכורה מיצחק אביהם. הוא מבין שהוא לא יכול באמת לחזור הביתה כל עוד הפחד מנקמת עשו מרחף מעל ראשו, כל עוד ה"סיפור" הזה ביניהם נשאר פתוח.

אני מנסה לדמיין מה עובר בראשו של יעקב. הוא כבר לא אותו בחור צעיר שהיה כשעזב למצוא אישה ובעצם ברח מפחד הנקמה. הוא רוצה לחזור הביתה, אבל עכשיו הוא לא לבד – יש לו ארבע נשים, שנים-עשר ילדים ורכוש רב. הוא הוכיח את עצמו ויכולתו, אבל יש לו גם אחריות ל"שבט" שלם, לא רק לעצמו. מה הוא מרגיש – חרטה? גאווה? בושה? געגוע? עייפות מהחיים בצל הפחד? בצל הבושה?

הפרשה פותחת בהחלטה של יעקב להשלים עם אחיו עשו, והוא שולח אליו שליחים: וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל־עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם׃ וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב עִם־לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד־עָתָּה׃ וַיְהִי־לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא־חֵן בְּעֵינֶיךָ׃

יעקב פונה אל אחיו במחווה של כניעות "כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב", מסביר ששהה אצל לבן כל אותן שנים וחזר עם רכוש רב (הוא אינו מציין את משפחתו! מפחד? לא להשוויץ מדי?), וגם מצהיר על כוונותיו: "וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא־חֵן בְּעֵינֶיךָ", ורש"י מסביר "שֶׁאֲנִי שָׁלֵם עִמְּךָ וּמְבַקֵּשׁ אַהֲבָתְךָ" – אני רוצה להשלים איתך, אני מבקש את אהבתך, ואולי אומר בעצם אני מצטער ואני מתגעגע, סלח לי.

השליחים חוזרים עם עדכון מצב: וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים אֶל־יַעֲקֹב לֵאמֹר בָּאנוּ אֶל־אָחִיךָ אֶל־עֵשָׂו וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע־מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ׃

עשו בא לקראתו עם 400 אנשים! אין פה שום הסבר או מסר נוסף. אנחנו לא צריכים לנחש מה עובר בראש של יעקב, כי הסיפור ממשיך: וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ וַיַּחַץ אֶת־הָעָם אֲשֶׁר־אִתּוֹ וְאֶת־הַצֹּאן וְאֶת־הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת׃ וַיֹּאמֶר אִם־יָבוֹא עֵשָׂו אֶל־הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה׃

איזה פחד! יעקב משוכנע שעשו יוצא לקראתו בראש צבא גדול כדי לנקום, והוא מיד חושב כיצד להתכונן לקראת האיום – אם יחצה את המחנה לשניים, ועשו ואנשיו יכו מחנה אחד, לפחות השני ינצל.

יעקב לא מסתפק בהכנת המחנה שלו, אלא גם נושא לאלוהים את אחת התפילות היפות במקרא: (ידועה גם בביצוע הזה של יונתן רזאל)

קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכׇּל־הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת־עַבְדֶּךָ כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת־הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת׃ הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי־יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן־יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל־בָּנִים׃

בשבילי, יעקב פה מתאר את הפחד, תחושת חוסר האונים, ואולי גם תחושת השבר הפנימי במחנה שלו וגם בו עצמו "וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת" – מצד אחד הוא רוצה לחזור הביתה, הוא רוצה להשלים, ומצד שני הוא מפחד וחושש לעצמו ולמשפחתו.

הסיפור ממשיך בהכנות לקראת המפגש, כשיעקב מארגן את המחנה שלו, מחלק אותו ומסדר, מתזמר מה יגידו לעשו ואנשיו. יעקב מאוד חושש, מאוד יסודי ונראה שהכל מוכן.

האם הכל מוכן למפגש הגורלי?

באותו לילה, לאחר שהעביר את כולם, כולל משפחתו יעקב חוזר לאחור ונשאר לבד:

וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר׃ וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף־יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף־יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ׃ וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם־בֵּרַכְתָּנִי׃

עם מי נאבק יעקב? מה קרה שם?

בפרשנות המסורתית יעקב נאבק במלאך אבל כאן לא מתואר מלאך, זה איש. פרשנים אחרים הציעו שזהו מלאך רע (סמא"ל, השטן או מלאך המוות) שליחו של עשו – דמות לא חיובית לפי חז"ל – שנאבקת ביעקב ולא יכולה לו, כהקדמה למפגש הצפוי.

