פרשת ויחי: שני בתים וגעגוע

מאת: יובל שחורי

לא יודע אם שמתם לב, אבל עונת הנדידה מ-ואל עמק הסיליקון, הגיעה בגדול לסופה השנה. איך יודעים? כבר אין פוסטים ששואלים על המעבר חזרה לארץ, אנחנו מנהלים פחות שיחות עם חברים שחזרו לארץ שמתחילות ב-״וואו, איזו טעות עשינו שחזרנו״, אלא ״עדיין לא קל, אבל לא הכל רע״, וב״כבר-כאן״ יש יותר פוסטים של חברי וחברות קהילה שעד עכשיו לא הכרנו את שמותיהם, ופחות פוסטים אנונימיים…

פרשת ״ויחי״, גם היא ״סוף עונה״ בצורה כזו או אחרת. בראש ובראשונה, היא הפרק האחרון בספר הראשון של חמשת חומשי התורה, מדברת על סוף החיים של מי שעל שמו אנחנו נקראים ״ישראלים״, וגם על סוף תקופת ירח הדבש של הרילוקיישן, וממש ממש בסוף, מותו של מי שהפך את הרילוקיישן של עם ישראל לחיים מדהימים בארץ מובטחת.

הפרשה מכילה את אחת הברכות המפורטות והחשובות שנותן אב לילדיו, ״ברכת יעקב״ לכל אחד מילדיו (וכמובן, רק לילדיו וחס וחלילה לא לבתו יחידתו. גם אנחנו, אם נסתכל פנימה, נדע כנראה לחזור על כל שמות בני יעקב, ואולי אם ממש נתאמץ נזכור שיש לו בת בשם דינה). הרבה נכתב על הברכות שבירך יעקב את בניו, חלקן באמת ברכות, וחלקן, איך לומר, ״ברכות״ שלעולם לא נגיד או נכתוב על הילדים שאנחנו אוהבים. ברשותכם, לא אעסוק יותר מדי בברכות עצמן, בעיקר בגלל שקשה לי בכלל להתחבר לאב שמביע אהבה כל כך רבה לחלק מילדיו, וזלזול לבני חלציים אחרים שלו. מעבר לזה, לא נראה לי שאני יכול לחדש יותר מדי, אני מעדיף לעסוק במה שנוגע לנו בצורה מאד ספציפית בפרשה הזו. לכולנו.

יש בפרשה הזו גם יותר מנקודה אישית אחת אשר רלוונטית אלי – בואו נתחיל בזה שזו הפרשה שעליתי איתה לתורה בבר המצווה שלי, ואני זוכר אותה עם הניגון בעל-פה, ויש לי חלום קטן, שאולי מתישהו אגשים, לעלות לתורה עם הטעמים שמתנגנים לי בראש בזמן שאני כותב את הטקסט הזה. יום אחד, אולי כאן, אולי בארץ, אגשים את החלום הקטן הזה. למה זה חשוב לי? האמת שגדלתי בבית שכולו היה ספוג שנאה לדת, ובר המצווה שלי היווה נקודה חשובה בחיי, שבה למדתי על הדברים הטובים שיש בדת, ואשר גרמה לי לשינוי מאד משמעותי בהסתכלות שלי עליה. כמו בניו של יעקב, גם בדת היהודית יש המון רע והמון מה לשנוא, בטח כשזה מגיע לכל מי שאינו גבר יהודי אלא גוי או חס וחלילה אישה, אבל, ויש כאן אבל ענק – יש המון מה לאהוב בדת הזו. ומבחינתי, פרשת ״ויחי״ מהווה את הנקודה הראשונה בחיים שלי שבה באמת הבנתי שהדת היהודית היא הרבה יותר מרק דברים רעים שאפשר לכתוב ולחשוב עליה.

