פרשת וַיֵּשֶׁב: סיפורה של תמר

מאת: רלי זיגל

הסיבה הראשונה שהביאה אותי לבחור ללמוד ולכתוב על פרשת וַיֵּשֶׁב, היא שהיא נקראת ממש לפני יום הולדתי, אז זה הרגיש נכון:) הסיבה השנייה היא, שכאישה, סיפורה של תמר מרתק אותי מאז שקראתי את ספרה של יוכי ברנדס ״שבע אימהות״. הספר פתח בפני חלון לסיפור מנקודת מבט נשית שעד אז לא הכרתי. בעצם, לא הכרתי את סיפורה של תמר המתחבא בין סיפור יוסף אחד, לסיפור יוסף אחר.

פרשת וַיֵּשֶׁב (ספר בראשית, פרק ל"ז עד פרק מ׳) מתחילה עם סיפור יוסף ויחסיו הבעייתיים עם אחיו עד מכירתו כעבד לסוחרים. בהמשך מובא סיפורה של תמר – יחסיה עם יהודה ובניו ומעשה הפיתוי שלה שמסתיים בלידת התאומים זרח ופרץ. הפרשה מסתיימת בסיפור של יוסף ואשת פוטיפר (שר הטבחים).

אני בוחרת לכוון את אלומת האור שלי אל תמר, לא סיפור תמר ויהודה כמו שהוא נקרא בפי רבים, ואני בוחרת לעשות זאת כדי לבודד את הדמות המרתקת תמר (הכנענית), ולשים אותה במרכז הפרשה (הסיפור מסופר בפרק ל״ח).

פה מתחיל סיפורה של תמר:

וַיִּקַּח יְהוּדָה אִשָּׁה לְעֵר בְּכוֹרוֹ וּשְׁמָהּ תָּמָר: וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי יְהוָה וַיְמִתֵהוּ יְהוָה: וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן בֹּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ: וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע וְהָיָה אִם בָּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן זֶרַע לְאָחִיו: וַיֵּרַע בְּעֵינֵי יְהוָה אֲשֶׁר עָשָׂה וַיָּמֶת גַּם אֹתוֹ: (פרק ל״ח, ו-י)

שני בניו של יהודה, ער ואונן, הומתו בידי אלוהים שראה בעין רעה את מעשיהם. אביהם יהודה חושש לתת לתמר את בנו הצעיר שֵׁלָה, (המחויב לביים את תמר כאלמנת אחיו), היות והוא חושש שהיא תגרום למותו. הוא שולח את תמר חזרה לבית אביה:

וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְתָמָר כַּלָּתוֹ שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית אָבִיךְ עַד יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי כִּי אָמַר פֶּן יָמוּת גַּם הוּא כְּאֶחָיו וַתֵּלֶךְ תָּמָר וַתֵּשֶׁב בֵּית אָבִיהָ: (פרק ל״ח, יא)

בהמשך, יהודה מתאלמן מאשתו בַּת־שׁ֣וּעַ:

וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים וַתָּמָת בַּת שׁוּעַ אֵשֶׁת יְהוּדָה וַיִּנָּחֶם יְהוּדָה : (פרק ל״ח, יב)

אז מה בעצם קורה פה?

יהודה מבטיח לתמר את בנו כשיגדל ויגיע לגיל בגרות, אבל בעצם אין לו כוונה לסכן את חיי בנו הצעיר. הוא דואג לו יותר מאשר לתמר כלתו, ובפועל הוא מנפנף אותה לבית אביה. רחוק מהעין, רחוק מהלב אם תרצו.

בשלב כלשהו, תמר מבינה שיש סיבה שיהודה לא נותן לה את שֵׁלָה, שכבר גדל ומוכן לנישואין, ושכנראה אין לו תכנית לממש את התחייבותו אליה. לא ברור למה ובעקבות מה, אבל היא מקבלת אינפורמציה חשובה מאדם בשם חִירָה הָעֲדֻלָּמִי, חברו של יהודה. חִירָה מגלה לתמר שיהודה מתכנן לצאת למסע השנתי של גזם הצאן: וַיֻּגַּד לְתָמָר לֵאמֹר הִנֵּה חָמִיךְ עֹלֶה תִמְנָתָה לָגֹז צֹאנוֹ: (פרק ל״ח, יג)

תמר יוזמת תכנית פעולה מבריקה, מתוכננת לפרטי פרטים, אותה היא מוציאה לפועל:

וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם אֲשֶׁר עַל דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה כִּי רָאֲתָה כִּי גָדַל שֵׁלָה וְהִוא לֹא נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה: וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה כִּי כִסְּתָה פָּנֶיהָ: וַיֵּט אֵלֶיהָ אֶל הַדֶּרֶךְ וַיֹּאמֶר הָבָה נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ כִּי לֹא יָדַע כִּי כַלָּתוֹ הִוא וַתֹּאמֶר מַה תִּתֶּן לִּי כִּי תָבוֹא אֵלָי: וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֲשַׁלַּח גְּדִי עִזִּים מִן הַצֹּאן וַתֹּאמֶר אִם תִּתֵּן עֵרָבוֹן עַד שָׁלְחֶךָ: {יח} וַיֹּאמֶר מָה הָעֵרָבוֹן אֲשֶׁר אֶתֶּן לָּךְ וַתֹּאמֶר חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לָּהּ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַתַּהַר לוֹ: וַתָּקָם וַתֵּלֶךְ וַתָּסַר צְעִיפָהּ מֵעָלֶיהָ וַתִּלְבַּשׁ בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ: וַיִּשְׁלַח יְהוּדָה אֶת גְּדִי הָעִזִּים בְּיַד רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי לָקַחַת הָעֵרָבוֹן מִיַּד הָאִשָּׁה וְלֹא מְצָאָהּ: וַיִּשְׁאַל אֶת אַנְשֵׁי מְקֹמָהּ לֵאמֹר אַיֵּה הַקְּדֵשָׁה הִוא בָעֵינַיִם עַל הַדָּרֶךְ וַיֹּאמְרוּ לֹא הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה: וַיָּשָׁב אֶל יְהוּדָה וַיֹּאמֶר לֹא מְצָאתִיהָ וְגַם אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם אָמְרוּ לֹא הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה: וַיֹּאמֶר יְהוּדָה תִּקַּח לָהּ פֶּן נִהְיֶה לָבוּז הִנֵּה שָׁלַחְתִּי הַגְּדִי הַזֶּה וְאַתָּה לֹא מְצָאתָהּ: (פרק ל״ח, יד-כג)

תמר נמצאת בצומת דרכים (תרתי משמע), בו היא בוחרת לא עוד לשבת ולחכות ליהודה שייתן לה את בנו שֵׁלָה לבעל. היא מבינה שזה לא יקרה, וכדי לממש את יעודה, שבימיה היה ללדת ילדים, היא מתכננת פעולה נועזת, שמזכירה לי את התמונה המפורסמת והישנה, בה נראה אהוד ברק מחופש לאישה במהלך פשיטה של סיירת מטכ"ל.

להבנתי, תמר מרגישה מרומה. היא נדחקה לפינה, היא מתבגרת וזמנה ללדת ילדים הולך וקצר. היא לא יכולה להינשא לאיש אחר (חוק החליצה הגיע מאוחר יותר), והיא נואשת לממש את עצמה, את היכולת ללדת ילדים ולהמשיך את שושלת יהודה. למרות הסיכון, היא שוברת חוקים וגבולות, ומשתמשת בכל האמצעים כדי להשיג את מטרתה.

בחוכמתה, בוחרת תמר ביהודה, כראש המשפחה, אבל גם כי הוא גבר אלמן הצמא למגע נשי. היא מתזמנת את המפגש איתו כך שההיריון ייקלט. יש לה רק הזדמנות אחת עם יהודה בצומת דרכים זו. כשהוא רוצה אותה, היא דורשת אמצעי זיהוי שיגנו עליה מאוחר יותר, כשהריונה יתגלה. תכנון מבריק וביצוע מושלם.

ואכן, כשהריונה של תמר מתגלה, יהודה מצווה לשרוף אותה ולא לסקול אותה למוות כמו שהיה מקובל (גם זה נורא לכל אדם). אז, היא מציגה את ההוכחה שיהודה הוא האב:

הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמֹר לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה וַתֹּאמֶר הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה: וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי וְלֹא יָסַף עוֹד לְדַעְתָּה: (פרק ל״ח, כה-כו)

לא רק שתמר הצליחה לתכנן ולתזמן את רצף הדברים, כך שיהיה היריון, היא גם חושבת הלאה לשלב בו תצטרך להגן על חייה בפני יהודה.