נויה שגיב מציעה שיעקב נאבק בתוך עצמו, בין חלקים בתוכו:

“אני מבקשת להציע שיעקב לא נפגש עם מלאך, אלא עם עצמו … סצינת המאבק, סצינה של לילה, של מעבר, בין גדה לאחרת … בין צד אחד לצד שני שיעקב קרוע ביניהם. בין יעקב הרדוף, הנאבק, הפושע הבורח, לבין יעקב האיש הלגיטימי, המבורך בדין, שעומד שווה מול אחיו, כפי שהיה רוצה לראות את עצמו …”

וזה עוזר לי לראות את שני המחנות שיעקב תאר קודם – אלו מחנות בתוך עצמו "וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת".

אני חושב על המאבקים היותר מאתגרים שהיו בחיי עד כה. הם לא היו מאבקים באנשים אחרים או במצב או בתנאים, הם היו מאבקים בתוך עצמי, בין צדדים וחלקים שונים בתוכי.

בין מי שאני רגיל להיות או לעשות או לחשוב או להתנהג או להגיב, ובין מה שאני באמת מרגיש, מה שאני באמת רואה מסביב ובתוכי, מה שאני יודע שהוא נכון, גם אם הוא ממש ממש קשה בשבילי, ומאיים ומפחיד.

בין הצד שרוצה להצליח, לדעת, להמשיך בעקשנות, לא לבקש עזרה או לא להודות שהלכתי לאיבוד, ובין הצד שיודע שזה בסדר להודות בכך ולבקש עזרה ותמיכה, שיודע ומרגיש שאני לא לבד.

בין הצד בתוכי שרוצה לצאת מהמצב, לברוח כמה שיותר מהר ורחוק, או רוצה להעניש, או לפחות "להראות מי צודק" ובין הצד שיודע שאפשר אחרת, ולא צריך תמיד להיות צודק, וגם לי יש אחריות רבה בעניין, אין פה שחור ולבן בלבד, ושאפשר וגם צריך לבקש סליחה.

בין הצד שקשה לו להודות שאני דואג או מפחד או מאוכזב או כועס או מתוסכל או מתבייש, הצד שרוצה לדלג ולרוץ קדימה כי "יאללה, יאללה, מה הבעיה שלך?" ובין הצד שמרגיש שמאוד מאוד כואב ומפחיד בפנים, ויודע ששום פעולה וריצה קדימה לא ישקיטו את הרגשות בפנים.

יעקב מאוד אמיץ, אמיתי ומעורר השראה בעיני כאן בפרשה:

הוא מודע לסיכון האפשרי, המוחשי בפגישה עם אחיו בו פגע לפני שנים רבות.

יעקב מודע לאחריותו, הוא לא לבד פה, יש לו משפחה גדולה והוא מסכן גם אותה.

יעקב פונה בתפילה ובבקשה לאל, אבל גם נוקט בצעדים מאוד קונקרטיים להתכונן למפגש, הוא לא משאיר הכל ליד המקרה או לאלוהים.

יעקב מודע מאוד למה שקורה בנפשו, הוא מרגיש את שני המחנות בתוכו נאבקים, ומבקש להשלים ביניהם. אחרי שדאג לכולם, הוא נשאר באותו לילה לבד כדי לעשות את המאבק האמיתי, עם האיש בתוך עצמו, בין שני המחנות, כי המאבק הזה נחוץ להמשך חייו ביושרה לה הוא מייחל, להחליט איך הוא יופיע במפגש הגורלי למחרת עם עשו, מי הוא יהיה – איש של מלחמה, איש של רמיה או איש של חרטה ושל שלום.

כשאני חושב על אותם מאבקים פנימיים בחיי שלי, אני רואה עד כמה המאבקים המשמעותיים יותר בהם יצאתי מחוזק לא היו אלו בהם צד אחד או אחר ניצח, אלא המצבים בהם יכולתי לזהות את המאבק הפנימי, להרגיש את משמעותו האמיתית עבורי ועבור  אחרים בחיי, להשכיל לראות את כל התמונה, ולהשלים בין החלקים השונים בי, אולי קצת כמו יעקב באותו לילה.

אני מרגיש שההשלמה הזו בתוכו של יעקב הכינה אותו יותר מכל למפגש המרגש עם אחיו: וַיָּרׇץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל־צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ. האחים השלימו לאחר שנים כה רבות.

גם בתוכי, אני יודע שכאשר אני שלם יותר עם עצמי קל יותר להשלים ולהיות בשלום עם אחרים.