נקודה נוספת שעולה כבר בתחילת הפרשה, וגם ממש בסופה, היא נקודה שרובנו עסקנו בה מתישהו והיא כנראה הנקודה הכי לא נעימה לעסוק בה (ולחדשים כאן, בעיקר אלה עם ילדים, זה הזמן לשאול שאלות בקבוצה לגבי Estate ו-Will) – מה קורה אם קורה לנו משהו במהלך הרילוקיישן? מה קורה עם הילדים, הנכסים, הכסף, וכן, גם… מה קורה עם השארית הגשמית שלנו? לרובנו שנמצאים כאן כבר מספיק זמן כדי שלא ניחשב ״תושבי ישראל״, קבורה בישראל היא לא עניין של מה בכך מבחינה כספית, עלות שכנראה תהיה מושתת על שארית הנכסים שלנו ותקטין את מה שנשאר לילדות ולילדים שלנו. ובכל זאת, איפה אנחנו רוצים להיקבר? אנחנו רוצים בכלל להיקבר? חשוב לילדות ולילדים שלנו לעלות לקבר שלנו? חשוב לנו שיעלו?

הפרשה מתחילה בפרק מ״ז בספר בראשית, בפסוק כ״ח המתחיל בתיאור חייו הארוכים מאוד של יעקב (407 שנים), ועל רצונו להיקבר בישראל, שזה די הגיוני למי שמתוך 407 שנים בילה רק 17 שנים ברילוקיישן:

כחוַיְחִ֤י יַֽעֲקֹב֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם שְׁבַ֥ע עֶשְׂרֵ֖ה שָׁנָ֑ה וַיְהִ֤י יְמֵי־יַֽעֲקֹב֙ שְׁנֵ֣י חַיָּ֔יו שֶׁ֣בַע שָׁנִ֔ים וְאַרְבָּעִ֥ים וּמְאַ֖ת שָׁנָֽה:

כטוַיִּקְרְב֣וּ יְמֵֽי־יִשְׂרָאֵל֘ לָמוּת֒ וַיִּקְרָ֣א | לִבְנ֣וֹ לְיוֹסֵ֗ף וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ אִם־נָ֨א מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ שִֽׂים־נָ֥א יָֽדְךָ֖ תַּ֣חַת יְרֵכִ֑י וְעָשִׂ֤יתָ עִמָּדִי֙ חֶ֣סֶד וֶֽאֱמֶ֔ת אַל־נָ֥א תִקְבְּרֵ֖נִי בְּמִצְרָֽיִם:

לוְשָֽׁכַבְתִּי֙ עִם־אֲבֹתַ֔י וּנְשָׂאתַ֨נִי֙ מִמִּצְרַ֔יִם וּקְבַרְתַּ֖נִי בִּקְבֻֽרָתָ֑ם וַיֹּאמַ֕ר אָֽנֹכִ֖י אֶעֱשֶׂ֥ה כִדְבָרֶֽךָ:

לאוַיֹּ֗אמֶר הִשָּֽׁבְעָה֙ לִ֔י וַיִּשָּׁבַ֖ע ל֑וֹ וַיִּשְׁתַּ֥חוּ יִשְׂרָאֵ֖ל עַל־רֹ֥אשׁ הַמִּטָּֽה:

הפרשה מסתיימת בפרק נ׳, הפרק האחרון בבראשית, באזכור חייו הארוכים של יוסף (אך קצרים יחסית לחייו של יעקב) לאורך 110 שנים:

וַיַּ֤רְא יוֹסֵף֙ לְאֶפְרַ֔יִם בְּנֵ֖י שִׁלֵּשִׁ֑ים גַּ֗ם בְּנֵ֤י מָכִיר֙ בֶּן־מְנַשֶּׁ֔ה יֻלְּד֖וּ עַל־בִּרְכֵּ֥י יוֹסֵֽף:

וַיֹּ֤אמֶר יוֹסֵף֙ אֶל־אֶחָ֔יו אָֽנֹכִ֖י מֵ֑ת וֵֽאלֹהִ֞ים פָּקֹ֧ד יִפְקֹ֣ד אֶתְכֶ֗ם וְהֶֽעֱלָ֤ה אֶתְכֶם֙ מִן־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֛ע לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּלְיַֽעֲקֹֽב:

וַיַּשְׁבַּ֣ע יוֹסֵ֔ף אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר פָּקֹ֨ד יִפְקֹ֤ד אֱלֹהִים֙ אֶתְכֶ֔ם וְהַֽעֲלִתֶ֥ם אֶת־עַצְמֹתַ֖י מִזֶּֽה:

וַיָּ֣מָת יוֹסֵ֔ף בֶּן־מֵאָ֥ה וָעֶ֖שֶׂר שָׁנִ֑ים וַיַּֽחַנְט֣וּ אֹת֔וֹ וַיִּ֥ישֶׂם בָּֽאָר֖וֹן בְּמִצְרָֽיִם:

גם יוסף, למרות בניית משפחה גדולה (״בני שילשים״ – כלומר העמיד שלושה דורות תחת בנו אפרים במצרים), ביקש להיקבר בישראל ולא במדינה אליה עשה רילוקיישן, ובה בנה קריירה מפוארת. מה הקשר בין שני הקטעים? קטע הפתיחה של פרשת ״ויחי״ והקטע הסוגר אותה? הבקשה של אב האומה שלנו שעשה ״רילוקיישן״, למרות שנהנה מכל דקה מחוץ לארצו, להיקבר בארץ כנען, לימים ארץ ישראל, והבקשה של יוסף, מי שהפך את הרילוקיישן הזה לחלום בארץ המובטחת בלי פקקים ובלי עצבים ועם תורים ארוכים אבל כאלה ששומרים בהם על ה-personal space שלנו, שעצמותיו יועלו ממצרים. האמת, לא באמת בקשה, גם יעקב וגם יוסף משביעים את מי שהבקשה מופנית אליו שיבצעו אותה.

למה? כי כנראה מאז ומעולם, ישראלים שעשו רילוקיישן תמיד ידעו שיש את האופציה לחזור, אולי במהלך החיים, ואולי אם לא יצליחו להתנתק מ״פרי גן העדן״ שטעמו מחוץ למדינה, שהיא ממש כמו היהדות, ספק מתוקה ספק מרירה, לחזור אחרי סופם. הפרשה הזו גורמת לי לחשוב הרבה לא רק על החיים שלנו, על החיים שלנו רחוק ממקום מולדתנו ומכורתנו, אלא איך אנחנו רוצים להיזכר, מה אנחנו רוצים שיגידו על הקבר שלנו, למי מאיתנו שרוצה קבר, ומה חשוב לנו ולילדים שלנו.

בביקורים שלי בארץ, רובם ככולם, אני עולה לקבר של ההורים שלי הקבורים בעיר שבה גדלתי, ברחובות. לרוב, אני גם מוסיף ביקור בקברים של סבי וסבתי. ברוב, אם לא כל המקרים, הילדים שלי מצטרפים אלי, מקשיבים לי מקריא את אחת התפילות הכי קשות בדת היהודית – הקדיש, שמבקשת ממי שמקריא אותה להלל את אותו האלוהים שלקח ממנו את היקר לו מכל, מקשיבים ל״אותיות נ.ש.מ.ה״, שאני מקריא לכל אחד מהם, ובעיקר – מקשיבים לי שר את השירים החרוטים על הקברים שלהם – על הקבר של אבי יעקב שחורי ז״ל – השיר ״My Way״ של פרנק סינטרה, שבאמת מתאר את אבא שלי בדיוק כמו שהיה (כמו שאתם יכולים לדמיין לעצמכם, הייתה רק דרך אחת לחיות, וזו הייתה  His Way). על הקבר של אימי שרה שחורי ז״ל, שיר מדהים ומאוד לא מוכר של צביקה פיק בשם ״אמא״. כשאנחנו מגיעים לשורות ״זכרון ילדותי, תגרת ילקוטים״, ול״אני מקווה שעשיתי אותך מאושרת״, הילדים שלי רואים אותי גם מתפרק בבכי ומבקש סליחה מאמא שלי על הצרות שעשיתי לה כשהייתי ילד.

אז זו פרשת ״ויחי״ שלי. מעוררת מחשבות על יהדות, דווקא על הצדדים הטובים של הדת הזו, ועל הרילוקיישן, והעובדה שאנחנו קרועים מהמקום שחלקנו קוראים לו עדיין ״בית״, ועם שאלות לא קלות על איך הרילוקיישן הזה יסתיים, ואולי גם, איפה.