להבנתי, תמר היא דוגמה לאישה הרוצה לממש את יעודה ורצונה. מנגד עומדים כוחות חיצוניים חזקים ממנה. במקרה של תמר, הכוחות האלו הם יהודה וחוקי הזמן.

כיום, בשלהי 2022 אוטוטו 2023, אנו רואים נשים שרוצות לממש את יעודן בין אם בהורות, בין אם בקריירה, ועוד. אנו עדים לנשים שנמנעת מהן הבחירה על גופן בידי גוף חיצוני שדוחק אותן לפינה של ייאוש.

כך למשל, בארה"ב, שינוי החקיקה בעקבותיו נשים לא יכולות לבצע הפלה, גם אם רצונן ובחירתן הם לסיים הריון עם עובר לא רצוי, לא בריא או שמשקף סכנה לחייהן. באיראן, נשים לא יכולות להראות את פניהן או גופן מחשש שיפגעו בהן ובאנשים היקרים להן. באפגניסטן, לאחר עזיבת האמריקאים, נשים לא יכולות ללמוד יותר או להתלבש בדרך שמבטאת את עצמן. בישראל, נשים עגונות, מסורבות גט שחוות מצוקה, מבקשות להשתחרר מכבלי הנישואין ולקבל בחזרה את זכותן הבסיסית לחופש.

זה עצוב לחשוב על זה כך, וזה כואב כל כך.

כמו תמר, המבריקה והנחושה, שנדחקה לפינה של ייאוש והשפלה, כיוון שכוחות גדולים עמדו בדרכה להיות אם, הרי שגם היום במצבים לא מכבדים שונים, נשים מוצאות את הדרך להתקדם למרות המכשולים המוערמים בפניהן.

בטבע ישנן המון דוגמאות לתהליך של פריצת גבולות ומחסומים. תינוק המגיח מרחם אמו, נדחף החוצה בכוח הצירים. אפרוח הבוקע מביצה כשהוא מוכן לחיים מחוץ לה. פרח פורח מניצן שהולך וגדל. עשב צומח בין אבנים כמעט בלי אדמה ופרפר בוקע מהגולם לאחר תהליך התהוות ושינוי פנימי.

אני מאמינה ויודעת שנשים הן עם מדהים. כשהן נדחקות לפינה שבה לא מכבדים את רצונן העמוק למימוש עצמי, הרי שבאיזשהו שלב, הרצון להשתחרר ולהשיג את מבוקשן יגבר על הפחד. חוסר הנוחות יהיה חזק מספיק כדי לשחרר את הכוח והרצון הפנימי שלהן, והן תפרוצנה את הגבולות העומדות בדרכן.

בנושא ההפלות, כמו שקרה לפני 50 שנים, נשים תמצאנה דרך לעבור הפלה גם אם היא תסכן את חייהן. ההיפך נכון גם כן – נשים תמצאנה דרך לממש את אימהותן בטיפולי פוריות ממושכים ותוך סיכון רב. נשים תמצאנה דרך להתקדם בעבודה למרות מכשולים, הן תמצאנה דרך לברוח מבעל מכה או מסכנה אחרת שאורבת להן.

לצערי, לא תמיד זה יצלח כמו במקרה של תמר, אבל את התהליך קשה להפסיק – בדיוק כמו שאי אפשר לעצור לבה מהר געש מתפרץ.

פרשנויות שונות בוחרות לראות את תמר כאישה מניפולטיבית, אך אני בוחרת להתמקד בדרך המבריקה, המיוחדת והמכובדת בה היא פעלה. תמר לא בוחרת לשבת בבית אביה ולחכות, היא גם לא בוחרת בעימות עם יהודה. היא בוחרת בדרך ביניים מכובדת, המאפשרת לה להשיג את מטרתה. כך, היא מכסה את פניה וגופה כדי לשמור על כבודה: וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם (פרק ל״ח, פסוק יד).

היא גם משאירה ליהודה אפשרות להודות שהוא אב ילדיה. בסוף הסיפור, יהודה, רב הכוח, מודה בטעותו ובאחריותו לדחיקת תמר למקום שבו נאלצה לבחור במעשה זה.

וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי וְלֹא יָסַף עוֹד לְדַעְתָּה: (פרק ל״ח, פסוק כו).

מעשיה של תמר נושאים פרי, והיא מצטרפת לשורת נשים מיוחדות כמו רות המואבייה וכמו לאה, שבבחירתן ובדרכן עיצבו את עתיד העם היהודי.

שתהיה שבת שקטה ושלווה.